השבוע בענף היין 135: יקב ברקן – כרוניקה ידועה מראש

1: פרשת טמפו-ברקן והחגים המתקרבים

איך אמרו חז"ל: "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים"; "המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא"; "כל הפוסל במומו פוסל".

השבוע התפוצצה במלוא העוצמה פרשה, שנראה כי אף אחד במערכת של טמפו ותחתיה יקב ברקן, לא הבין את משמעותה והשלכותיה. אוריה אלקיים, גל"צניק לשעבר וכתב צעיר של חדשות 'כאן' היום, פרסם תחקיר ממנו עולה כי  נאסר על עובדים וותיקים ביקב, שהינם ממוצא אתיופי, לגעת ביין כפי שעשו עד אז, ועל אף שהינם חובשי כיפה ושומרי שבת. זאת בגלל דרישה של בד"ץ העדה החרדית, שמי לא יסור למרותו?

אז מה קורה פה, ואיך התנהל מערך טמפו עד להודעה על חזרת היקב והרבנים מדרישה זאת וביצועה, וההשלכות על היקב שלא נרגעות ברשתות החברתיות, עם עוד ועוד שמודיעים כי הם מחרימים את יינות יקב ברקן. אם תבצעו חיפוש לאחור בגוגל, תוכלו בטח למצוא מאמרים אודות מנכ"לי היקבים הגדולים שלא הגיעו מהתחום. יקב רמת הגולן, יקב כרמל פעמיים, ויקב ברקן. הראשון מתחום הקפה של לנדוור, השנייה מתחום הקפה של עלית (שכבר עזבה), השני אחריה מאותו היקב מתחום החלב (שכבר עזב), והשלישי מתחום הקוסמטיקה.

ולמה המאמרים האלה היו סוג של נורות אזהרה לשאר, או לבעלי היקבים? כי תחום היין הוא תחום ניהולי שונה. זה לא רק לנהל עובדים בסוג של מפעל כזה או אחר, כפי שרובם חושבים. והנה ג'יל אסולין, מנכ"ל יקב ברקן-סגל, בטעות של מתחיל ובלי לחשוב, מקבל את מרות הבעלים מטמפו כסוג של בובה חסרת הבעה וחסרת רגישות. מין סוג של מריונטה מאופרת שנשלטת על ידי חוט אחד בלבד, וזה ה"כן אדוני",  או במקרה בו אנו עוסקים "כן אדוניי". בעין הסערה הסתתר מנכ"ל ברקן אחרי הגב של ז'ק בר, יו"ר טמפו הבעלים, שהוציא מכתב לעובדים – שהופץ ברבים, המסביר להם למה ההחלטה שלו נכונה, וזאת בנימוקים לא רלוונטיים ומביכים. כן, יש לכם בנתניה שכונה של אתיופים שאתם מאמצים. מצאתם את האתיופים מחמד שלכם, שהם אמורים להושיע אתכם עכשיו.

למה אני לא מאמין לאף מילה שלכם, ולמה אני קורא למנכ"ל יקב ברקן 'בובה'? כי בשנים הארוכות בהן שמואל בוקסר ניהל את היקב, עבדו כולם זה לצד זה ובכל קו. בואו אגלה לכם משהו על יוסי ברוך האתיופי, שאינו מספיק יהודי עבורכם. יוסי היה לוחם בגדוד 890, כן, שם בצנחנים (גדוד אפעה הכינוי שלו, ואפעה זה סוג של נחש). שם במסעות, שם מתחת לאלונקה, שם בשטחים, שם בלבנון, שם בפעילות המבצעית, ומשם ליקב ברקן בכל מקום אפשרי, ורק איפה שביקשו. שנים בלי להרגיש מופלה או אזרח סוג ב'. איך אתה יכול להסתכל לו בעיניים ולומר לו בלי בושה: זה בכלל לא אני, זו בכלל החלטה של אלוהים או הרבנים, ואיך אני יכול בכלל יכול להתערב בהחלטות של אלוהים, ואז אתה אומר לו, כשאתה מוקלט: "ביזנס איז ביזנס". אתה מאשים בהקלטה את יקב טפרברג שנושף בעורפך, ולכן אתה חייב להישמע לעדה החרדית, ושוב בלי הבנה של עולם היין או קריאת השטח. קיבלת את היקב הכי גדול בארץ, ומה שמטריד אותך זה יקב טפרברג. השאיפה שלך צריכה לנסות להיות יקב רמת הגולן ברמת היינות שלו, עם כרמים נקיים, עם ראייה לטווח ארוך, ולך מה שיש בראש זה יקב טפרברג.

