בהמשך לכתבה של אלון גונן תחת הכותרת "בעקבות אשכול הזהב, יקבים, התביישו", שלח לנו זאב דוניה מיקב סוסון ים, את הדברים הבאים:

א. מעולם לא שלחתי את יינות יקב סוסון ים לתחרות. לא מתחבר לזה. לא מתאים לי. יין, כמו זאב דוניה, סוסון יםהרבה דברים אחרים: מוזיקה, ציור, ספרות, אוכל – יין הוא בסופו של דבר עניין של טעם והעדפות אישיות. רוצה לומר אין מדד אבסולוטי (למעט כמובן יין פגום או פסול באופן בסיסי). כמו שלא נותנים ציון לוואן גוך או בטהובן.
זה ברמה הפילוסופית. העקרונית. ברמה המעשית, הכלכלית, אני משוכנע שהעובדה שיין של סוסון ים יקבל מדליית זהב, לא תשפיע כהוא זה על מצבו הכלכלי, על המכירות, ואפילו על תדמיתו. ואם לא יקבל מדליה – לא תהיה לכך השפעה שלילית. אז למה אני "צריך" להשתתף בתחרויות?
חומר למחשבה: האם כשף, היית ניגש לתחרות, שבה מישהו, או קבוצה של "מישהם", היה נותן ציון, בטעימה עיוורת, לסטייק אנטריקוט שלך, או לריזוטו סי-פוד, או לחציל קלוי עם טחינה גולמית? אני מניח שלא. ומה היה קורה אם יוסי או איציק, שפים לא ידועים שפתחו מקום חדש בעפולה (no offense) היו מנצחים בתחרות? חדשות טובות ליוסי ואיציק, פחות טובות לאלון גונן?

ב. בשבוע שעבר התקיים אירוע של יקבי יהודה בירושלים. מסיבות לוגיסטיות הגעתי מוקדם יחסית למקום, והתיישבתי בבית קפה סמוך (שאני מעדיף לא לנקוב בשמו, מסיבות שיובהרו בהמשך). הרעיון המקורי היה קפה, אבל אחרי שהמלצרית הביאה תפריט, אמרתי לעצמי שכדאי שאוכל משהו כי לא יהיה זמן או אפשרות בהמשך הערב. הזמנתי מנה פשוטה: פיש אנד ציפס. האוכל הגיע, מוגש בצורה אסטטית, רוצה לומר עושה חשק. ביס ראשון, ביס שני – חסר טעם. כלומר אפס טוטאלי. לא "רע" – פשוט חסר זהות לחלוטין. אם היו שמים לי כיסוי על העיניים (טעימה עיוורת…) לא הייתי יודע אם מדובר בדג, שניצל, או טופו. התחלתי להסתכל מסביב. החוש הויזואלי התחיל לעבוד. הבטתי במנות שהוגשו מסביב. כולן נראו טיפ-טופ. מישהו דאג שהכל יראה 10, כמו בבופה במלון באילת לפני 20 שנה. ואז אמרתי לעצמי: המנות הללו טעימות כמו הפיש אנד צ'יפס. לקפה שהוגש לבחור שישב לידי היה צבע של מילק שייק וניל. ויתרתי. השארתי את הכמעט 70 ₪ שזה עלה (value for money?) והלכתי.
למה אני לא כותב את שם המקום? כי זה לא העניין. העניין הוא שיש עשרות, מאות ואולי יותר מקומות כאלו בארץ. אף אחד לא כותב על זה. אף אחד לא מתלונן. ובאמת מעניין אותי מה חושבים השפים הטובים. למה הם לא טורחים להתייחס לתופעה שכולנו מכירים? מה זה עושה לענף?.

ג. אני מבשל מדי פעם בבית. אני לא שף. לאוכל שאני עושה יש טעם. אפשר לאהוב אותו או לא, אבל יש לו זהות מינימלית. אוכל חסר טעם זה דבר מדכא.זאב דוניה, סוסון ים
לפני "מאתיים" שנה שירתתי בבסיס סודי של חיל האוויר בסיני, שנקרא אום חשיבה. יום אחד, בשנת 1976, נחתם הסכם הפרדת כוחות, בחסות שר החוץ האמריקני קיסינג'ר, ואום חשיבה הפכה למובלעת בתוך אזור מפורז. מה שזה אמר היה, שכל המנהלה: הנהגים, אפסנאים, פקידות וטבחים הלכו הביתה. נשארנו רק החברה המבצעיים. למחרת כניסת ההסכם לתוקף, העלו לנו במשאית אוכל מרפידים (הרי היא ביר גפגפה). האוכל הגיע קר. גם כשהוא חם הוא מוטל בספק. כשהוא קר הוא עונש. התחיל מרד. גם הקצינים נטלו בו חלק. הגענו להסכם עם המפקדה. ישלחו לנו חומרי גלם ואנחנו נבשל בעצמנו. ב-24 השעות הבאות, הקו האזרחי היחידי שהיה לנו, היה תפוס ללא הפסקה. כולם טילפנו לאמא, דודה, סבתא, ורשמו מתכונים. מה שקרה אחר-כך היה לא פחות מנס קולינרי. מאותם חומרי גלם, מהם אכלנו חרא במשך שנתיים וחצי, בושלו מטעמים. עוף ברוטב תפוזים, ממיץ תפוזים סחוט טרי. תפוחי עץ מבושלים ביין (קידוש) ממולאים בריבה וצימוקים – והרשימה ארוכה.
פתאום הבנו. מי שבישל לנו קודם לא שם עלינו. לא היה לו איכפת. הוא עבד וישן, עד היציאה הביתה. ואפשר היה אחרת. קשה לשכוח את החצי שנה האחרונה שלי באום חשיבה. אכלנו נהדר. באמת.