עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. מי עשה, מי אמר, מי כיכב. אתם מוזמנים לשלוח חומרים רלוונטיים ל- editor@foodis.co.il. השבוע חילופי משרד יחסי ציבור ביקב טוליפ וטעימה חוזרת של יינות שנטעמו בעבר, לבדוק מה שלומם.

1: גם יחסי ציבור הם חלק מהענף – טוליפ עובר לאריאב במדיה החברתית
לאחר שיקב טוליפ נפרד ממשרד יחסי הציבור של איתן ובתו שלי לבנשטיין לאחר 6 שנות עבודה משותפת פוריה, החליט רועי יצחקי – מנכ"ל יקב טוליפ, לרענן את השורות ולשנות מעט אסטרטגיה שיווקית. זו תתמקד בעיקר ברשתות חברתיות, ולשם כך גויס אריאל אריאב (בתמונה), שמתמחה במיצוב דעה ברשת.
"קהל חובבי היין צמא למידע עדכני ומהיר. לא תמיד יש לו זמן לחכות לכתבות שמתפרסמות בעיקר בסופי שבוע, ולתפר הזה מכוונים בטוליפ. תמונות מעודכנות מהשטח, יינות חדשים, התייעצויות ושמיעת חוות דעת בזמן אמת מלקוחות, יעשו את ההבדל". אומר אריאב. "הרשת מאפשרת לחוש את הלקוח ולתת מענה מידי לרצונותיו".
אריאב מיצוב דעה מתמחה בענף היין הישראלי, ועובד כבר כמה שנים עם היקבים אמפורה ומונטיפיורי. לארסנל הזה הצטרף עכשיו יקב טוליפ.

2: טעימות יינות – חלקם מתיישנים על המדף:
פתחנו השבוע מספר יינות. חלקם מתיישנים, וחלקם נפתחו לבדוק האם הם מוכנים לשתייה. המשפט המפורסם של מבקרי היין "יהיה בשיאו בעוד כך וכך שנים", הוא משפט טיפה בעייתי, וקשור כמובן לכמה פרמטרים: טיב חומר הגלם שנבצר באותה שנה, שמירת היין במקום ראוי, פגמים שעלולים לצוץ בבקבוק תוך כדי התיישנות (קורקיות וחמצון, כדוגמה), וכמובן יכולת ההתיישנות של היין מבחינת הגוף שלו.
לכן, לדעתי על מבקר יין לחזור אל היינות עליהם כתב לפני מספר שנים, על מנת באמת לראות אם היין אכן עמד במבחן הזמן.

יקב אסף: קיסריה 2010
שיראז עם 3% קברנה סוביניון. שיראז ישיר ונועז. צבע שחור בוהק. ריחות של דובדבן עם מעט פלפל שחור. טעמים הדוקים של פרי עוצמתי. טעמי זיתים ירוקים גרוסים, עשבי תיבול ונענע באפטר טייסט. יין משובח שעתידו לפניו.

יקב אסף: MOASSA 2009 קברנה סוביניון SV
יין שנמצא אצלי כמה שנים, והגיע לידי כשעוד לא הייתה עליו תווית.
יין עם ביטוי של פרי מהטובים שטעמתי. חומציות מלאת חיים, ריחות של פטל שחור, דובדבנים וקאסיס, עם נגיעות קטנות של וניליות שמפרצות מדי פעם. יין רך, מאופק, עם אפטר טייסט שלא נגמר.

