לפי נתוני דן אנד ברדסטריט לשנת 2013, ענף המזון בישראל הולל פעילות
תעשייתית ומסחרית ענפה, הוא אחד מהענפים המרכזיים במשק ומגלגל (כולל יבוא) כ-80 מיליארד ₪ בשנה. מצאנו גם כי הרווחיות של יצרניות המזון הישראליות נמוכה מזו של דומות להן בעולם (דוח תעשיית המזון 2013), וכמובן משתנה על פי תמהיל השווקים והמוצרים של כל חברה..
נתון חשוב נוסף הוא כי ב- 2014 הייתה ירידה במכירות מזון ברשתות הגדולות, וכך גם בחודשים הראשונים של 2015. לא משמח.
מסתבר כי כ-40% מכלל המכירות הקמעונאיות (וכ-65% ממכירות הספקים העיקריים) הן של ארבע היצרניות הגדולות: קבוצת תנובה, קבוצת שטראוס, קבוצת אסם, והחברה המרכזית לייצור משקאות קלים (קוקה קולה, טרה ועוד).
מאחר שבישראל פועלים כ-1700 מפעלי מזון יצרניים (חלקם גם מייבאים), בחרנו לרגל יום העצמאות ה- 67 למדינת ישראל, לכוון את הזרקור למספר מפעלי מזון שאמנם לא נמנים על הרביעיה הפותחת (ויש האומרים: הדורסת – את האחרים), אך כל אחד מהם מהווה נדבך בפירמידת המזון כחול-לבן הגדולה, ולכל אחד מהם סיפורו, לתפארת תעשיית המזון הישראלית ולתפארת המדינה כולה.
אלה מפעלי המזון בהם בחרנו, ואנו רואים בהם נציגים של תעשייה מפוארת זו כולה, שלמנהליהם הצגנו שורה של שאלות:
אחוה
חברת אחוה מייצרת מאז 1929 מוצרי חלוה, טחינה ודברי מאפה, מוצרים
אורגנים, מוצרים ללא סוכר, חטיפי דגנים, תרכיזים לשתייה וממתקים.
החברה מעסיקה כ-235 עובדים, וכ-20% ממוצריה מיוצאים. תוך עמידה בתקני איכות מתקדמים.
את מגוון מוצרי "אחוה" ניתן לרכוש במדינות רבות ברחבי העולם, מאוסטרליה וניו זילנד, דרך דרום אפריקה, מדינות חבר העמים, מערב אירופה ובמרכז וצפון אמריקה.
מן
מן הינה חברה לייצור ופלים ועוגיות אשר הוקמה בשנת 1954 על ידי מנחם 
רוקח ז"ל, ומנוהלת כיום על ידי ילדיו יחד עם הדור השלישי שהצטרף לחברה.
מפעל החברה החדיש המשתרע על שטח של 13 דונם, שוכן באזור התעשייה של רמלה. כל תהליך הייצור אוטומטי לחלוטין, ללא מגע יד אדם. כל התוצרת הינה פרווה, ללא רכיבי חלב או לקטוז, ועשויה מחומרים טבעיים בלבד – ללא צבעי מאכל, ללא חומרים משמרים וללא כולסטרול. מוצרי החברה נמכרים לרשתות השיווק ולשוק הפרטי, בארץ ובעולם.
(בתמונה משפחת רוקח)
מעדני יחיעם
יחיעם (בבעלות קיבוץ יחיעם מהגליל המערבי), הוקמה בשנת 1969 כתאגיד 
תעשייתי המתמחה במעדני בשר. מוצרי המפעל – פסטרמות, נקניקים ונקניקיות משווקים בכל רשתות השיווק המובילות ובמעדניות בארץ.
25% מהייצור מיוצא למדינות שונות, בהן ארה"ב, אנגליה וצרפת.
לפי דיווחו, המפעל מחזיק בכ-18% משוק הבשר המעובד, ומהווה את מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ.
