האם אומנות ואהבה הולכות יד ביד? סרטו החדש של הבמאי המוערך מרטין פרובו ('סראפין', 'המיילדת') שהוצג בבכורה בפסטיבל קאן האחרון, עוקב אחר חייהם המשותפים של הצייר הנודע פייר בונאר (Pierre Bonnard), ממייסדי תנועת האומנות 'הנאבי' (Les Nabis), ובת זוגו מרתה דה מליני (נולדה Maria Boursin, בהמשך מרתה בונאר – Marthe Bonnard, ובסוף חייה מרתה דה מליני – Marthe de Meligny), שנודעה כאחת המוזות המפורסמות בהיסטוריה. בונאר, שזכה גם לכינוי "צייר האושר", צייר ביותר משליש מציוריו את דיוקנה של מרתה, אשר הפכה למוזה שלו ולציר מרכזי של חייו. היא הפכה לחלק מנפשו – והוא היה לחלק מנפשה הסוערת. בזכות אהבה עזה, שחרגה מהנורמות המקובלות לתקופה וידעה עליות ומורדות, שיאים ורגעי שפל, הגיעו השניים להגשמה אומנותית ולחיים מלאי יצירה.
הסרט מכניס אותנו לנבכי החיים במאה הקודמת באזור נורמנדי שבצרפת. רבים מהצילומים מתרחשים בבית הממוקם במקום חלומי, על גדות נהר הסיין, עם נוף עוצר נשימה, פסטורלי ורומנטי, התורם לאווירה רוויית יצריות, אומנותית ומינית כאחד. הוא מעביר לצופה בצורה מדויקת את סממני התקופה בכל היבט שלה.
על נסיבות יצירת הסרט, סיפר התסריטאי והבמאי מרטין פרובו: "כשהייתי ילד הביאה לי אימי פוסטר מתערוכה בפריז, בו נראתה דמותה של מרתה מצוירת על יד בונאר, יושבת ליד שולחן עגול כשמאחוריה מצויר נוף מלא חיים וצבע. תליתי אותו על הקיר בחדר שלי, כדי שאוכל להביט בו לפני שאני נרדם. הייתי צעיר מדי כדי להבין את זה, אבל משהו בדמות שהופיעה בציור הקסים אותי. החיוניות והמוזרות שבלטו ממנו. כאילו היה זה חלון שנפתח לעולם אחר. עולם זה היה לחופי נהר הסיין באזור נורמנדי, בו התגוררו בני הזוג. הם חיו שם בבדידות, ובחיבור סימביוטי ביניהם במשך כמה שנים. היה זה המקום בו בונאר הגיע להגשמה עצמית כאומן. במהלך השנים כמובן ששכחתי מעניין הפוסטר והקסם שהוא השרה עלי, אבל הזיכרון שלו רדף אותי זמן רב אחר כך. בדרך מקרית לחלוטין בחרתי לחיות במקום קרוב מאוד לשולחן ההוא, באותם נופים אותם צייר בונאר בצורה כל כך מזהירה.
יום אחד התקשרה אלי פיירט ורנון, בת אחייניתה של מרתה בונאר, וביקשה שאעשה סרט על דודתה מכיוון שהיא חשבה שהתרומה הגדולה שלה ליצירתו של בונאר לא הוערכה דייה. מרתה היתה סימן ההיכר וגם הפֵטִּישׁ של יצירתו ומופיעה בלמעלה משליש מעבודותיו, אבל בעיני הציבור היא נשארה כאישה המניפולטיבית ומעט מטורפת של בונאר, בעוד פיירט ראתה אותה כאישה שהקריבה את עצמה למען יצירתו של בונאר. כשהתחלתי לעבוד על התסריט הבנתי שזה היה סיפור אהבה קורע לב, שהסתתר מאחורי האגדה על מערכת היחסים האינטימית והמנותקת שלהם. דבר לא היה פשוט אצל פייר ומרתה. לא המתיקות והאגואיזם של פייר, לא המיתומניה – הנטייה של מרתה לשקר ולהגזים, ולא התפקיד החשוב שהיא מילאה בחייו. גם לא הציורים של פייר שהצליחו להציג את החזות הלכאורה מאושרת של יחסיהם; כל פרט נועד להסיח את דעתם של הצופים עוד יותר.
למרתה הייתה אישיות חזקה. היא הסתירה מפייר פרטים בולטים מחייה בעבר, ויצרה לעצמה שם ודמות. היא חיה בשקר, אבל ניסתה להילחם בהעמדת הפנים. היא לקחת את פייר לחיים של ריחוק מן החברה, כשהיא חושפת אותו בפני עצמו וחולקת איתו את האהבה שלה לטבע ולבידוד. מרתה יכלה להיות ציירת. לצידו של פייר התשוקה שלה לציור גדלה, ויום אחד היא החליטה ללכת על זה תחת זהות בדויה שלישית מרתה סולנאז', אבל זה היה מאוחר מדי ולאחר התערוכה הראשונה שלה היא הפסיקה לצייר. השיגעון החל להשתלט עליה. רק כחמישים עבודות נשארו מן הציורים שלה; עבודות ברמה של תלמידה שסיימה את לימודיה בבוזאר – האקדמיה לאמנות בפריז. למרות מחלתה פייר לא נטש אותה, והראה מסירות רבה עד הסוף".
על פייר בונאר
בונאר נולד ב-1867 ונפטר ב-1947. כבר מגיל צעיר התגלה כשרונו לצייר בצבעי מים וקריקטורות. הוא צייר באופן קבוע בגן שבבית הוריו. למד לימודים קלאסיים, וכדי להשביע את רצונו של אביו הוסמך כעורך דין והחל לעסוק בכך מ-1888. באותה שנה התקבל לאקדמיה לאומנויות בפריז. לאחר שבזמן לימודי המשפטים למד גם באקדמיית ג'וליאן בפריז. כשמכר את עבודת האמנות הראשונה שלו, פוסטר לשמפניה, הצליח לשכנע את משפחתו שיוכל להתפרנס מאומנות. משנת 1894 עד למותה ב-1942 חי בונאר עם מרתה בורסן-בונאר-דה מליני, שהייתה המודל ברבים מהציורים שלו.
בשורה התחתונה: סרט מאוד מומלץ, מרתק מחד ומכמיר לב מאידך. הצילומים מרהיבים ביופיים, ובימים אלה מהווה אסקפיזם טהור במיטבו.
בימוי: מרטין פרובו שהיה שותף לכתיבת התסריט עם מרק עבדלנור, מוזיקה: מישל קאלאסו, שחקנים: מרתה – ססיל דה פרנס, פייר בונאר – ונסן מקיין, קלוד מונה – אנדרה מרקון. צרפת 2023, 123 דקות, צרפתית עם תרגום לעברית ואנגלית. מ- 26.9.24 בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ.