נכון, גם בשאר היקבים הגדולים קשה למצוא אתיופים, וזה לא מפני שהם לא יהודים מספיק לעדה החרדית. הם פשוט שחורים מדי, ומה לעשות: זו האמת וכולם יודעים זאת. כפי שליקב טוליפ באו אנשי העדה החרדית בדרישה לא להעסיק מוגבלים, אז יאמר לזכותו של מנכ"ל יקב טוליפ רועי יצחקי, שהוא שלף את ציפורניו והגן כמעט בגופו ובעתיד היקב, על אותם מלאכים שעובדים שם. אבל הבוס שלך, מר אסולין, הוא יהודי חרדי, ואין לו ולעמיתיו שום בעיה עם גזענות. זה הכל מלמעלה, הם אומרים. אנחנו מקבלים הוראות מלמעלה. אז אם יש בולשיט בעולם הזה, אז במקום הראשון עומדת התפיסה הזאת שלכם בלי שום צל של ספק. משהו דפוק בעסק הזה.

האם המחאה כנגד יקב ברקן תשפיע במשהו על החלטות עתידיות בנוגע לגזענות ביין? התשובה היא ממש לא, והסיבות מאוד פשוטות. יקב ברקן נשלט על ידי קונצרן טמפו, שיין זה פרומיל בסל ההכנסות שלו. הם לא מרוויחים כסף מיקב ברקן-סגל. הם צריכים את היקב רק לטובת הסל שהם מציעים לבתי המלון ולרשתות השיווק. כנ"ל יקב תבור שנשלט על ידי חברת קוקה קולה. האם מישהו בכלל חושב שלחברה המרכזית למשקאות מעניין כמה מאות אלפי בקבוקי יין היקב שלהם מייצר? הכסף הוא בקוקה קולה או בפפסי, או בבירה, ואפילו במים. יקב כרמל שייך לקבוצת קדמה, שעיקר עסקיה לא קשורים ליין. תעשיית היין בארץ קטנה, ולא מעניינת אף אחד.

האם מישהו בהנהלות של היקבים הגדולים יעשה חשיבה נוספת לגבי מינוי מנכ"לים מקצועיים שמבינים את תעשיית היין? גם כאן התשובות מאוד פשוטות. הם אומרים שבובות עושות עבודה מצוינת, ו-יס מנים יעשו כל דבר כדי להעשיר את כיס המשקיעים. יקב כרמל עם סדרת מנכ"לים שהביאו את היקב לתחתית המדרגה, יקב רמת הגולן שנכנסו לתחום המים, וימים יגידו האם המשפט 'שלא תשתו  מי ים' יפסח עליהם, וכמובן יקב ברקן – היקב הגדול ביותר במדינה, עם מנכ"ל שבא מתחום הקוסמטיקה. נראה כי עכשיו צריך יותר מאשר קוסמטיקה כדי להוריד את היקב מרעשי הרשתות החברתיות, העלולים לזלוג, ואולי כבר זולגים, למכירות בשטח – ממש ערב חגי תשרי והמכירות הגדולות בהם.