מעדני מיקי
מעדני מיקי נוסדה בשנת 1939, ומייצרת מאז מגוון רחב מאוד של סלטים, סלטי
דגים, מוצרי דגים מעושנים, כבושים ומלוחים.
החברה מספקת גם לשוק המוסדי הכולל חברות קייטרינג, מלונות, מסעדות, בתי קפה, בתי חולים, מוסדות ומפעלים.
מעדני מיקי מייצאת לארה"ב, לקנדה, למערב אירופה ולמזרחה מגוון של מוצרים תחת שם המותג הישראלי, וגם מצרת מותגים פרטיים לרשתות ולחברות רבות בעולם.
עינת תעשיות מזון
עינת תעשיות מזון פעילה בתחום
ייצור כריכים, ובבעלותה מפעל "סנאק טיים"המתמחה בייצור סלטים וארוחות מוכנות. החברה אומרת כי היא עושה שימוש בחומרי גלם איכותיים וטרייםר, ומקפידה על ייצור בתנאי סניטציה קפדניים, בקרת איכות גבוהה והפצה מצוננת, לטובת הצרכנים.
מהו האתגר או המשבר הגדול ביותר בפניו ניצבה החברה בכל שנותיה?
משה וארי קאופטייל, בעלים ומנכ"לים משותפים חברת "מעדני מיקי":
האתגר הגדול שלנו היה בשנת 1989. עד לאותה שנה, מי שהפיצה את רוב מוצרינו הייתה חברת "שטראוס", שהחליטה כי היא מעוניינת להקים מפעל משלה לסלטים מצוננים. משהחליטו כך, מצאנו את עצמנו מתמודדים עם מציאות חדשה ולא קלה. ראוי לציין את ההוגנות של "שטראוס", שנתנה לנו פרק זמן מספק להתארגנות בטרם ההתנתקות בינינו. בזמן זה פעלנו על מנת להקים מערך הפצה עצמאי, שמונה היום למעלה מ- 70 משאיות קירור הפרושות ברחבי הארץ.
(בתמונה מימין אריק קאופטיל, משמאל משה קאופטיל)
יהלי עתיר, מנכ"ל "עינת תעשיות מזון": 
האתגר הגדול ביותר בפניו ניצבה החברה היה לחפש תחום נוסף להרחבתהפעילות, כזה שישלים ויחזק את תחומי הפעילות המסורתיים. זו הסיבה שנכנסנו לתחום הכריכים.
בבסיס עיסוקה הייתה החברה מאפייה שלמעשה הרחיבה את סל מוצריה, מייצרת את הלחם והלחמניות לעצמה, מייצרת מהם את כריכים, הסלטים ומפיצה אותם בכל רחבי הארץ.
יוחאי נאמן, מנכ"ל "מעדני יחיעם":
באוקטובר 2006 פרצה שריפה שכילתה את כל מערך הבישול והעישון 
במפעל,והשביתה את הייצור. תוך פחות מחודש חזרנו לתפוקה מלאה, כאשר פעולות הייצור והאריזה מתבצעות במפעל, ופעולת הבישול מתבצעת בזוגלובק נהריה, בה נקטו בגישה האומרת 'אנחנו לא ניבנה מצרות של אחרים', ועל כך הם ראויים למלוא ההערכה. באפריל 2007 חזרנו לייצור מלא במפעל מודרני, מושקע ומצויד כהלכה.
החשוב מכל הוא שאת תקופת הביניים הקדשנו לא רק לבנייה פיזית, אלא גם לחשיבה יוצרת ולפיתוח של סדרת מוצרים מנתח שלם; מוצרים שהם מוצרי מעדניה לכל דבר המוגשים לנוחות הצרכן בשירות העצמי. קראנו לסדרה H, כי מייסדי קיבוץ יחיעם הם הונגרים, ו-H במבטא הונגרי טיפוסי זה Hדש (מבטאים 'האדאש'). סדרה זו זכתה באותה שנה באות "מוצר השנה", ועליה ביססנו ומיצבנו בהמשך וכיום את מעדני יחיעם כ"נקניק בוטיק".
