יקב גדול צריך להימדד בראש ובראשונה על פי יינות השולחן שלו; יינות שאיש מן הישוב יכול לפתוח ביום יום, וליהנות מהם מבלי לקחת משכנתא. יקב גדול נמדד גם על פי היינות שלו שמוגשים באולמות אירועים (לשם נמכר רוב היין, דרך אגב), מבלי שהוא צריך להחליף תווית לאחת ששמו לא מוזכר עליה. יין כזה צריך להיות הפנים האמתיות של היקב, ולא יין הפרמיום, הספיישל רזרב שכבודו במקומו כמובן מונח, אבל הוא לא ממש נגיש לרוב הציבור שקונה יינות במחירים של 25-35 שקלים בסופר או בפיצוציה.

לצערי יש יקבים גדולים שלא מתייחסים ליינות ההמוניים שלהם ככאלה שראוי בכלל להתייחס אליהם מעבר לתווית מושכת עין. יש יקבים שמשחררים לשוק כמויות גדולות של יינות לא ראויים לשתייה, ולפעמים גם לא ראויים לבישול איתם. יינות אלה מוגשים במאות אולמות אירועים, ותפקידם בסופו של דבר הוא אחד, לאחר שאף אחד לא הצליח לשתות אפילו שתי לגימות מהכוס: להישפך לביוב, לשמחת העיריות והמועצות האזוריות, כי נוזל זה מנקה להן מצוין את הצנרת, מרוב חומציות ואלכוהול שיש ביינות הללו.

כבר כתבתי בעבר שיקב שלא מבין כי דרך היין הזול שלו הוא ימכור את יינות הפרמיום, אינו מבין דבר בשיווק או ביין.
בשנים האחרונות המגמה משתנה ברוב היקבים הגדולים, ויש הקפדה דווקא על היינות הזולים של היקב.
התחילו להבין כי הכסף הגדול והמידי שהיקב מקבל מהלקוח הוא דווקא מהיינות הללו, וכאשר יש ליקב תזרים מזומנים יציב, הוא יכול להשתעשע כמה שהוא רוצה עם יינות הפרמיום, שהם אלו שממתגים את היקב ואת הייננים שלו.

השלב הבא היה של הייננים, אשר הפנימו כי הם יכולים וצריכים להיות גאיםביינות הזולים שהם מייצרים, ולהפסיק להתבייש לקרוא להם 'יינות זולים'. אותם ייננים שהבינו זאת הצליחו להתחבר ליין הזה שלהם ולהשקיע בו את מירב המחשבה, וגם אם משתמשים בפרי פחות איכותי (ונוכח הכמויות הגדולות גם זה לא תמיד נכון) או בפקק לא יקר, עדיין היין חייב להיות הטוב ביותר שהם יכולים לייצר מחומרי הגלם הנתונים.

הייננים הללו, שהבינו שהיין הנגיש ביותר לציבור חייב לקבל ענבים ברמה טובה, ולא להתפשר לא איכותיים שנבצרו 'על הדרך', ידעו לדרוש מהכורמים לטפל בכרמים באופן שווה בדיוק לחלקות של יינות הפרמיום. ברגע שזה קורה, היין הזה מפסיק להיות "יין זול", והופך להיות "יין היקב" שאפשר להתגאות בו.

זה בדיוק הסיפור עם המנה של השף שקיימת בתפריט שנים ותמיד חוזרים לאכול אותה במסעדה. הלחם החם והטוב עם מעט חמאה ומלח, כפית מוס שוקולד פשוט שמעלה חיוך של אושר על הפנים, ובסוף הארוחה או הלגימה, המשפט "מי צריך יותר מזה" אומר הכל.

הייננים יפתח פרץ יעל סנדלר (בתמונות), הזמינו אותנו לפני מספרשבועותלטעימת יינות יקב בנימינה. צמד ייננים אלו קיבלו את מושכות הובלת היקב לפני כשנה (יפתח עבד שם כבר כשנה קודם), לאחר שהיקב עבר שינויים. לא בדיוק ידענו מה יעלה בגורלו, ואף חשבנו שאפשר כבר להספיד אותו.

ההפתעה בטעימה זו הייתה עצומה. לא בגלל סוג היינות שטעמנו, אלא דווקא השיחה עם הייננים, שהציגו את יינות הבית שלהם עם עיניים בורקות ועם חדווה ותשוקה עצומה, וללא טיפה של התנצלות על שאנו – המבקרים, שותים בעצם את היינות "הזולים" של היקב. המילה 'זול' נשמעה בערב זה עשרות פעמים, עד שחלקנו אף דרשו להפסיק לקרוא ליינות שטעמנו 'יינות זולים'. היו אלה יינות מצויינים, נגישים וטעימים; כאלה שמעלים חיוך על הפנים, ולא רק בגלל שמגלים לך מה מחירם.