יום לאחר התפוצצות הפרשה שלחתי לכל בעלי היקבים שאלה, האם הם מעסיקים לא יהודים ביקב שלהם. הכוונה כמובן לא רק לאתיופים. מיותר לציין שאף אחד מבעלי היקבים לא היה מוכן להשיב על השאלה  (מלבד יקב ירושלים). לא תמצאו "גויים" בשום יקב כשר. חילוני לא יגע ביין, אישה לא תיגע ביין, רק לנבחרים בזכות כיסוי הראש שלהם מותר לגעת ביין, ואנחנו החילונים משלמים מיליוני שקלים בשנה עבור רבנים, משגיחי כשרות, מנהלי מכינות, וכל אלה נגועים בגזענות במימון המדינה. עצם העובדה שיש אלפי משרות שמיועדות רק לאותם אנשים שממציאים עבודות שרק הם יכולים לבצע; עובדה זו נגועה בגזענות שממומנת וממוסדת מטעם המדינה.

ברקן זו לא המחלה, ברקן זה הסימפטום. כולם נגועים בו, גם כאלה שטענו שהם מעסיקים אתיופים. הפליה היא הפליה, והיא קיימת בין יהודים ללא יהודים, בין חילונים לדתיים, בין נשים לגברים, בין הומואים לסטרייטים, ועוד; ומי שמסכים לכך, משמע שהוא מקבל גזענות והופך להיות חלק מהתשתית שלה. 'ביזנס איז ביזנס', אמר מנכ"ל ברקן, אבל כולם אומרים את אותו משפט. עושים עסקים עם השטן, ודקה לאחר מכן תמצאו אותם אוכלים שרימפסים במסעדות, או שותים יינות לא כשרים, ורחמנא ליצלן נוסעים בשבת. מנכ"לים, ייננים, אנשי שיווק. העמדת פנים היא חלק מהמשחק, אבל יש גבול שאסור לעבור אותו. עסקים זה עסקים, אבל לפני הכל צריך להיות אדם עם מוסר, אדם שאוהב אדם, אדם עם חמלה, יהודי. כן, להיות יהודי. ואהבת לרעך כמוך. משפט קטן עם משמעות כל כך גדולה ביהדות.

עו"ד אלי בן-חיים, בעלים ויו"ר של יקב בן-חיים, פנה לז'ק בר, בעלים ויו"ר טמפו, במכתב בו ציין כי הוא עוסק בתחום היין כבר למעלה מ-50 שנה, וכבעלים של יקב בוטיק הוא מעסיק חמישה גורמי כשרות שונים ומכיר היטב את הנושא. בן-חיים כותב בין השאר: "מה שמפריע לי בפרשה של יקב ברקן, זו השאלה מניין וממתי הדרישה החדשה, שלא להרשות מטעמי כשרות העסקה של עובדים אתיופים  בתהליך הייצור של יין? אני מסכים כי יש לתת חופש פעולה ושיקול דעת מלא לרבנים ולגורמי הכשרות, אבל גם זאת בתנאי כי הדרישות שלהם יהיו חוקיות ומתקבלות על הדעת. יש להסביר בציבור מה השתנה בדיני הכשרות אשר יקב ברקן מיישם, והאם בעקבות המדיניות החדשה האוסרת העסקה של יהודים אתיופים עקב החשש ליהדותם, נפסלו היינות של היקב שהוצאו לשוק עד היום". לדעת בן-חיים, שום מכתב ושום התנצלות לא ירפאו את הכתם הזה, כמאמר הידוע: "כל החכמים שבעולם אינם יכולים לתקן את הנזק שנגרם על ידי אבן אחת שהושלכה על ידי טיפש".

תגובת קבוצת טמפו-ברקן

קבוצת טמפו-ברקן מקדמת העסקה שוויונית, ומתנגדת לכל גילוי של גזענות או אפליה. כפי שיו"ר ומנכ"ל טמפו ז'ק בר הודיע, בטמפו עובדים מיטב אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין. מכיוון שנקלענו לסיטואציה שאיננה קשורה בנו, והבנו שאנו נגררים לסיטואציה פוליטית כזו או אחרת, ומכיוון שכל עובדינו יקרים לנו במידה שווה, נתן יו"ר ומנכ"ל החברה, ז'ק בר, הנחייה מידית שלא להזיז אף עובד מתפקידו. יודגש שבכל מקרה, גם אם היה זז מתפקידו אחד העובדים, לא הייתה נפגעת פרנסתו.