ציפי פקר, מנכ"לית "מן": 
השנים הראשונות של המפעל, שנות ה-50 וה-60, היו מאוד לא פשוטות. הוריי, מנחם ופנינה רוקח, מייסדי המפעל, הקימו את המפעל הקטן בבני ברק, ונאבקו מהזריחה ועד השקיעה על מנת לשרוד. העבודה הייתה כולה ידנית, לא היו עובדים מקצועיים, והמותג עוד היה יחסית חדש, והיה צריך לשווק אותו ממש מחנות לחנות.
אבי, מנחם, ניהל את הייצור והיה מגיע עם הזריחה כדי להדליק את התנורים, בזמן שאמא פנינה עזבה את עבודות הבית ונסעה מבוקר עד ערב בסוסיתא עם קופסאות פח גדולות של ופלים, לשווק ולמכור אותן. למרות הקושי האישי והכלכלי, הם המשיכו להשקיע במוצרים, ולא התפשרו אפילו במעט על איכות חומרי הגלם והטעם של המוצר.
יעקב מלאך, מנכ"ל "אחוה": 
בשנת 1988, לאחר פרוץ האינתיפדה הראשונה, סוחרים רבים מהגדה המערבים ומרצועת עזה חדלו להזמין ממוצרי החברה. הם התלוננו שבריונים מטעם הרשות הפלסטינאית איימו עליהם שלא לרכוש מוצרים ישראלים. התנאי להמשך עבודה איתם, היה שיווק תוצרת המפעל באריזות נושאות כיתוב בערבית בלבד. לא הסכמתי לתנאי זה, ובבת אחת, איבד המפעל כ- 20% ממחזור המכירות.
כהחלטה אסטרטגית, ויש יאמרו נאיבית, החלטתי להפנות את מרבית המשאבים והמרץ לפיתוח שווקים מעבר לים, וזו הייתה ללא ספק נקודת המפנה של החברה.
מהו ההישג הגדול של החברה בכל שנותיה?
יוחאי נאמן, "מעדני יחיעם":
בעשור האחרון ביססה מעדני יחיעם את מעמדה כיצואנית מספר אחת של מעדני
פסטרמה ונקניק, תוך שהיא מגיעה לשיעור של 25% מסך כל המכירות, כמכירות לייצוא. הישג זה מועצם אם זוכרים שלאורך כל שנות קיומה – 46 שנה – מעדני יחיעם לא הייתה קשורה בבעלות של תאגיד מזון מקומי או בינלאומי, לא בהון ולא בסחר, וזאת בניגוד לרוב מתחרותינו. כלומר, הידע, המשאבים, היצירתיות וההתמדה, כולם מקורם בעובדי החברה ובגורמים אליהם היא קשורה, ועם אלו הגענו להישג האמור.
יהלי עתיר, "עינת תעשיות מזון":
החברה בנויה על הישגים קטנים רבים, ולא על הישג אחד משמעותי.
בין ההישגים שעינת רושמת לזכותה בתחום הפיתוח: פיתוח קרוטון עגול, פיתוח רוטב ייחודי לכריך השניצל שהוא הנמכר ביותר בישראל, ועוד.
בתחום העסקי: הפיכת עינת תעשיות מזון ליצרן וספק כריכים, סלטים ומוצרים נוספים המוביל בישראל, מפיץ לכל רשתות הנוחות בארץ.
בתחום הלוגיסטי: הקמת מערך הפצה קפוא/מצונן ויבש, שמפיץ את מוצרי עינת ומוצרים נוספים בתדירות יומית לכל מקום בישראל.
