השבוע בענף היין 224: המנכ"ל הבא של יקב קסטל היא מנכ"לית, ולמה יעקב ברג מפסגות מתגעגע לרוגוב

1: שלי שביט-שובל – משטראוס ליקב קסטל כמנכ"לית

שלי שביט-שובל, בוגרת קבוצת שטראוס, היא המנכ"לית החדשה של יקב קסטל של משפחת בן זקן. היא נכנסת לתפקיד אותו מילא לפניה אלעד כץ שעבד ביקב קסטל במשך 8 שנים ופרש בסוף דצמבר 2019. בין שלל תפקידיה של שביט-שובל בקבוצת שטראוס: סמנכ״לית בכיר לשיווק, מנכ״לית קפה עלית, מנהלת מפעל אקסלה לממתקים בצרפת, מנכ״לית שטראוס-פריטו ליי מלוחים וחברת הסטים סברה -אובלה בארה"ב.

ללא ספק רזומה מרשים, עם הרבה ניסיון ניהולי. מקורבים מספרים על  שלי שביט-שובל כי היא קודם כול בן אדם, נעימה וערכית. בשלב זה היא בחפיפה עם המנכ״ל היוצא אלעד כץ, ולומדת את האסטרטגיה שהיקב בנה לעצמו בשנים האחרונות. כיקב משפחתי, הדבר העיקרי שצריך להקפיד עליו הוא חידוד ניואנסים והבטחה ליציבות לשנים הבאות, ולאו דווקא מהפכות.

יקב קסטל מייצר כ- 350,000 בקבוקי יין בשנה, ומעסיק כ-40 עובדים. בזמן כהונתו של כץ עבר היקב את המהפכה המשמעותית שהביאה אותו ליציבות ולשגשוג. המהפכה כללה את המעבר אל יד השמונה וההשקעות האדירות ביקב החדש והמאובזר, הכנסת מותג La vie, ופתיחת יקב גראז' המשמש כיקב ניסוי לאלי בן זקן, שם הוא מצמיח זנים חדשים בבקבוקים, ואפילו מבעבע כמה מהם. מנכ״ל חיצוני ביקב משפחתי צריך ללמוד להלך בין הטיפות, וחייב לשמור על אופי היקב, המותג, וכמובן על יציבות כלכלית בענף מאוד בעייתי.

שלי שובל-שביט נכנסת לתפקיד מרתק ביקב מהנחשבים ביותר בארץ. היא מקבלת לידיה מותג ארץ ישראלי, שבאותה נשימה אפשר לצרפו למותגים ישראליים שמזוהים עם המדינה. שלי גם מצטרפת לחבורה של מנכ״לים שלא באו מתעשיית היין, ואיכשהו רובם הגיעו מחברת שטראוס עלית ושאר חברות קפה. רובם לא שרדו, חלקם באו לרגע על מנת לקפוץ למקום אחר, חלקם חשבו שלהיות מנכ״ל זה התפקיד ולא חשוב מה המוצר, והיקבים שהם ניהלו נמצאים היום בבעיות קשות.

תעשיית היין הישראלית היא לא רק מכירות; היא קודם כל האנשים (חובבי היין). הם אלה שמלווים את היקב עשרות שנים בזמנים טובים ובזמנים קשים, קודם כל הם רוחשים כבוד ליינן וליין שלו. הם כבר ראו מספיק מנכ"לים שבאים והולכים, ובעיקר מבטיחים. מנכ״ל טוב שלא בא מהתעשייה, חייב קודם כל להכיר אותם חברי יקב אוהבי יין, ולרחוש להם כבוד. הם השגרירים שלו בחנויות היין בארץ ובעולם, ומנכ״ל שלא מבין זאת – נכשל. דבר נוסף אלו הם הכורמים של היקב. אני מניח ששלי תשמע את המילה ״טרואר״ אלפי פעמים. אכן הכורמים הם הטרואר של המוצר הסופי. הכל מתחיל באדמה, בגידול הענבים, בשמירת האדמה והכבוד שצריך לרחוש לה. הקפדה על מיעוט ריסוסים, שימוש באלטרנטיבות והחזרת המקורות והמשאבים לקרקע על מנת שלא לרוקן אותה. במדינה ששותה מעט יין בשנה, חייבים גם לחשוב יחד עם עוד יקבים איך משנים את הנתון הזה. רק עבודה משולבת, השקעת משאבים יחד וחינוך דור צעיר, יעשו את העבודה. לחלוק מידע, לשתף פעולה, להקשיב לציבור חובבי היין – זו הדרך הנכונה לקדם את תעשיית היין הישראלית.

