גל בן זאב היא מהצלמים היחידים אותם הכרתי לפני הריאיון איתה (השניים האחרים הם דוד סילברמן ואיל גוטמן – חברים ועמיתים ותיקים). נפגשנו בסדנה לצילום בסלולר שהתקיימה בעולם שלה בדרום תל אביב – עולם ולא אולם, כי תמצית העשייה נמצאת שם עם לוחות רקע, מטבח מצויד, כלים, עזרים, אביזרים ומה לא, וגם חלון ענק שמזין את עולמה של גל באור טבעי עבור צילומיה. בסדנה למדתי כמה דברים ונהניתי מיום מיוחד ומפגש עם דינמו אנושי, כך שתיאום פגישה נוספת לריאיון, היה אך טבעי.
נפגשנו במסגרת סדרת ראיונות עם צלמות וצלמים, שנועדו לתת כבוד למי שתורמים לכל כתבה בעיתונות ובאתרי אינטרנט. מאז שהתחלתי את הסדרה נפגשתי עם 16 צלמות וצלמים, שמהן ומהם שמעתי ולמדתי הרבה: אפרת אשל, אנטולי מיכאלו, אפיק גבאי, דוד סילברמן, איל גוטמן, דן פרץ, דן לב, טל סיון ציפורין, שרית גופן, תמוז רחמן, יולה זובריצקי, איל קרן, חגית גורן, יהונתן בן חיים, חיים יוסף, ובני גם זו לטובה.
כאמור גל בן זאב היא ה- 17 בסדרה. אני כבר 'מזהיר' שמבנה כתבה זו שונה משל האחרות בסדרה – פחות מובנית כשאלות ותשובות. זאת משתי סיבות: גל מדברת מהר והרבה, אבל חשוב יותר: הסיפור שלה מרתק, עם טוויסטים בעלילות, כי יש יותר מעלילה אחת, ויש המון מה ללמוד ממנה, אז קדימה יוצאים לדרך.
באתר שלה מסכמת גל את עצמה ואת פעילותה כך: "חיה, נושמת וטורפת במצלמה את העולם הקולינרי. אחרת, מה הטעם? אני מתמחה בצילום קולינרי, ואוהבת להשאיר בכל פרויקט טעם של עוד. הסטודיו משמש בית חם ויצירתי להפקות תוכן ויזואלי קולינרי ייחודי עבור חברות בתחום המזון, משרדי פרסום, שפים, קונדיטורים ומגזינים. לצד פעילות הסטודיו אני מקיימת סדנאות והרצאות שונות, מגוונות וחוויתיות בתחום הצילום הקולינרי לחברות, בעלי עסקים קטנים בתחום האוכל, בלוגרים, פודיז ואוהבי החיים הטובים. אני אוהבת לספר סיפור. אני מאמינה שסיפור טוב הוא שילוב של אור, לכידת הרגע הנכון בעדשת המצלמה ואסתטיקה גבוהה. כל אלה הופכים את הצילום לחוויה מגרה שמפעילה אצל הצופה את כל החושים".
אולי זה נראה הרבה אבל זה רק חלק מפעילותה, ובוודאי ממהותה של גל. כבר תראו שזה ממש לא הכול ולא מספיק, וטוב שהגעתי לביתה ברעננה עם השאלות שלי.
גל, מה הרקע האישי שלך? היכן גדלת ומה והיכן למדת?
אני ילידת בית שמש. אבי יהודה בן זאב ז"ל היה ראש המועצה המקומית בשנים 1979 עד 1989, ונפטר כשהייתי בכיתה ג'. החזון שלו לגבי בית שמש היה 'לגור בכפר ולהרגיש בעיר'. בית שמש נהנית ממיקום אסטרטגי ויופי גאוגרפי, באזור מדהים. למדתי בתיכון צפית בקיבוץ כפר מנחם, וזה היה הטוויסט שלי בחיים, כי הגעתי כילדה עירונית, והייתי צריכה להסתדר עם קיבוצניקים ומושבניקים. תמיד הייתי מאוד יצירתית ונמשכתי למקצועות האמנות. בתיכון למדתי עיצוב אופנה במגמה מורחבת. בצבא שימשתי כמש"קית חינוך והדרכתי טיולים בירושלים לחיילות וחיילים מכל חילות צה"ל. שם בלט הכישרון שלי להתאים את עצמי לקהלים שונים ומגוונים.