יעקב מלאך, "אחוה":
ההישג הגדול של החברה מבחינה כלכלית, הוא שאנו מפתחים את מפעלינו,משקיעים הון עתק בתשתיות ובציוד המתקדם בעולם, וכל זאת מההון העצמי של החברה.
כתוצאה מיעילות פיננסית ותפעולית, הגענו לנתחי שוק מכובדים בכל קטגוריה בה אנו פועלים, ללא השקעה בפרסום. מבחינה אישית, אני רואה הישג בכך שכל עובדי המפעל רואים בו את ביתם, ועובדים לא כשכירים אלא עם תחושת שייכות ואכפתיות גדולה.
משה וארי קאופטייל, "מעדני מיקי":
ההישג הגדול של "מעדני מיקי" בכל שנותיה הוא ניהול המפעל במשך 76 שנה, עוד טרם קום המדינה, בבעלות משפחתית, תוך שמירה קפדנית על איכות המוצרים והיכולת לספק מוצרים אלו לצרכן במחיר שווה לכל נפש.
(בתמונה חומוס מיקי הנמכר בקרואטיה)
ציפי פקר, "מן":
העובדה ש"מן" הפך עם השנים למותג הוופלים והעוגיות הראשון והשולט בשוק החרדי, והשני בגודלו בישראל (נתוני נילסן, אוגוסט 2014), למרות התחרות המאוד קשה מול התאגידים הגדולים והייבוא מכל העולם, הינה תעודת כבוד לתעשייה הישראלית, ומוכיחה שעסק משפחתי וציוני, השומר על ערכיו כבר 60 שנה, הינו מתכון להצלחה. וזה לצד ייצוא מכובד לכל קצוות תבל – מאירופה עד אמריקה, אוסטרליה, ואפילו דרום אמריקה.
מה יהיה הצעד או מהלך הגדול הבא של החברה?
ציפי פקר, "מן":
לפני כשנה התחלנו בתהליך מקצועי של ריענון פני החברה ומוצריה, לרגל 60 שנות קיומו של מפעל הוופלים והעוגיות המשפחתי. התהליך כלל שדרוג הלוגו ושפה תדמיתית חדשה, עיצוב אריזות חדשות ,והוספת סימוני מזון חדשים על גבי המוצרים.
בתהליך העבודה הקפדנו לשמור על חזות וערכי המותג הנוסטלגי עם הטעם לצרכן הישראלי מאז ימיה הראשונים של המדינה, מחד, ולהביאו למקום עיצובי חדש, מרענן, בולט ועדכני, שישדר את יציבות החברה והתפתחותה לאורך השנים, מאידך.
יעקב מלאך, "אחוה":
המשך גידול בייצוא מוצרי החברה. אחוה מייצאת כיום למרבית מדינות העולם המערבי. אנו מזהים את מגמת צריכת מוצרי הבריאות בעולם, והטחינה של אחוה בהחלט עונה על צורך זה. התחלנו לייצא טחינה גולמית למדינות רבות שהמוצר היה זר להן עד כה. אנו בתחילת הדרך, אך מזהים גידולים מרשימים.
משה וארי קאופטייל, "מעדני מיקי":
המהלכים הגדולים הבאים יהיו העברת שני המפעלים שלנו (בראשל"צ ובבית שמש) אל מתחם אחד גדול, בשטח שרכשנו בפארק התעשייה נועם בדרום, המשתרע על פני כ- 26 דונם, ובתוך כך הכנסת הדור השלישי לניהול המפעל התעשייתי.
יהלי עתיר, "עינת תעשיות מזון":
המהלך הבא של החברה הוא הקמת מפעל חדש ומרלוג מתקדם, לייצור והפצת כל המוצרים המצוננים ואחרים אותם נייצר ו/או נפיץ במערך הייצור וההפצה של עינת. התהליך בעיצומו.