אנו במערכת אכול ושאטו מאחלים לשלי שביט-שובל המון הצלחה באתגר החדש. עיתונות הין נמצאת כאן כדי לעזור ולפרגן כשצריך, ולהתריע ולחשוף מחדלים כחלק מהבנתנו את שמירת תעשיית היין

2: יקב פסגות – עורב צבעוני (טור דעה)

האמת שיקב פסגות אינו העניין פה, אלא יעקב ברג – מנכ״ל היקב. בשנים האחרונות היה פסגות פעמים רבות בכותרות, לא בגלל היינות שלו או היינן המוכשר שלו (יעקב אוריה, עד לאחרונה). מה שמעסיק את ברג זה להיות מיוחצן. הוא נלחם את מלחמת השטחים הכבושים בכל זירה בינלאומית שמעניקה לו כותרות. לא תמיד הוא חושב על התוצאות הסופיות וכמה זה פוגע ביקבים אחרים ואפילו במדינת ישראל. זירת בתי המשפט אהובה עליו, כי בראש ובראשונה הוא עורך דין. ברג נלחם כדון קישוט נגד האיחוד האירופי, נגד ארגונים שמחרימים תוצרת מהשטחים, אפילו כנגד משרד החוץ שמבקש ממנו לא לעשות זאת, אבל הוא בשלו. כותרות כבר אמרתי? כן, גם נגד עיתונות היין יש לו בטן מלאה, בעיקר כי לא כותבים עליו כל שבוע.

מעבר להיותו רודף פרסום ואובססיבי לארץ ישראל השלמה,  מייצר ברג ביקב פסגות כ- 400,000 בקבוקים בשנה, ויודע לייצא כ 70% מהתוצרת שלו לחו״ל – אחוז גבוה ביותר לעומת רוב, אם לא כל, היקבים המייצאים. לא תפגשו את יינות פסגות במסעדות מובילות בארץ, ולא תראו פרסומים במהלך השנה. תחרות טרה וינו שעורך חיים גן, גם כן לא בראש מעייניו של ברג. הכל מוכוון למכור יינות בחו״ל. זה השוק שלו. לכן גם תחרויות בינלאומיות כאלו ואחרות שמעניקות מדליות לפי משקל. השוק המקומי ממש לא מעניין אותו. את יעקב אוריה היינן שפרש לאחרונה הוא אוהב, כי מעבר להיותו יינן טוב, דאג אוריה לפתוח לו דלתות בבועה התל אביבית, ושוב הכל מתקשר לפרסום. עכשיו משיעקב עזב את היקב, סביר להניח שהסומליירים שהעריכו ואהבו את יעקב אוריה ינטשו גם את היינות.

בדיוק לפני שנה שלח לי ברג את הידיעה כי יקב פסגות זכה במקום הראשון כיקב הטוב ביותר בישראל, וגם השנה התפרסמה על ידי היקב הידיעה שהוא זכה פעם שנייה ברציפות במקום הראשון באותה תחרות אותה מארגן מגזין בשם  World Finance, או כפי שנכתב על ידי היקב באנגלית: We are excited to share with you that for the second year in a row Psagot Winery was chosen as best wine producer in Israel by the international London based World Finance magazine. It is a merit for us to represent the State of Israel in the international wine industry with such an honor by producing high-quality wines.

אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה כאן, ולסייע לנו למצוא אזכור זכייה בתואר מכובד זה או אחר. אז זה, שהזכייה בפעם השנייה כיקב הטוב ביותר בישראל קצת מרימה גבה, ולא רק אצלי. איזה יקבים מישראל השתתפו בתחרות? מה היו הקריטריונים? מי היו השופטים? אם יש מקום ראשון – צריך מן הסתם מקום שני ואולי, שלישי אחרת אין מקום ראשון אם אתה מתמודד לבד. ופסגות מייצג את מדינת ישראל? קצת מזכיר את שגריר היין הישראלי מטעם עצמו.