2: ביקורת יין – קסטל C בלאן שרדונה

אם אפשר להגדיר במילה אחת את יינות קסטל C לדורותיהם, הרי זה היין היחידי שקונצנזוס אף פעם לא עניין אותו או ריגש אותו. או שאוהבים, או שלא אוהבים. חובבי העץ עטים עליו, חובבי היינות הנקיים והחנפנים לא מסוגלים להריח אותו. גם בשנים בהן היין סבל מתקלה מסוימת, היה קשה לקרוא לה כך, כי היא העניקה רובד נוסף. מה שבטוח ביין, זה שתמיד מדברים עליו בשני קולות, לכאן או לכאן. זה סוג של גויאבה או כוסברה. לא חייבים להכניס לפה, אבל אי אפשר להתעלם, וכדאי שיהיה אחד במקרר.

קסטל C 2016 – מאופיין בריחות פירות הדר מאוד ארומטיים, טרופיות קלה, אפרסק, בפה כרגיל עץ ואלכוהול שנאבקו אחד עם השני. מינרליות טובה שהתפתחה יפה במהלך השנה.

קסטל C 2017 – היין מפתיע ברכותו. בצבע זהוב בהיר. ניחוחות שמזכירים שיטה, יערה, שמתפתחים לעבר אגוזי לוז, עם קצת רמזים של דבש ואגס בשל. על החך, היין המפואר הזה מציע טעמים ארוכי טווח המשתהים זמן רב בטעימה, עם לימון והדרים, שקדים ירוקים, וקורטוב מורכבות מוזרה של אגוז מוסקט. יין עם הרבה מורכבות, אבל כפי שציינתי, בסופו של דבר מפתיע ברכותו לעומת הקודמים לו. מחירו 145 ₪.

3: ביקורת יין – סוסון ים שאנין בלאן ג'יימס 2013

שאנין בלאן הוא זן ענבים לבנים שמקורו בדרום אפריקה, ומייצרים ממנו בעולם מגוון רחב מאוד של סגנונות. בישראל מייצרים ממנו שני סגנונות, האחד גרוע והשני עוד יותר גרוע. ואז אודליה חגגה יום הולדת, ואמרה לי 'תביא יין אחר'. אז חיפשתי במקרר היין שלי משהו אחר. היד משכה את השאנין בלאן 2013 של זאב דוניה, ואני אמרתי לעצמי: 'מעניין, גרוע או עוד יותר גרוע?'. כדרך מילוט שלפתי עוד בקבוק שלו, כי היא אודליה לומדת יין, אז מה טוב יותר מלימוד מעשי.

שאנין בלאן ג'יימס 2013 צבוע בזהוב קש, צלול ובוהק, והארומות הן של פרחים לבנים, אפרסק לבן, אגוז מוסקט ואבן גיר רטובה. בפה היין רענן ונקי, עם ניחוחות עדינים של משמש יבש, מלון ירוק ופפאיה, שופע מינרליות וחומציות עסיסית. קלאסיקה של עולם ישן. ואני דופק את הראש בקיר, כי גיליתי עוד סגנון לשאנין בלאן בישראל, וקוראים לו זאב דוניה. אוּמאמי דוניה, אומאמי.

4: סוסון ים אלול 2009

בציר 2009 נחשב לבעייתי, כי הוא נושא על גבו כגיבנת את בציר 2008 שהיה אחד מהמשובחים. ב- 2009 היו חמסינים והרבה קימחון (שנה משוגעת, אומרים). אז אלול 2009 נמזג לכוס, ויסלחו לי כל נועלי מגפי הטרואר – בולשיט אחד גדול. "טרואר" שחופן בתוכו אדמה, אקלים, וירוסים, השקיה ועוד, בטל בשישים מול יד מדויקת ואחראית של יינן ביקב. היין עשוי מענבי קברנה סוביניון עם תוספת של 20% פטיט סירה וסירה. בכוס היין צפוף ומרוכז, עם ריחות של פרי בשל (דובדבן) וריבת אוכמניות עטופה באלגנטיות. בפה הפרופיל של העסיסיות הבשלה נשמר נפלא, עם חומציות רבה שמאזנת את הטאנינים ואת ריכוז הפרי שהופך את ה- 2009 למאוד ידידותי. הסיום גמיש, מענג וחמאתי. יין עם נשמה.

