אני לא יודע איך זה אתכם, אבל כשאני רק שומע את ה'פאף' של פתיחת בקבוק יין מבעבע טוב, מייד מצב רוחי מתרומם. ולמה לא? יין מבעבע הוא הרי מילה נרדפת לחגיגה.
אבל מה זה בדיוק יין מבעבע, ולמה אנחנו לא קוראים לו שמפניה, שזה הרבה יותר קל להגיד? עקרונית יין מבעבע הוא כל יין עם בועות. שמפניה היא יין מבעבע העשוי במחוז שמפניה שבצרפת, באמצעות תהליך מסוים – השיטה השמפנית.
אבל עדיין נשאלת השאלה, כאשר אנו נכנסים לחנות יין ובאפשרותנו לקנות יין עם בועות העולה 10 שקלים ולעומת זאת נמכר באותו חנות יין אחר העולה 1,000 שקל, מה בכלל ההבדל?

יש דרכים רבות להכניס את הבועות אל היין. אבל היינות המבעבעים הטובים בעולם הם אלה שנוצרו באמצעות השיטה שמשתמשים בה בשמפניה. בעת הביקבוק מוסיפים ליין ליקר, שהוא פשוט סוכר שהתמוסס ביין ושמרים.
השמרים מתסיסים את הסוכר, וזה יוצר בועות. התסיסה המשנית הזו בדרך כלל נמשכת כחודשיים, אבל מכיוון שהמגע בין היין לשמרים הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הארומה והטעם הסופיים, היין מתיישן במשך חודשים רבים נוספים.

במחוז שמפניה, המינימום החוקי הוא 12 חודשי יישון עם שמרים, אבל אפשר ליישן יינות מבעבעים יוקרתיים עוד הרבה יותר זמן. כמו לדוגמא, 'יגמלא ברוט' של יקבי רמת הגולן המתיישן באופן זהה לפחות שנתיים.
תהליך יישון זה עם שמרים גורם לשיטה זו של ייצור יין מבעבע להיות עדיפה על שיטות אחרות, ואף מייקר את בקבוקי השמפניה הנעשים על-פי שיטה זו. כמו כן, גם אופי היין משתנה בהתאם, והיינות ניחנים באופי המובחן כעדין ומעט קלוי.

בסיומו של התהליך כולו מוציאים את השמרים באמצעות תהליך מעניין, בו הם מרוכזים בצוואר הבקבוק, אותו מקפיאים במהירות, ואז פותחים את הבקבוק כדי לאפשר לפקק השמרים הקפוא להיפלט.
טוב להכיר כמה מונחים כשאנו עוסקים ביין מבעבע. בדרך-כלל מתייגים יין מבעבע כברוט; מה שמתייחס לרמת המתיקות של היין, – במקרה זה יבש.
אקסטרה דריי – זהו מונח מבלבל, ולמעשה מצביע על כך שהיין מעט מתוק יותר מברוט.
כאשר אין תיוג אחר, המילה ברוט מצביעה גם על כך שזו תערובת זני ענבים – במקרה הקלאסי שרדונה לבן, פינו נואר, ופינו מנייר האדומים.
כאשר הצרכן נתקל בבלנק דה בלנק, המשמעות היא שהיין נוצר רק מענבים לבנים, בדרך כלל שרדונה, אבל זה משתנה באזורים שונים בעולם.
בלנק דה נואר אומר שהיין נוצר אך ורק מזנים אדומים.

יין מבעבע טוב הוא בדרך כגלל די עוקצני, מה שעושה אותו מלווה מעולה למאכלים עשירים כמו פואה גרה (כבד אווז). זוהי התערובת שלמדתי מהר מאוד לאהוב כשעבדתי במחוז שמפניה, בצרפת. גם מאכלים מלוחים כמו קוויאר או סלמון מעושן הולכים טוב עם יין מבעבע.

הגשת יין מבעבע כשחברים מגיעים למסיבה או לארוחת ערב, מבטיחה יצירת אווירה נכונה. זהו כמובן היין המושלם כדי לברך על שנה חדשה, אבל אני מציע  לשמור תמיד בקבוק במקרר – תתפלאו כמה דברים אפשר לחגוג.

כמה טיפים על יין מבעבע
אחסון היין – כמו כל יין לאחסן במרתף, מקרר יין, מקום קריר ואפל בבית, ובשכיבה.
השתמרות – יין זמבעבע אינו מהיינות המשתפרים בבקבוק, ובכל זאת, יכולת ההשתמרות של היין  היא בין 2-3 שנים. יינות מבעבעים מבצירים מוצלחים עשויים להשתמר גם זמן רב.
פתיחת הבקבוק – לפני הפתיחה: יין מבעבע לא מנערים. ההיפך הוא הנכון. יש להניח אותו בעדינות בתוך שמפניירה. ולתת לו "לנוח". יש להחזיק את הבקבוק בזוית של 45 מעלות לכיוון התקרה. בכל מקרה – לא לכוון אל בני אדם. מסירים את הקפסולה ואת הברזלית (סגר הביטחון) תוך כדי הידוק האגודל מעל הפקק.
חולצים את פקק השעם תוך שמסובבים אותו בעדינות, קצת לימין קצת לשמאל, וחוזר חלילה, עד שהוא יוצא החוצה תוך כדי נשיפה של גזים הפורצים החוצה, ומעט עשן לבן.
טפרטורת הגשה – יין מבעבע מוגש כשהוא צונן מאוד. טמפרטורת הגשה רצויה היא בין 5-7 מעלות צלזיוס. 
הגביע ליין מבעבע – מכונה בצרפתית FLUTE – גביע חליל. זוהי כוסית גבוהה וצרה המשמרת את הגז (CO2) הטבעי ביין, ומאפשרת לבועות להיראות כאילו הן נובעות מתוך מעיין בתחתית הכוס. כוסית כזו גם שומרת על קרירות היין לאורך זמן.
המלצת הגשה – יין מבעבע מומלץ להגשה עם מנות פתיחה – מתאבנים, מאכלי עוף עדינים, פירות. לעתים מוגש יין מבעבע עם קינוחים.