הרבה שאלות שאלתי, והמגזין הבריטי לא ממש רצה לשתף פעולה. אז שאלתי פה את היקבים – רמת הגולן, כרמל, תבור, צרעה, פלם, קסטל, גבעות, טורא, בנימינה, סגל, דלתון ועוד. אף אחד מהם לא השתתף בתחרות זו, ומרביתם לא שמעו על העסק הזה בכל. "לא מדובר בתחרות יין", אמרו לי מהמגזין. "מה שבחנו זה את פעילות היקב מבחינת נתוני ייצור, פילוח מכירות, ייצוא, צמיחה, השקעות, רווחיות ופרסומים". בעצם אין בכלל טעימת יינות. בשרשרת ההתכתבויות איתו ניסה יעקב ברג להסביר זאת כך: "כלל לא מדובר בתחרות (עובדה בסיסית שגם אלון לא הבין). אין מספר 2 כי זו לא מטרת המגזין לתת דירוג. המגזין בחר מיהו היקב המצטיין (the best wine producer) בכל מדינה אותה הוא סיקר". נו טוב, אז המגזין כן בחר, הרי ברג עצמו כתב זאת, אבל לך תתווכח.

יחליט עכשיו כל אחד מקוראינו, האם על פי הפרמטרים הללו אפשר להכתיר את פסגות כיקב הטוב ביותר בישראל, כי בעצם רק הוא העביר את המידע למגזין. השאלה הנוספת המתבקשת היא, האם מישהו באמת בדק את הנתונים על פי המצב בשטח, או שהוא הסתמך על התנ״ך של היקב. חלילה, אני לא רומז שנשלחו נתונים לא נכונים, אבל האם יש ועדת ביקורת, רואה חשבון או עורך דין חיצוני שבודק את העסק? מהמגזין לא הגיעה כל תגובה.

אז אני אגיד מה שהרבה בתעשייה חושבים לאחר פרסום הזכייה של ברג, בעיקר בפייסבוק: צר לי לאכזב אותך, אתה לא היקב הטוב ביותר בישראל. אתה יקב שמייצר יינות עם הרבה יחסי ציבור רועשים, שבעיקר מנצל את הפלטפורמה של הכיבוש. אם לשחק במגרש שלך, אז תסתכל על יקב שילה. מדובר באמת ביקב שזוכה במדליות ברחבי העולם ובתחרויות איכותיות עם יינות משובחים. טעם את היינות של גבעות – יינות מדהימים שלא צריכים סיפורי אלף לילה ולילה. יקב טורא ויקב הר ברכה הם יקבים במגרש שלך, שהיינות שלהם עוקפים את שלך בסיבוב, אך אין להם את היכולת הכלכלית שיש לך, עם השותפים עתירי הממון, אבל הם כן יקבים שיכולים להיות ״היקב הטוב ביותר בישראל״ – ולא בגלל יחסי ציבור או שימוש במגזין כזה או אחר, שאם היה רציני היה כותב כגילוי נאות שהזכייה בו עולה כסף למבקש הפרס.

בקיצור, פסגות מזכיר לי את הסיפור על העורב הצבעוני שהתהדר בנוצות לא לו, ואם אינכם מכירים, תוכלו לקרוא את הסוף כאן.

יעקב ברג השיב לאלון גונן

חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: הגאווה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. נדמה לי, אלון, כי אתה נלחם להיות הדוגמא לכך. פעמים רבות אני נזכר בגעגוע ברוגוב זיכרונו לברכה; איזה אדם, וואו איזה הבדל. גם רוגוב לא נודע כחובב ההתיישבות, אך מעולם לא נתן לעובדה זו להיות אבן היסוד לשיפוטו המקצועי.  הסתירות הפנימיות זועקות מכל משפט בדברי הבלע המכוערים שב"טור דעה" (קשה לקרוא לקשקוש הזה "דעה") שלך, אך חבל על המאמץ לנסות ולהסביר לך זאת. אולי כעת תוכל להבין את העובדה הבסיסית מדוע אינני מתרגש (ודרך אגב, רוב התעשייה המדהימה שלנו) ומנסה "ללקק" לך על מנת לזכות באיזו מחמאה – הרמה, אוי איזו תת רמה.

