לא קונים יין, התצרוכת לא עולה, המחירים גבוהים במסעדות, המסים מטורפים, העלויות בשמים – אלה הם משפטים שאני שומע בשנים האחרונות מהיקבים הגדולים וגם הקטנים.
כבונוס אפשר לשמוע מהם שגם בנו האשם (אלו שכותבים) – הם מצפים מאתנו להיות לא רק השופר שלהם; הם מצפים מאתנו שנהיה חלק מהמערך השיווקי שלהם. 

היטיב לומר זאת איתי גלייטמן מעיתון הארץ: "אני לא עובד שלכם, ולא אחראי על עליית תצרוכת היין בישראל". המשפט הזה נאמר בכנס היין השנתי שהתקיים בקצרין, ונפל כרעם ביום בהיר על מי שלא האמינו למשמע אוזנם.
הרי יש כותבים למיניהם, אשר סרים למרותם של היחצנים ובעלי היקבים שמפעילים אותם. אף אחד מהם לא מעלה בדעתו שאולי היינות שהם מייצרים לא תמיד מתאימים לחום הישראלי, וחלק מהיינות פשוט נעשים בחובבנות ואינם ראויים לשתייה. 

 

אולמות האירועים מלאים ביינות שהם זוועת עולם, ודווקא היקבים הגדולים הם אלו שמספקים אותם בגרושים לבעלי האולמות; יינות שעושים עוול לכל תעשיית היין הישראלית. אלו הם היינות שאף אחד לא שותה. הבקבוק נפתח, ורק מהריח אפשר להבין שאי אפשר לקרוא לנוזל הזה יין. בסופו של האירוע הנוזל נשפך לביבים, ותורם רבות להסרת השומנים מהצינורות.
אז אם האורח חווה יין כזה, אין סיבה בעולם שהוא ירכוש יין מאותו היקב, גם אם היין שנמכר בחנויות הוא מסוג שונה ואיכותי.

למה היקבים לא מפנימים את הטעות הגורלית הזו? זה שהיקב לא ממש ממתג את היין הזה כשלו, ושם תווית אחרת, לא ממש עוזר לעניין. חובב היין הישראלי לא מטומטם הוא יודע לזהות את מספר היצרן ויודע טוב מאוד שאלו היינות של יקב זה או אחר – בעצם כולם.
אבל גם עם היינות הממותגים בלי הבושה, יש כאלה מאוד בעייתיים. להלן רשמיי.

יקב ארזה: PRIME 2014
יין לבן יבש. בלנד של סוביניון בלאן ואמרלד ריזלינג.
זהו בלנד שאין בו לא דובים ולא יער. הסוביניון בלאן פשוט לא קיים בבלנד הזה, ובאף יש התפרצות ריחות מתוקים של ריבה עמוסת מתיקות. אם יש בפה ציפייה ליין יבש, אז היובש היחיד הוא במוח שחוטף התקפה נוספת של מתיקות לא נעימה. טעמי ריבה תעשייתית, שכולם מבינים שאין בה גרם אחד של פרי, והכל כימי. שמישהו ביקב יספר לי מה זה היין הזה.

יקב כרמל: ריזלינג 2013 קאיומי
היין נמזג מהמכונה ונטעם בטייסטינג רום.
טעמתי את היין הזה בעבר, והוא היה זהוב ירקרק בוהק, עם ריחות הפלפל הירוק האופייניים, לימון ומעט פטרוליות, כפי שריזלינג צריך להיות.
לצערי היין שטעמתי עכשיו, הגיע יומו והוא בקושי סוחב בעלייה. ריחות פטרוליים שהשתלטו על כל מה שהיה בו, ובפה הנוזל מאוד שטוח ולא נעים.
נטעם בקבוק נוסף שנפתח למכונה בטייסטינג רום, ולצערי לא היה שינוי ביין. נראה כי היין עשה את שלו.

יקב תניא. מאיר אריאל 2012 שיראז
היין נמזג מהמכונה ונטעם בטייסטינג רום.
'גרעין מאוהב בטיפתו', מתוך 'רישומי פחם' של מאיר אריאל. היצירה נמשכת בסך הכל 27 שניות, אבל כולה רוגע, טוהר ומושלמות.
היינן יורם כהן יצא בסדרת יינות המהווה מחווה למאיר אריאל. אני מחובבי מאיר אריאל מאז ולעולם. לצערי, היין הזה צריך להיגנז. מדובר ביין עם ריחות לא טובים, בפה יש עומס של פרי מתוק, שבינו לבין השיראז אין ולו דבר. מדובר ביין לא טוב שנעשה ביד חובבנית, וחבל. מאוד חבל.