5: חמש אבנים זה לא משחק ילדים

רני רוגל מדווח: לא מכבר נפגשנו עם אילן חסון וששון בן- אהרון, אנשי יקב FIVE STONES  שמתקרבים לציון שנה לפעילותם, יחד עם שותפיהם:  עופרה גנור – מאנטה ריי וגלידות אייסברג, עמית קאופמן – קייטרינג טעם וצבע ומזל טלה; אבינועם לרנר – קולנוען ופעם הבעלים של יקב בנימינה שאילן חסון ניהל אותו וששון בן אהרון היה היינן הראשי שלו, ומשפחת הכורמים תמיר מגבעת ישעיהו, שכל התוצרת שלהם מיועדת ליינות היקב, שהיום משתמש במתקני הייצור של יקב מוני, כאשר ששון הוא גם היינן שם.

אילן חסון, אשף שיווק ומיתוג, מוביל את חזון היצוא של היקב, שאת מיקומו באזור בו נלחם דוד בגוליית, הפך לאסטרטגיה שלמה: הענבים מהאזור, הייצור באזור, הנוכחות המסיבית בדיוטי פרי בנתב"ג – שאילן מוביל את כל תחום יקבי הבוטיק שנמכרים שם, מוכיחה כי דוד כבר נוחל ניצחונות על המדפים, ומביס גולייתים ותיקים. וכמובן השם "חמש אבנים" – כלי הנשק של דוד בקרב הגורלי, שהיום אולי היו קוראים לו "מעשה בחמישה בלונים"; שם שהוא סיפור, וסיפור מוכר הרבה דברים – גם יין.

ואם יין, אז היה להם יין ראשון מבציר 2014, יין אחד מ- 2015, והחל מבציר 2016 יש להם כל המגוון, כשאצלם מדובר בשלוש סדרות: בראשונה DvsG  (דוד נגד גוליית) שלושה יינות: לבן, אדום, ורוזה. השנייה היא סדרת נוביליטי – יין אדום ויין לבן, ובסדרה השלישית היין הגבוה של היקב -וירטואוז. את המכירות הם התחילו בספטמבר 2017. מענבי בציר 2016 ייצרו 40,000 בקבוקים, לכן לא מוצאים את היינות שלהם בכל מקום. "אנחנו מאמינים שכל נקודת מכירה צריך לתמוך ולהחזיק. כל מי שמציגים את היינות בנקודות המכירה, הם חלק מצוות קבוע שהיקב מפעיל", אומר אילן חסון, שיודע דבר או שניים על מכירות יין.

כאמור, כל הענבים של FIVE STONES הם מכרמי משק תמיר בגבעת ישעיהו, ולהשלמת הפורטפוליו הם נטעו שלושה זנים שחסרו להם: שנין בלאן, סוביניון בלאן ושרדונה. ששון מספר כי מדובר בנטיעה צפופה של מעל 500 שתילים לדונם במקום 220 שנוטעים בדרך כלל, ובהדליה כפולה זה שווה ערך ל- 20 דונם נטוע. אם ששון אומר, מי אני שאחלוק עליו. כל היינות של היקב הם בלנדים, והיעד לעוד עשר שנים הוא להגיע ל- 100,000 בקבוקים. עד אז ימשיכו בייצור היינות ביקב מוני. הם מייצאים לשלוש  ארצות: אנגליה, צרפת וקנדה, ועד עכשיו ייצאו כ- 7,000 בקבוקים, ובארץ הם מוכרים הרבה במקומות שיש בהם תיירים – לא רק דיוטי פרי נתב"ג שכבר ציינתי.