ואתה עוד לא מתבייש לערער על המגזין הכלכלי מהחשובים בעולם, אשר מקדיש פעם בשנה סקירה על ארצות היין ברחבי העולם, ובוחר בכל מדינה יקב לסיקור על פי פרמטרים וקריטריונים כלכליים ומקצועיים מהשורה הראשונה. מעריך שלא אטעה עם אומר שמספר הקוראים שלך קטן ממספר העובדים של ה- world finance….. במקום להיות איש מקצוע אמיתי וישר, בחרת בדרך הקלה והמכוערת – נכסח מדי פעם יקב (שלא מלקק לי), ואז כולם יחשבו שאני כתב מקצועי ורציני שלא רק נותן מחמאות.

ועכשיו תקשיב, אולי משהו יכנס לנפש המורעלת שלך. אני מאמין בכל נימי נפשי שהארץ הטובה הזו שחזרנו אליה אחרי 2,000 שנה חיכתה לנו, ועכשיו נותנת את עצמה לנו חזרה. אלו שכבשו אותה במשך 2000 שנה, על אף שניסו מאוד לגדל פה ענבים ולהכין יין – לא הצליחו, כי האדמה הטובה חיכתה לנו שנשוב חזרה.  אין פה גרם פוליטיקה, יש פה את הקשר הכי קרוב ואמיתי בין אדם לאדמתו (כן, רק בעברית זה אותן אותיות), ובין עם לארצו. מצחיק, כשהצרפתים קוראים לזה "טרואר" אתה מגלגל עיניים באורגזמה, וכשאנחנו מעלים על נס את טובה של הארץ שלנו – אתה מתמלא חלחלה. וצר לי לבאס אותך, אך המונים בארץ וברחבי העולם רוצים לראות בפלא הזה, מתרגשים ממנו וכנראה בגלל זה גם מעוניינים לטעום ממנו.  אז כנראה ונמשיך בהסדר הבא: מומחי ואוהבי יין מהארץ והעולם ימשיכו לבקש את יין פסגות, ואלון גונן כנראה פחות….

נ.ב היקבים שהוזכרו בכתבה כולם חברים טובים, יקבים מעולים ונהדרים. ותתפלא, אנחנו בענף דווקא מאוד מפרגנים ואוהדים אחד את השני.

3: ניר גל –  משנה למנכ"ל יקב ברקן-סגל

רני רוגל מדווח: השבוע נחתה במחשב המערכת הידיעה על מינויו של ניר גל – בן 41, נשוי+ 3, בעל תואר MBA מאוניברסיטת תל אביב, לתפקיד משנה למנכ"ל יקב ברקן-סגל. אם שמו של ניר נשמע מוכר לחובבי יין, זו לא טעות. מי שהחל את דרכו בתפקידי שיווק ביקב ברקן המשיך בקונגלומרט טמפו, ובמהלך 10 השנים האחרונות מילא מספר תפקידים בכירים בקבוצה, כשבאחרון בהם ניהל את חטיבת האלכוהול והבירות בטמפו והוביל במסגרת זו מספר מהלכים מוצלחים – כך אומרת החברה.

נראה כי בטמפו אוהבים את התואר משנה למנכ"ל, ומעדיפים אותו על פני תואר מנכ"ל. כך המצב לגבי יואש בן אליעזר, המשנה למנכ"ל  טמפו משקאות וטמפו בירה, ומי שכפוף לו עתה בברקן-סגל – ניר גל כמשנה למנכ"ל היקב שנראה כי יהיה מנכ"ל היקב בפועל. אחרי הכל, האחרון שאחז בתואר מנכ"ל ברקן-סגל היה ז'יל אסולין, שהתחושה היא שטמפו לא רוותה נחת מכהונתו, בה הייתה גם התקרית הבלתי נשכחת והמעיבה, של הדרת יוצאי אתיופיה דתיים מעיסוק בתפקידים הקשורים לייצור יין ביקב בלחץ רבני כשרות בד"ץ שאיימו על טמפו-ברקן, וביקב לא עמדו בלחץ וזכו לתדמית שלילית שמלווה את היקב גם עכשיו, כפי שהעידו תגובות לפוסט על המינוי, אותו פירסם מבקר היין שגיא קופר בדף הפייסבוק שלו.