מה עשית אחרי הצבא ומה הייתה דרכך לצילום?
כשסיימתי צבא היה לי ברור שאבחר במסלול לימודי אמנות. אחרי טיול בדרום אמריקה במשך חצי שנה הגעתי לתל אביב, לבית ספר קלישר בסמינר הקיבוצים. שם למדתי במסלול רב-תחומי, אחד הקורסים היה בצילום. עד אז, גיל 21, לא החזקתי מצלמה ולא התקרבתי למחשב. בקורס זה הרגשתי שגיליתי משהו חדש, ובסיומו הבנתי שאני רוצה ללמוד צילום, והחלטתי לעזוב את תל אביב ואת לימודי האמנות ולעבור ללמוד צילום בירושלים.
רציתי להירשם למכללת הדסה, והודיעו לי שההרשמה הסתיימה. עמדתי על כך שיבדקו את תיק העבודות שלי, שכלל צילומי עדר כבשים בעמק האלה. הם לא הסכימו. עברתי לבצלאל וקיבלתי אותה תשובה – ההרשמה הסתיימה. וכך יצאתי למסע בן שבועיים שכלל ביקור בוקר מחוץ לדלת של ראש החוג לצילום במכללת הדסה, יורם להמן ז"ל, כדי שיסכים לראות את תיק העבודות שלי. ובצהריים בבצלאל. כך במשך שבועיים ביקרתי חצי יום במכללת הדסה וחצי יום בבצלאל – ובכל יום קיבלתי אותה תשובה שלילית. באיזה שהוא שלב יורם להמן נשבר. הוא היה איש וצלם מיוחד במינו, שידע לספר סיפורים ולראות דברים בצורה אחרת, וכשהסתכל על תיק העבודות שלי הוא אמר: 'אני עדין לא רואה כאן כישרון בצילום, אבל אני מוכן לקבל אותך רק בגלל הנחישות'. הבטחתי לו שהוא לא יצטער על ההחלטה הזו. בסופו של דבר התקבלתי גם לבצלאל, אבל בחרתי במכללת הדסה, כי המקום הרגיש לי יותר בית.
בדיעבד זו הייתה אחת התקופות היפות שלי בחיים. הגעתי עם סקרנות ללמוד. לגמתי בשקיקה את הקורסים כמו ספוג, שאלתי שאלות, נשארתי בספריה גם אחרי שעות הלימודים. סיימתי את הלימודים בהצטיינות. עד היום אני אוהבת וממשיכה ללמוד ולהתפתח כל הזמן.
במה התמחית?
סיימתי את הלימודים בהתמחות בצילום דוקומנטרי. אני אוהבת אנשים וסיפורים חברתיים, ואת כוח המצלמה שמפנה תשומת לב לסיפורים שאולי לא היו רואים אותם אחרת. פרויקט הגמר שלי עסק בתיעוד חברת ילדות שלי שחלתה באנורקסיה. במשך שנה שלמה צילמתי אותה שלוש פעמים בשבוע. רציתי לעזור לה. זה היה פרויקט אינטנסיבי נפשית ורגשית. בסופו התקבל פרויקט גמר שזכה להרבה הדים והוצג בתערוכות שונות בארץ. פרויקט ששם את המחלה על המפה. לימים החברה הצליחה להשתקם.
כיום אני מרצה בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה, ומעבירה קורס צילום קולינרי לשנה ג׳. עבורי זוהי סגירת מעגל מרגשת. אני אוהבת את החיבור בין הפרקטיקה, לאקדמיה ומרגישה זכות גדולה לעצב את דור ההמשך של הצלמים בארץ.
איך התחלת לעבוד בתחום הצילום?
עם סיום הלימודים החלטתי להתפרנס מצילום, והתחלתי לטעום ממה שקורה בתחום. אני מאמינה בדלתות נפתחות ומסתובבות, והפרויקט הראשון שקיבלתי בצילום היה כשחברה הציעה לי לצלם את החתונה של השחקנית נטע גרטי והמוזיקאי פיטר רוט. הרכבתי צוות צילום שכלל צילום סטילס וצילום וידאו שהגיעו יחד איתי. אנשים ראו אותנו בפעולה בחתונה והתלהבו, וכך במשך שנה התגלגלתי איכשהו לצילומי חתונות, עד החודש התשיעי להריון הראשון שלי. לאחר מכן באופן טבעי עברתי לצילומי ילדים והריון, ושם בחופשת הלידה התחילו מחשבות על מעבר לכיוון הקהל העסקי-מסחרי במקום השוק הפרטי.