יקב וילה וילהלמה: סוביניון בלאן 2013
היינות של יקב וילה וילהלמה תמיד מפתיעים. לא תמיד בגלל איכותם, אלא באופי העשייה שלהם והרצון של היינן לתת ליין להתבגר בחביות כמה שרק אפש,ר או עד שהחבית מפסיקה לעשות את שלה ומשמשת רק ככלי אחסון. או שאוהבים את המוצר או שלא. מבחינת יקב וילה וילהלמה זה יין עם פילוסופיה משל עצמו מכבד.
לאחרונה הופתעתי מכמה יינות יותר רגועים של היקב, שמיועדים לצריכה מידית ולא לשמירה. אלה בעיקר הלבנים.
אם עד עכשיו התמחה מוטי גולדמן ביינות אדומים ושרדונה עצי מאוד, הוא שיחרר למדפים סוביניון בלאן מאוד מעניין. אם ציפיתי למצוא בו מתקפת עץ, אז הסוביניון בלאן 2013 היה לגמרי רגוע, נקי מטעמי עץ. פרי עם ארומות דשא ופלפל ירוק. בפה יש מעט ארומטיות טרופית נפלאה לטעמי. אם בדרך כלל אני מחפש להצמיד ליין מסוים אוכל, אז בסוביניון בלאן הזה לא היה צריך שום דבר לידו. יין מבריק.

יקב פסגות: קברנה סוביניון 2012
יין עם ריחות וטעמים של שזיפים ופרחים, וניליות, והיין מאוד מתובל. לא רגוע בפה ומשחרר עוד ועוד טעמים. עפיצות בכל הדרה, שנרגעת רק אחרי הרבה דקות בכוס. הכי מרתק זה שמוצאים ביין טעמי מליחות שעושה אותו למורכב ושונה. אהבתי את היין הזה. לא עוד קברנה משעמם. יופי.

יקב מרגלית: קברנה פרנק 2012
די הרבה כתבתי בשנים האחרונות על השינוי שעובר יקב מרגלית – לטוב ולרע,כל אחד על פי השקפותיו וחיבתו ליקב.
אישית, לא הבנתי את היקב בשנים האחרונות, כאשר הוא שיחרר לשוק בצורה מסיבית יינות לא מוכנים לשתייה. מילא לחברי המועדון שיודעים שהם קונים יינות עם פוטנציאל יישון, אבל לראות יינות צעירים של מרגלית במסעדות כשהם לחלוטין לא מוכנים לשתייה, היה פשוט לא ראוי ולא מכבד את היין.
אבל לכל יקב יש השיקולים המסחריים שלו. אני רק טועם יין.
הקברנה פרנק 2012 הוא יין שסוף סוף הגיע זמנו להימצא במסעדות ובחנויות. היין מוכן לשתייה. הוא רגוע, מלטף, עם ריחות נעימים ופרי טוב בפה. נקי מפגמים, ולחובבי הקברנה פרנק הוא יהיה יין מושלם.

יקב רמת הגולן: מרלו 2008 כרם קלע
יין כהה. עושר עצום של ריחות וטעמים: פטל, שוקולד ולבנדר. יין על גבול אי יכולת לספוג את כל מתקפת הפרי שיש בו. היין במיטבו ישר כשמוזגים אותו. חידרור היין דווקא מעלים את הריחות הטובים שבו. ההתלבטות הייתה האם זה יין שראוי לומר עליו שהוא כבר בשיאו, וכדאי לפתוח עכשיו את הבקבוקים, או לתת לו עוד שנתיים שלוש, ולבדוק האם הוא משתבח או לאו.
בסופו של דבר, לאחר שהיין נגמר מהר, הוחלט כי הגיע זמנו ואין צורך להמתין, אבל בשביל הפרוטוקול יש לי עוד בקבוק שייפתח עוד שנתיים שלוש.

יקב אמפורה: מקורה 2009 מרלו ברברה.
בלנד ייחודי של ארקדי פפיקיאן (משמאל בתמונה) ומישל רולאן (מימין), משני זני ענבים שהנה התחברולהם יחדיו בצורה לא מקובלת.
באף יש ריחות שמתפרצים לכל עבר – מאוד עמוקים ומאוד רציניים. אני לא יודע מהיכן הגריל ארקדי את חלקת הברברה הזו, אבל הנוכחות של הברברה עם המרלו מורגשת באופן מדהים. העודף הטבעי של החומציות בענבי הברברה וחוסר הטאנינים, התלבשו כמו כפפה על המרלו הפירותי. יין מאוד מרוכז ועוצמתי, שמעלה חיוך של אושר על הפנים.

לסיכום: יש יין טוב, ואפילו טוב מאוד, בארץ.