אז בפני ניר גל עומדות משימות גדולות, ויחד עם היינן הראשי עידו לוינסון יש כאן כוח צעיר ואנרגטי שעליו מוטל לא רק לשמר את ברקן ביקב הגדול ביותר כמותית, אלא גם להקפיץ אותו תדמיתית. אי אפשר להתעלם מהגדרת תפקידו של ניר גל בהודעה לעיתונות, המערבבת את כל העולמות: "במסגרת תפקידו החדש ניר גל יהיה אחראי על  תחומי הפיתוח העסקי, שיווק, ייצוא, ייננות, מרכז המבקרים וחבילות שי". אתם מבינים, ייננות – לב העשייה המקצועית של היקב אמנם בידיו של מי שאין לו הכשרה בנושא אבל יש לו עידו לוינסון וצוותו, לצד חבילות שי. אז או שטשטשו זאת במכוון או שבטמפו עדיין נראה שביקב הכל אותו דבר.

אלון גונן שאל את ניר גל על תוכניות עתידיות שלו לפעילות ביקב. תשובתו של ניר: "אני מאמין בקודם ללמוד לעומק את האתגרים לפני שאצא בתוכניות". בכול מקרה אלון גונן מעריך כי ניר גל ילווה את המהלך של חברת טמפו לקלוט את יקב הבוטיק של פלדשטיין לתוך פעילות ברקן-סגל, כפי שפרסמנו לפני שבועיים.

אנחנו במערכת אכול ושאטו מכירים את ניר גל מימיו הראשונים ביקב ברקן ומעריכים את כישוריו ויכולתו. ניר, שיהיה בהצלחה. קיבלת משימה גדולה ביקב גדול  

4: יין פולני – וזו לא בדיחה

לא העליתי בדעתי שאכתוב על פולין כעל ארץ ששותה יין או מייצרת יין. כשחושבים על פולין, בראש יש רגל קרושה ומצעדי חיים. בשנים האחרונות המצב בפולין משתנה. התעשייה חזקה, פולין חברה באיחוד האירופאי ונהנית מהמצב של גבולות פתוחים, סצנת המסעדות וברי היין מטורפת, ומקומות צצים כפטריות אחרי הגשם. הדור הצעיר מבלה יותר ודורש מקומות בילוי איכותיים. מזג האוויר בפולין קר, אבל גם שם מרגישים בשנים האחרונות את ההתחממות הגלובלית, ופתאום יש מקומות עם פוטנציאל טוב לגידול גפני יין, אם צ׳כיה, סלובקיה וגרמניה ממערב עושות את זה כבר שנים, אז למה לא פולין? פולין ייצרה בבציר 2018 ובבציר 2019 בסך הכול כ- 1,700,000 (מיליון שבעה מאות אלף) בקבוקי יין המיועדים לצריכה עצמית, והביקוש גדל וגדל.

בביקורי האחרון בקראקוב, פגשתי ייננית שלפני שמונה שנים הקימה יקב בכפר קטן וציורי במרחק של כ- 20 דקות נסיעה מקראקוב. בית מאבן שתקוע שם כנראה 300 שנים, ומאות דונמים של כרמים סביבו – Agnieszka Rousseau  Winnica Wieliczka. אגנשקה היא פרופסור לכימיה שמלמדת יין וחקלאות באוניברסיטה. היא החליטה להקים יקב יחד עם בעלה, לאחר שהבינה את הפוטנציאל ואת השינויים שמזג האוויר עושה. את היין שלה טעמתי במקרה במסעדה צרפתית בקראקוב – Klimaty Południa Restaurant & Wine bar שמחזיקה רק יינות פולנים. קצת הרמתי גבה כי מה, עכשיו יין פולני?! מלצרית היין הרימה גם היא גבה, וביקשה שאטעם שרדונה פולני, ריזלינג פולני, פינו נואר פולני, ובלנד של זנים מקוריים. לשולחן הוגשו ארבעה בקבוקים עם תווית מוזרה אבל מושכת את העין – המלצרית הסבירה שבאחד הכרמים מצאו מאובן של דינוזאור, והחליטו להנציח אותו על התווית.

בטעימה ריזלינג 2018: יבש  נקי, חד, חומציות מרשימה ומאוזנת. באף ניחוחות של פירות הדר, תפוח ירוק, ודבש שבוקע משנה את כול הארומות מטובות לנפלאות. הפה ממשיך עם קו הארומטי, בתוספת פטרוליות ואפרסק לבן.

שרדונה 2018: שילוב מעניין של פרי טרופי ומינרלים, אגס בשל ואפרסק, עם מעט אגוזים באפטר טייסט. עשיר מאוד.