ברוכה הבאה לעולם האמיתי. שוב היית צריכה להתחיל
אני מגיעה מבית שלימד אותי לחלום ולהגשים. אחרי שיחה עם חברה טובה, איילת משיח, החלטנו להקים סטודיו עיצוב גרפי וצילום לעסקים – מיתוג ויזואלי. קראנו לסטודיו 'אדרבא ואדרבא', והוא שכן בחלל בקומה החמישית בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
אלה היו השנים הראשונות של פייסבוק ואינסטגרם. העליתי פרויקטים שונים ומגוונים שלנו לרשתות, וכל הזמן חזרה השאלה 'אז מה בדיוק את עושה?'. הבנתי שיש לי בעיה בחוסר מיקוד. פחדתי לקחת תחום אחד בצילום כדי שלא ישעמם לי. ואז השותפה שלי החליטה לעזוב ואני עמדתי בצומת דרכים. רגע מכריע בקריירה שלי. האם להמשיך בתחום או לעזוב לכיוון אחר.
זה השלב בו הגעת לצילומי אוכל?
זה לא היה כל כך פשוט. ידעתי שיש לי שק של חלומות אבל אין לי כסף. קיבלתי שיחת טלפון להגיע לצלם מנות במסעדת NG – בר בשר בנווה צדק. פעם ראשונה שנתקלתי בצילום מהסוג הזה. הגעתי ללא ניסיון, ומהר מאוד הבנתי שאני לא מבינה מה קורה שם. מייד לאחר הצילומים גיליתי שאני מאוד אוהבת את התחום הזה אבל לא מרגישה שאני מבינה בו, והחלטתי לצאת למחקר.
בדקתי מה קורה בתחום הצילום הקולינרי בארץ, מי עושה מה, בדקתי מה קורה בעולם, קראתי בלוגים שונים, עד שהגעתי לצלם אוכל בניו יורק בשם אנדרו סקריווני (Andrew Scrivani), שמעביר באונליין קורסים לצילום אוכל. במקור הוא שף שהתגלגל לצילום. יצרתי איתו קשר אישי ומכאן הכול היסטוריה.
סגרתי את הסטודיו בתחנה המרכזית, פתחתי סטודיו קטן בצפון תל אביב (15 מטר), ועבדתי בעיקר על לייצר לי שפה צילומית שהיא שלי, הנבדלות שלי משאר הצלמים בענף.
גל, נו, מה עם צילומי אוכל?
כדי להתחבר לאנשים בתחום נעזרתי בכוח של הרשתות החברתיות, ופניתי למגזינים שונים 'דרך האוכל' היו הראשונים שנתנו לי לצלם כתבת המבורגרים עם השף ניצן רז (סושי סמבה). הבנתי שאני צריכה להגיע אליו מוכנה לצילום הכתבה, בניתי קונספט עם בריף ולוח השראה. ניצן רז התלהב מהקונספט. תוך שעה סיימנו לצלם את הכתבה, וישר העברתי למערכת. שם קיבלנו את הצילומים בהתלהבות ובישרו לי שקיבלתי את כתבת השער.
בעקבות הכתבה הזו קיבלתי הרבה פניות, ואז מיסדתי את המושג 'צילום קולינרי' במקום סתם צילום אוכל, וגם הבנתי שהגעתי אל היעד שלי. הפרויקטים החלו לזרום הרבה בזכות הרשתות החברתיות, בהן קיבלתי פלטפורמה חינמית להצגת התוצרים.
הגיעו אלי פניות מאנשים שרוצים ללמוד אצלי איך עושים את זה, והתחלתי להעביר סדנאות בסטודיו הקטן שלי. זו הייתה תקופת צוק איתן, והיה לי ברור שאני מעוניינת לעבוד עם החברות המובילות בתחום המזון בארץ, שהן יותר יציבות.
לרצות לעבוד עם חברות מזון זה יפה, אבל איך עשית את זה?