יוחאי נאמן, "מעדני יחיעם":
מן הסתם אני יודע מהן תכניות החברה, אלא שאני מעדיף שלא לחשוף אותן, לא כל כך משום הסודיות אלא בעיקר משום שאיני חושב כי נכון וראוי לצאת בהצהרות על מהלכים טרם היכולת לבסס את האמירות באמצעות עובדות. יחד עם זאת, אני יכול להניח שזה יהיה בתחום המוצרי.
מהו ההישג הגדול של התעשייה הישראלית מקום המדינה?
יעקב מלאך, "אחוה":
כיום ישראל נהנית מעודף ייצוא (ביחס ליבוא). זו לדעתי הישגה הגדול של התעשייה הישראלית. מלבד הכנסת מטבע זר, ייצוא משפר תהליכים בארגון, מחייב אותך להטמיע סטנדרטים ותקנים, ולשנות דפוסי ניהול ולשפרם. לישראל יש הרבה מה להציע מלבד תעשיית עתירת ידע.
יוחאי נאמן, "מעדני יחיעם":
לעניות דעתי, חברת 'נטפים' שהוקמה בקבוץ חצרים היא ההישג מספר אחד של התעשייה הישראלית. השילוב של המצאת הטפטפת על-ידי שמחה בלאס, הקמת המפעל בחצרים, הפריחה והפיתוח של הנגב, החיסכון במים, הפיכת החברה לחברה בינלאומית עם נציגויות ביותר מ-100 מדינות והעלאת פריון התוצרת החקלאית בעשרות מדינות, כל אלו הינם מקור לגאווה ישראלית אמיתית.
משה וארי קאופטייל, "מעדני מיקי":
ההישג הגדול של התעשייה הישראלית הוא ביצירת מפעלים לתפארת בעיני העולם כולו, ופריצת דרך במיוחד בתחום הסלטים המצוננים, אותם ניתן לראות כמעט בכל נקודה על הגלובוס. לתעשייה הישראלית יש בהחלט מה לזקוף לזכותה על כך, בין אם זה בייצוא ובין אם זה בהקמת תשתיות ייצור בחו"ל.
יהלי עתיר, "עינת תעשיות מזון":
ההישג הגדול בתחום המזון של התעשייה הישראלית, הוא ההכרה ע"י חברות בינלאומיות כמו נסטלה, יוניליבר ואחרים בתעשייה ובידע הישראלי, רכישת החברות הישראליות המובילות כמו אסם, תלמה ולאחרונה תנובה, מתוך כוונה למנף ידע ייחודי זה בעולם כולו.
ציפי פקר, "מן":
מדינת ישראל, החוגגת 67 שנים להקמתה, נחשבת לקטנה וצעירה. בכל זאת אנו יכול להתגאות כי במהלך השנים הפכה התעשייה הישראלית לשם דבר בכל רחבי העולם – הייצוא הגדול של מוצרים ישראלים, החל ממזון ועד טכנולוגיה ומוצרים שונים לכל המדינות בעולם, הינו הישג יוצא דופן.
מהי הבעיה (או האתגר) הגדולה ביותר של התעשייה הישראלית, ומי אמור לפתור אותה?
משה וארי קאופטייל, "מעדני מיקי":
האתגר הנו התמודדות יומיומית עם מצבים דינמיים מאוד של מציאות ישראלית ייחודית ברמה הכלכלית, הפוליטית והצבאית, שלא קיימת במדינות אחרות.
שילוב כוחות בקבלת החלטות של התעשייה הישראלית יחד עם ההנהגה של מדינת ישראל בשימור הנכס שלנו, הוא המפתח להצלחה בהתמודדות הלא פשוטה הזו.
יהלי עתיר, "עינת תעשיות מזון":
הבעיה הגדולה של התעשייה הישראלית, הן עלויות עקיפות גבוהות, שמקשות על כושר התחרות בייצור עצמי, ומאפשרות יבוא של מוצרים דומים בעלויות נמוכות בהרבה משלנו.