שרדונה וריזלינג 2018: כאן כבר מתגלה הכישרון של הייננית. אין פירוט כמה אחוזים מכל זן יש בבלנד, אבל השילוב ביניהם יוצר יין הרמוני, שכמו תאומים סיאמים משלימים אחד את השני. יין שזועק אוכל. חד ומינרלי באף, והפה עשיר בטעמים מעט טרופיים, אבל בעיקר של הדרים ואשכולית בשלה. זה יין שאי אפשר להפסיק לשתות.

פינו נואר 2018: ריחות של תות שדה ומחית אוכמניות. גוף קל, טאנינים שכמעט ולא מורגשים. בפה חמיצות טובה ומאוד מרעננת, עשיר מאוד, יופי של פינו.

הדרך להגיע מהמסעדה אל הפרופסורית הייתה קלה מאוד. המלצרית התקשרה אליה ושאלה אם היא יכולה לארח מחר אורחים של המסעדה. כאמור, עשרים דקות במונית לכפר Wieliczka, שזה גם שמו של היקב. מצאנו את אגנשקה טועמת יין בחדר החביות הקטן. אישה מרשימה, שהציעה לנו לעשות את הטעימות בכרמים, ותוך שלוש דקות נסיעה די מטורפת שלה אנחנו בגן עדן. שולחן אבירים גדול, והיא מוזגת, כמעט לא אומרת מילה, מסבירה על הכפר ועל התושבים בו. השכן עושה גבינות והשני עושה דבש, והשלישי ריבות ומגדל תרנגולי חופש. הכול אורגני כמו היין, היא אומרת. היה לה חשוב להתמזג עם הכפר שלא הבין מה פתאום יין. לאט לאט היא שכנעה אותם, והיום הם משלימים אחד את האחר. נחל זורם מהצד הצפוני, עמק בצד הדרומי שמנקז את מי הנהר. השלג בהרים מעניק את הקור הדרוש, מזיקים ומחלות כמעט ולא קיימים, הכבשים של השכן הרביעי עושות עבודה טובה.

היו לי המון שאלות לפרופסורית, אבל היא בחוכמה מזגה עוד ועוד יינות גם מבציר 2019 שהיה טוב מאוד, ונתנה ליין לדבר. קצת על תעשיית היין הפולנית שמתפתחת, וגם הממשלה רואה את הפוטנציאל אז היא מקווה לטוב. אגנשקה היא חלוצה בתעשיית יין שנמצאת בחיתולים אבל כול שנה תגדל ותגדל, והיא משערת שתוך עשר שנים הם ייצרו מעל 20 מיליון בקבוקים בגלל הדרישה המקומית וההתעניינות העולמית (נכון לשנת 2018 פולין ייבאה כ- 40 מיליון בקבוקי יין). מבחינתה היא מאוד רוצה לפרוץ בעתיד מהשוק המקומי, אבל זה יקרה אם התעשייה תישאר איכותית ותיצמד ליינות אורגניים וביו. בסיום ביקשה אגנשקה למסור דרישת שלום חמה ליותם שרון, אותו היא מכירה מזמן לימודי הייננות בבורגון.

ממסעדה קטנה בקראקוב לייננית אחת מוכשרת למדינה שהולכת ומתפתחת בצעדי ענק

5: על המוקד – סדרת Altitude 2016 של יקב ברקן

להזכיר את העיקרון של סדרת אלטיטיוד של יקב ברקן: שלושה יינות מזן קברנה סוביניון, שנבצרים מכרמים בצפון בגבהים שונים, אבל מקבלים ביקב אותו טיפול מבחינת עשייה ויישון. מטרת היקב: לאפשר לטועם לחוש את ההבדלים של טרואר שונה. הסדרה כוללת יינות משלושה גבהים: 585+ מקיבוץ מנרה,  624+ מכרם עלמה, ו- 720+ כרם דובב. שלושתם יושנו כ- 14 חודשים בחביות, שלושתם נושקים ל- 14% אלכוהול, ומחיר כול אחד מהם 120 ש״ח. מדובר בקברנה סוביניון צפוני, אז בכולם תמצאו צבע רובי מבריק, באף שזיף ודובדבנים ופה ושם קצת מנטול ואקליפטוס, ויש כאלה שירגישו קאסיס וליקריץ ובטח קפה, ובל נשכח את השוקולד. כן, יש בקברנה סוביניון מסדרת אלטיטיוד את כול מה שכתוב בספר, ובסך הכול אלו יינות טובים. כיאה ליקב גדול ומאובזר אין שום סיכוי לתקלה, בטח לא בזן הזה. בטעימת שלושת הבקבוקים מוצאים פה ושם הבדלים קטנים, אבל לא ממש משהו שרצים לספר לחבר'ה.