עם הנחישות שלי והמון רצון להצליח, איתרתי את מנהלת השיווק של שטראוס, כתבתי לה וסיפרתי שיש לי בלוג בשם 'סיפור קולינרי'. ביקשתי ממנה מוצר כדי שאבנה סביבו סיפור צילומי, ואם היא תהיה מרוצה – נשב לדבר. זה היה חודש השוקולד (נובמבר), וקיבלתי משימה בהתאם. בעזרת הרשתות החברתיות וחוכמת ההמונים הגעתי אל הקונדיטורית המדהימה מורן טביב זדה – באר-שבעית שלמדה קונדיטוריה ושוקולד, ומתייחסת לעבודה עם שוקולד כיצירת אמנות.
יצרתי איתה קשר ואמרתי לה 'המליצו עליך לכתבה בנושא שוקולד, בואי נשתף פעולה'. היא הסכימה מיד. לימים הפקה זו זכתה להדים רבים בארץ ובעולם, הכול בזכות האינסטגרם. מורן ואני מחוברות מאז בלב ובנפש, והיא קונדיטורית הבית שלי. מנהלת השיווק בשטראוס התלהבה ופתחה לי דלת, וצירפה אותי כספק בחברה.
מהר מאוד הבנתי את הכוח של הרשתות החברתיות ושיש צורך ביצירת תוכן ויזואלי בעל ערך, וכך התחלתי בהפקות משולבות צילום סטילס ווידאו עבור חברות מזון. מאז עברו שבע שנים בהן אני עובדת בסינרגיה מושלמת עם חברת שטראוס במחלקות השונות: קפה עלית, מילקי, דנונה, אנרג׳י ועוד.
אליהם הצטרפו החברה המרכזית למשקאות – קוקה קולה, ויסוצקי קר, ספרייט, ולאחרונה גם פריגת. סודה סטרים, סולתם, השף הלבן, רולדין ועוד רבים וטובים, מוצאים בסטודיו שלי בית חם להפקות תוכן ויזואלי בתחום הקולינרי.
צילום ליאורה אלקיים
את נראית לי כמו ז'ונגלרית שכל הכדורים שלה באוויר. איך את מסתדרת?
כל יום אצלי נראה אחרת וזה מה שאני הכי אוהבת. נושא הקריאייטיב והחשיבה מעסיק אותי לפעמים יותר מאשר הקליק של הצילום. עם השנים וההתפתחות בסטודיו יצרתי צוותי עבודה לכל הפקה, שמורכבים מאנשים מוכשרים ומקסימים כל אחד בתחומו, אותם איתרתי ורתמתי.
אלה הפכו עם השנים למשפחה של ממש, ויחד אנחנו יוצרים בהנאה רבה פרויקטים גדולים ומגוונים: יקיר יעיש – צילום וידאו ועריכה, אביטל שפיר – סטיילינג וארט, נטאשה חיימוביץ – סטיילינג קולינרי, מתן מיימון – צילום ועיבוד ממוחשב, רייצ׳ל כהן – צילום ורשתות חברתיות, ליאורה אלקיים – עיבוד ועריכה .
ואם כל זה אינו מספיק, הקורונה הביאה אותך לפתח מוצר צילומי – Shootoo. ספרי לנו על כך
אני טובה בזיהוי צרכים שעולים מהקהל שלי. בסדנאות השונות שמתקיימות אצלי בסטודיו, בארץ ובעולם (רומניה, איטליה) לאורך השנים, זיהיתי צורך ישיר ביצירת סטודיו קטן בבית. כל מי שמגיע לסדנה רוצה לצלם כמו בסטודיו, עם כלים, רקעים ועזרים נוספים. ויש סביב זה קושי. כשהגיעה הקורונה חשבתי לעצמי, שכמו שאני יושבת בבית וצריכה לייצר לי סטודיו עכשיו כשאי אפשר לנסוע אליו, כך האנשים בבית רוצים וצריכים את הכלים האלה.
הקורונה גרמה לי לחשוב אחרת; מחוץ לקופסה, ושם נולד רעיון לייצר את SHOOTOO – ערכה לצילום וסטיילינג קולינרי שתיתן מענה לכל מה שצריך בבית כדי לצלם את הפריים המושלם.