חומרי הגלם היו טובים, העשייה הייתה מושקעת, השניים ישבו והקדישו ימיםולילות על מנת שדווקא היינות הללו יצאו לשוק במיטבם.
מבחינת שיווק ויחסי ציבור, אין יותר טוב מלהשקיע ביינות הללו. המון אנרגיה וכסף נחסכים ליקב במצב זה, לעומת תשלום עבור יחסי ציבור ואנשי שיווק כדי לקדם יין לא טוב.
כאשר היין טוב, הוא לא צריך הרבה. קהל הלקוחות מעריך ומוקיר את היקב, ודרך זה יימכרו שאר היינות היותר יקרים.

מולנו עמדו שני הייננים, והתגאו בצדק במוצר שלהם. "סדרת טבע" ו"סדרת BIN" הן שתי סדרות יינות שנמכרים לקהל במחירים של עד 30 שקלים. אלו בדיוק אותם יינות שכולנו מדברים עליהם כשאנחנו בסופרמרקט באירופה ומתענגים על יין שעולה לנו 5-7 יורו, ואנחנו לא מבינים למה הם כן יכולים ואנחנו לא. אז כן, גם אנחנו יכולים.

יש כמובן עוד יקבים שמייצרים יינות טובים במחירים הללו, וראינו זאת בפסח האחרון, אבל מה שמייחד את יקב בנימינה זו דווקא הפתיחות והגאווה ביינות הללו. הם לא מתביישים, הם לא מסתירים, אשת יחסי הציבור שלהם לא צריכה להיות דרוכה ומבוהלת כאשר היא מזמנת מסיבת עיתונאים בידיעה שמגישים יין "זול". דווקא זימון מסיבת עיתונאים לטעימה כזו, מוכיח כי היקב נכנס למסלול הנכון.

זה היקב הראשון שמגיש לנו ככה, בלי שום מחיצות, את היינות הללו. רוב משרדי יחסי הציבור של היקבים הגדולים תמיד ידרשו מהיקב אחרי טעימה של יינות זולים שלו לתת לנו המכובדים גם יינות פרמיום "יקרים" או טעימות יינות מחבית, על מנת "להשכיח" מאתנו את הזול הזה. לא ביקב בבנימינה, לא עוד, ורק על זה מגיע להם שאפו גדול.

אני כמובן יכול לכתוב ביקורת על היינות הללו מסדרת טבע וסדרת BIN, שיהיה בה כל המלל המתבקש בניתוח יין, כולל הדומדמניות ופירות היער השחורים. כמובן שלא אשכח לרגע את העפיצות ואת ארומת הטבק. הפעם אחסוך מכם את זה.
מדובר ביינות טעימים, שכששותים אותם מתקשים להאמין שזה מחירם. יופי של יין, יופי של השקה ושאפו גדול לייננים שיודעים לעמוד על שלה ושלו, להנהלה שמאמינה במותג, ולאשת יחסי הציבור אורלי סגל, שמבינה את צרכי השוק ואת צרכי היקב.

באותה נשימה קיבלנו מיקב בנימינה הזמנה לטעימת יין הדגל של היקב "המערה 2011" – יין חדש מאותה סדרה שמיוצרת כבר שנים תחת מותג מאוד מכובד. זה יין של היינן הקודם של היקב, ששון בן אהרון, שעבר ליקב מוני.
על מנת להתכונן לטעימה של המערה 2011, ישבתי עם מיכאל בן יוסף (בתמונה), מבקר היין של מגזין סיגאר, לטעימה ספונטנית של המערה 2010, כדי להשוות אותו לזה החדש שאוטוטו ייצא לשוק.
את המערה 2010 טעמנו בדיוק לפני שנה במלון ממילא בירושלים, ורובנו הסכמנו כי היין עדיין לא מוכן לשתייה ולא במיטבו. 

שנה בבקבוק עשתה ליין רק טוב, ואנחנו טעמנו יין מאוזן, עשיר בטעמים, יין נקי מאוד. המערה המסורתי קיבל ב- 2010 מעט משחק של עולם חדש, ואף על פי שזו הייתה שנה לא פשוטה מבחינת מזג אוויר, הצליח ששון בן אהרון, ובגדול. יין מענג.

צילום ישראל פרקר, יח"צ