לפני מספר שנים, עוד בזמן עירית בוקסר הייננית, שאלתי אותה למה לא לעשות בלנד מעניין של כל חלקות הקברנה ולייחד אותו ככזה. הבוקסרית הרימה את שתי הכתפיים ולא אמרה כלום, הכניסה את בציר 16 לחביות, ואז עידו לוינסון קיבל את הסדרה בירושה. אני ממשיך לשאול את השאלה, כי באמת אין הרבה הבדלים בין הבקבוקים, וזה בסך הכול "רוב מהומה על לא מאומה" (לא אני, שייקספיר).

6: חמש שאלות לזאבי סימון מיקב סימון

אנו מפרסמים שאלון שבועי ובו 5 שאלות לאישה או גבר הפעילים בענף היין. אם גם אתם רוצים להשתתף, שלחו הודעת מסנג'ר ל- rani rogel ונתאם זאת

לפני הכול: הצג את עצמך

שמי זאבי סימון, בעלים ויין של יקב "סימון" – יקב בוטיק משפחתי משנת 2010, ומהנדס אזרחי (בוגר הטכניון) בעל חברת בנייה "זהב סמך הנדסה ובנייה בע"מ", שניהם בקריית טבעון. אנו מייצרים כ- 9,000 בקבוקים בשנה. כ- 2,500 בקבוקי יינות לבנים מענבי סוביניון בלאן מאזור דלתון, שרדונה מתל פארס, ורוזה ממרלו באזור עמיקם. כ- 6,500 בקבוקי יינות אדומים מענבי קברנה סוביניון, מרלו, סירה, קריניאן, פטי וורדו ומלבק. הענבים מכרם בן זמרה, רמות נפתלי, קדמת צבי, ספסופה, וגפנים בוגרות של קריניאן מאזור עמיקם. שלושה בלנדים קבועים, והשאר זניים בהתאם לשנת הבציר.

ממה אתה הכי נהנה בעולם היין?

אני הכי נהנה מהמפגש עם האנשים שאני פוגש בתחום היין, בין אם אלה ייננים, חברים או חובבי יין, מבקרים ואורחים, אנשי מקצוע מכל הסוגים, שבאים עם לב מלא תשוקה ועניין לעולם היין. המפגשים האנושיים, היצירה והתשוקה בעשיית היין הם עולם ומלואו של טעמים, חוויה ועשייה מאוד מספקת.

מה צריך לעשות כדי ששתיית יין בארץ תעלה?

לטעמי יש צורך להגדיל שיתופי-פעולה של יקבים בחינוך, סדנאות, פרסום, וידע מקצועי בנושא. לעודד ולחנך את הדור הצעיר, בני השלושים ומעלה לתרבות היין. מכירת יינות זולים במלונות, אולמות אירועים וסופרמרקטים מוזילה ומייתרת את הקסם וההנגשה לתרבות היין, ושם המקום לתת דגש לצריכת יין איכותי ולאו דווקא זול – 4 במאה.

איך אפשר לקדם מכירות יין ישראלי בעולם?

שוב, רק שיתופי-פעולה ועזרה ממשלתית בשיווק ופרסום דרך משרדי החקלאות. הכלכלה, החוץ והתיירות. תמיכה ביקבים קטנים ובינונים בהשתתפות באירועי יין עולמי ותחרויות יין נחשבות. סיורי יין לתיירים ביקבים בארץוהפצתם במדיות השונות.

איזה יין שלך אתה הכי אוהב לשתות?

אני כמובן אוהב את כל ילדי- יינותיי! אך בכל זאת, בשנים האחרונות אני מתמקד בטעמם של הקריניאן והפטי וורדו האיכותיים שאני מייצר, והם המועדפים עלי בימים אלה.

איזה יין של יקב אחר אתה אוהב לשתות?

אני אוהב את יינותיהם של יקב פלאם, יקב סומק, ולפני שבוע, באירוע עם חברים, אהבתי את קברנה פרנק 2016 של יקב אליגוטה.