בעיה נוספת היא גודל שוק קטן יחסית עם מגוון רחב מאוד של מוצרים, מה שהופך את תהליך הייצור והלוגיסטיקה לבעייתי ואתגרי ביותר.
מצב זה יוצר חוסר כדאיות בהפעלת קווי ייצור, פיטורי עובדים, וצמצום מחזורי של הפעילות, מה שבסופו של דבר מקשה על קידום השקעות להתייעלות ושיפור היכולת התחרותית לפיתוח והרחבת הפעילות לשוק המקומי ולשווקי חו"ל.
ציפי פקר, "מן":
התעשייה הישראלית כבר נמצאת שנים רבות במדרון חלקלק, בו יצרנים טובים וותיקים נאלצים לסגור את שעריהם. היכולת לשרוד בתעשייה של מדינתנו הקטנה והאהובה, הפכה לאתגר שאנו נאלצים לעמוד בו בכל יום מחדש – ייבוא חומרי הגלם מהצד השני של העולם הוא יקר ומוגבל מאוד רק לחומרים בעלי כשרות, הייצוא שלנו מוגבל לחלקים בעולם, ופה בארץ אנו נאלצים להתעסק בבירוקרטיה, רגולציה שמשתנה תכופות, ובאגרות ותשלומים שלא נראים בשום מקום אחר בעולם. ומול כל זה נמצא הייבוא, ממדינות שונות ומשונות, של מוצרים ללא אמא או אבא, שרק שמים להם מדבקה מאחורה.
האחריות היא קודם כל של המדינה, שצריכה להחליט אם היא תומכת בתעשייה הישראלית, מעודדת ייצוא ומורידה חסמים ובירוקרטיה מול כל הגופים והרשויות. אך גם לצרכן הישראלי יש אחריות, כאשר הוא עומד מול המדף והוא צריך לבחור בין מותג מחו"ל לבין מותג ישראלי ותיק ואיכותי.
יוחאי נאמן, "מעדני יחיעם":
האתגר הגדול הינו לייצר מוצרים באיכות משופרת ובמחיר מוקטן לצרכן. כל זאת יחד עם שיפור ברווחת העובדים בתעשייה ורווחי החברות, מצב שיביא לביטחון תעסוקתי, צמיחה מתמדת ותדמית חיובית של התעשייה 'כחול-לבן'.
מי יעשה זאת? מספר גורמים ביחד: המפעלים והחברות בשיפור התפוקה, חדשנות והקטנת פערי שכר. הקמעונאים בהקטנת הפערים בין מחיר הקנייה מהיצרנים למחיר המכירה לצרכנים. המדינה בעידוד התחרות, בהסרת חסמים ביורוקרטים, בהקטנת מע"מ ומסים עקיפים, ובשינוי סדרי עדיפויות תוך עידוד ייצור לייצוא, דגש על מפעלים בפריפריה, האחדת התקנים והחקיקה והתאמתם לדרישות האירופאיות, לא יותר ולא פחות.
יעקב מלאך, "אחוה":
הבעיה המבנית העיקרית היא היותה של ישראל מעין "אי". כדי לשנע מוצרים לחו"ל, הדרך העיקרית היא דרך הים. אם מדינות אירופה השכילו לפתוח את הגבולות ושינוע סחורות מתבצע ע"י רכבות או משאיות, אנו תלויים בהובלה ימית, שמטבע הדברים איטית ומסורבלת. לאחרונה חלה שחיקה תדמיתית של התעשיינים בעיני הציבור. מרבית התעשיינים הינם אנשי עמל, הדואגים לפרנסת עובדיהם ולתשלום עלויות הייצור והעלויות למדינה באדיקות ובדייקנות. מרביתם אינם טייקונים, אלא אנשי צווארון כחול המתפרנסים בדוחק ומסתפקים במועט.
קצת יותר פרגון לתעשייה הישראלית – יעשה טוב לכולם.