יקב קלו דה גת: שרדונה 2012
היין נמזג מהמכונה ונטעם בטייסטינג רום.
צבע ירקרק בהיר צלול ומקסים. באף יש ריחות גרידת תפוז ותבלינים, אולם לאחר ערסול עולה החבית במלוא הדרה, וההדר הזה לא עושה טוב ליין. השתלטות מאסיבית של חבית, וחבל. בפה שוב החבית במלוא עוצמתה, ואין איזון של טעמים כמתבקש. אפטר טייסט צורב ולא נעים.

יקב 1848: דור 4 ברברה 2012
כאילו מה? היינן לא טעם מעולם את זן הברברה? לא היה בפיימונטה מעולם?
טוב, אולי לא ברברה איטלקי, אבל אף פעם לא טעם את הברברה של היינן איציק כהן מיקב רמות נפתלי, סתם כדי להבין אולי איך זה צריך להיות?
חיפשתי בוויקיפדיה האם שנת 1848 הייתה משמעותית, או משהו מעניין קרה בה. אז 1848 הגרגוריאנית  הייתה שנת "אביב העמים" (כפי שהעיר הקורא יעקב בר-חיים). מסתבר כי משהו מעניין דווקא קרה בה. נראה כי ביקב 1848 אין אביב ואין מהפכה.

יקב צובה: מצודה 2014 סמיון סוביניון בלאן
בלנד של 50% סוביניון בלאן ו- 50% סמיון. 

ארבעה חודשי חבית, שפשוט דפקו ליין הזה את כל מה שצריך להיות ביין.
לצובה יש את חומרי הגלם הטובים ביותר שיינן יכול לבקש, טרואר מצוין, אפילו יקב מושקע. אז מה הבעיה לעשות יין טוב.

יקב דלתון: רוזה 2014
בלנד מענבי שיראז, קברנה סוביניון וברברה.
יין חצי יבש, שהמתיקות בו מובילה גם באף וגם בפה. סוג של תותי פרוטי או סוכריית דובדבן מעיקה.

יקב ציון: נטורה
יין ללא בי סולפיט. בלנד מענבי מרלו, מלבק ומרסלן.
צבע אדום חזק בוהק, באף ריחות טובים ונקיים. בפה יש המון פרי בשל עם חומציות נעימה.
עד כאן הטעימה מרגע פתיחת הבקבוק. לאחר כרבע שעה בכוס, נרשמה לפרוטוקול קטסטרופה לאומית.
היין נעשה שטוח לגמרי, טעמי הפרי נעלמו ונשארה החומציות המעיקה. באף עלו ריחות מאוד מינורים, שלא הצליחו להאפיל על ריח הציפורן שהשתלט על היין.
אכן היין, כפי שכתוב עליו, הוא ללא בי סולפיט, אבל גם ללא יין, מסתבר.

יקב מטר: שנין בלאן 2014 (היקב הכשר של פלטר)
משנין בלאן מצופה להיות מהזנים החומציים יותר שבין הענבים הלבנים, בעל ריחות עשבוניים טרופיים, תפוח ירוק, שזיף מתוק, ניואנסים פרחוניים, מינרלים אדמתיים, חציר לח, דבש, פרחים, משמש.
בשנין בלאן של מטר/פלטר, אפשר למצוא נגיעות קטנות מהפוטנציאל של הזן, אבל צריך מאוד להתאמץ.
לי דווקא הייתה תחושה שבקצוות יש ריח בוטריטיס.

הערה 1: כשאני מציין כי היין נטעם במקום מסוים, הכוונה היא שהיין לא נטעם ביקב או בטעימה שיפוטית מעבדתית, כאשר היקב שולח את היין. ציון המקום מראה כי היין נטעם כפי שהציבור טועם אותו, במסעדה, בבר. וזה היין שמוגש ללקוח. יכול להיות שהיין לא נשמר טוב או שהבקבוק לקוי וכולי, אבל זה מה שהגישו לי כלקוח, והיקב יכול להלין רק על המקום בו הגישו לי את היין כפי שהוא, אם הביקורת לא מובנת לו והיין שאצלו במחסן, שונה.
לא לשכוח שרוב הציבור טועם את היין במקומות הללו, ומגיב לטעם היין בהתאם. באחריות היקבים לשווק את היינות שלהם במקומות ראויים, אשר שומרים בצורה נאותה על היין שלהם. חובתם גם לבדוק מדי פעם, האם היין אכן ראוי להיות מוגש כפי שהוא.

הערה 2: פעם בחודש אני נוהג לטעום יינות בטייסטינג רום, כי במקום יש בדיקה וביקורת יום יומית על היינות שמוגשים שם. מכונות המזיגה מקוררות, והיין נשמר כפי שראוי שישמר.