הערכה כוללת שני רקעים קשיחים דו-צדדיים לצילום בגודל 60 על 60 ס"מ; מעמד רקעים להתקנה נוחה ופשוטה; מוט סלפי נפתח לחצובה שמצויד בשלט וחיבור לטלפון הנייד; רפלקטור דו-צדדי שחור ולבן; סט כלים; טקסטיל וסכו"ם; נייר חום; זר פרחים ססגוני.
ברגע שפרסמתי את זה ברשתות החברתיות, ה- SHOOTOO התפשטה כמו אש בשדה קוצים, ומכרנו עד כה עשרות ערכות. לפני שהעליתי את חומרי השיווק, כבר הייתה לי תחושה שיש כאן מענה על צורך אמיתי שקיים: היום ישנו פער בין היצירה הקולינרית לצילום שמתקבל. בלוגרים ובעלי עסקים קטנים צריכים לייצר צילומים מגרים וטובים, ועל ידי כך הם יצליחו להניע לפעולה את הקהל לרכישת המוצר שלהם.
לכן הערכה כוללת גם את הטיפים המקצועיים שלי, שזה עוד ערך מוסף גדול. זה גורם לי הרבה אושר ושמחה לראות את התוצרים המצולמים שעולים ברשתות של כל מי שרכש את הערכה, ואני שמחה שאני יכולה לעזור ולהנגיש את הצילום והסטיילינג הקולינרי.
לקראת סיום, נעבור לשאלון. את מצלמת גם צילומי יין?
כן, היו לי מספר לקוחות בתחום היין כמו יקב טפרברג ויקב כרמל. אני מאוד אוהבת יינות – לצלם וללגום. משקאות זה עולם שאני מאוד אוהבת לצלם.
הספר האחרון שצילמתי בעבודה משותפת יחד עם משרד המיתוג שייק דיזיין בבעלותה של מעיין רשף המדהימה, מורכב כולו ממתכוני קוקטיילים בהשראת סודה עבור חברת סודה סטרים. הספר יצא לשיווק בארצות הברית ובאירופה, וזוכה להצלחה רבה.
מה שונה בצילום יין מאוכל?
לפני הכול ההבחנה בסוג החומר – מוצק לעומת נוזל. כבר כאן ההתייחסות היא שונה. אחר כך אני צוללת אל תוך הסיפור כדי לחשוב איך אוכל להעביר אותו בצורה הטובה ביותר. במקרה של צילומי יין אני לומדת על זני הענבים, הכרמים והבציר, כדי לדעת איך להעביר את המראות והתחושות. אני עובדת בטכניקות צילום מגוונות ומשולבות של סטילס ווידאו.
מה הפילוסופיה שלך בחיים?
צריך פרופורציות על החיים, והכול בחיים זה עניין של זווית ראיה.
מה ההישג הצילומי הכי גדול שלך?
בגדול כולם היו בניי. לכל פרויקט שמורה אצלי פינה חמה בלב. אני טוטאלית בעבודה שלי, ולכן מתחברת לכל מותג מהשורש. לאורך הקריירה כבר אגרתי מספר הישגים שאני גאה בהם מאוד אני. חושבת שהכי הרבה אני גאה בתהליך שאני עוברת עם השנים – הצמיחה וההסתכלות קדימה.
מה את אוהבת לאכול?
אמא שלי היא המאסטר שף שלנו. אני מגיעה מבית עם אהבה גדולה מאוד לאוכל ולטעמים. סביצ'ה אני מוכנה לאכול בכל שעה, אבל בגדול אני אוהבת כמעט הכול.
שפים אהובים עלייך?
מאיה דרין, ארז קומרובסקי, אסף זילברשטיין, מורן טביב זדה, ליאור משיח, עמנואלה פאנקה, בני בן ישראל, ובאמת שהרשימה ארוכה.
גל בן זאב היא דינמו אנושי עצום, ארוז באישה לא גבוהה עטורה בתלתלים בסגנון ג'ימי הנדריקס שמגדילים ומגביהים אותה. אבל בעצם מה שמגדיל אותה זה היא והסיפור המיוחד שלה, עם הרבה נחישות. נכון שמדובר בסדרת ראיונות עם צלמים, אבל גל מרתקת, יזמית, חדשנית, וגם צלמת. רק בת 37, כדאי מאוד לעקוב אחריה – לא רק באינסטוש אלא בחיים.
