עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. מי עשה, מי אמר, מי כיכב. השבוע: זוכרים את צינה אבידן, ביקור ביקב קסטל החדש, ספר חדש ומעניין על יין בישראל, מיזם תיירות היין בגליל בתנופה, טעימת החדשים של טפרברג, ועלילות סוסון ים בתערוכת יין בהונגריה.
1: ביקור ביקב קסטל החדש
רבות כבר נכתב על המעבר החדש של יקב קסטל ממשכנו הקודם אל נווה אילן, 
אבל עד שלא מגיעים פשוט לא מאמינים.
מעבר לנוף המדהים ומראה היקב שמשתלב נפלא עם הנוף, אי אפשר שלא להתפעל מהטכנולוגיה שהושקעה ביקב קסטל.
היקב לא רק החליט להעתיק את מקום מושבו, אלא גם להשקיע בטכנולוגיה שתתאים לפחות לעשור הבא מבחינת מיכון, מחשוב ותפעול היקב, על מנת להכפיל ולשלש את כמות הבקבוקים, אם ירצו בכך.
בהחלטה אסטרטגית החליטו בקסטל לייצר סדרת יין שמתאימה לשתייה מידית, אשר תיתן מענה לשוק שרוצה לשתות יינות של קסטל מוכנים לשתייה עם קנייתם, ולא להוציא לשוק יינות שראויים ליישון ביקב ןבבקבוק. ההחלטה הייתה גם לספק יין שמתאים בעיקר לקיץ הישראלי.
אלי בן זקן (בתמונה עם אלון גונן) העביר את מושכות הניהול לילדיו, וכפי שהדברים מתבצעים ביקב החדש, הדקויות בפרטים הקטנים, לוח הזמנים שנקבע והמטרות שנקבעו, יש תחושה באוויר שקסטל הולך להפתיע אותנו בכל שנה מחדש.
השאלה הראשונה ששאלתי את אלי בן זקן, הייתה: "איך היה יבול הענבים 
השנה?". התשובה מיהרה לבוא, ואני מצטט: "הייתה שנה מחורבנת. גלי חול ואבק נצמדו לענבים, ומי שלא הספיק לבצור לפני- וואי וואי, אוגוסט הביא איתו את אפקט התנור, הבשלות לא אחידות והחום הגבוה שכמעט ייבש לענבים את הנשמה, מעט גשם ומעט קור. כל יינן שאומר לך שהייתה לו שנה טובה, אין לו מושג על מה הוא מדבר, או יש לו אינטרס להגיד כך".
טעימת טרום בקבוק: סדרת LA VIE (אריה, או בצרפתית: החיים)
יינות הסדרה ימכרו באזור ה- 75-90 שקלים לבקבוק, והסדרה החדשה שאוטוטו תושק, מיועדת להיות סדרת הכוסות, בעיקר במסעדות.
בלנד לבן 2015 – מורכב בעיקר מסוביניון בלאן, מעט שרדונה ומעט גוורצטרמינר
מדובר בסוביניון בלאן עם שפע ריחות דבש עדין, פרחים ותבלינים. בקצוות אפשר
להריח מעט סיד שמאזן את הארומה המתקתקה. בפה היין מאוד עסיסי ומעורר תאבון. חומציות נפלאה. יין מאוד נדיב בטעמים. אפטר טייסט ארוך ומענג.
טעימת טרום בקבוק: רוזה 2015 – מרלו, מלבק, וקברנה פרנק
ריחות נקיים של פירות אדומים, ואפשר להריח אפילו אבטיח. יין פריך ונקי. החומציות יוצרת גימור נקי ומאוד מאוזן, גוף בינוני.
מה שריתק אותי ריתק ביין, זה שהוא לא יבש מדי ולא מתוק מדי, מה שהופך את הרוזה הזה להכי מתאים לאוכל שיש.
לסיכום:יקב קסטל, חובה לבקר ולטעום.
מבחינת שנת 2015, אני מאמין שאלי בן זקן צודק; הייתה שנה מחורבנת. אבל אנחנו יהודים ואוהבים לרטון, ובסוף הכל מסתדר. רק לא לשכוח גם שזו הייתה שנת שמיטה, אז אולי יש אלוהים והוא יעשה משהו בנידון.
צילום רן בירון
2: ספר חדש: לא לקידוש בלבד – יין, חברה ופוליטיקה בישראל
ספר על יין ישראלי, שכתבה ד"ר גלית רנד (בתמונה) – תולדת עבודת הדוקטורט שלה 
באוניברסיטה העברית בירושלים.
זה לא ספר שעוסק ביין עצמו, אלא במותג הנקרא 'יין'. השאלות ששואלת גלית בספר הן בעיקר סוציולוגיות-תרבותיות. שוחחתי עם גלית רנד השבוע, והשיחה גלשה לשאלות שהן כמעט ברומו של עולם, ולאו דווקא על אותו נוזל שעשוי בסך הכל ממיץ ענבים.
השאלה המרכזית היא, איך אנו כחברה בה היינו מורגלים לשתות יינות מתוקים לשם קידוש בימי שישי, הפכנו בעצם לחברה שרואה ביין דבר שונה ואליטיסטי.
מהו הצורך של חובבי היין לדבר כל כך הרבה על הנוזל האדום או הלבן הזה, מה זה עושה לנו באופן אישי – בין אם זה במפגש בין חברים או עם אנשי עסקים. האם היין מבחינה זו הוא בעצם סוג של תכשיט יוקרתי שאפשר להשוויץ בידע ובזה שאני יכול לדבר עליו שעות.
האם מרתף יין ומקרר יין מקבילים למכונית יוקרתית, אותה אני צריך בחניה על מנת לבסס את המעמד הסוציואקונומי שלי, או שמא מדובר במשהו שכן שייך לכל שכבה ושכבה בגלל אופיו ומחירו המשתנה של כל יין, ובעצם הוא מאפשר לכלל הציבור להיחשף בפני המותג; הן לנוסעי המחלקה ראשונה והן לעם הפשוט.
הצרכנים היו מאז ומעולם מבולבלים לגבי יין. הרוב הגדול לא מתחברים לסיפורים ולמילים המסובכות שמבקרי היין המציאו על מנת לתאר את היין, או לתת לו ציון. מה ההבדל בין ציון 84 ל- 88 לגבי אותו צרכן, מה זה אומר לו, ואיך זה משפיע על קניית היין.
מי בעצם משפיע על קניית היין, האם זה אותו מבקר נפוח אגו, או שמא אותו מלצר צעיר במסעדה, שלוחש ללקוח שזה יין טעים וכדאי לו. האם המבקרים משרתים אג'נדה מסוימת העובדת בשיתוף פעולה עם היקבים, ולא באמת מסוגלים לומר את דעתם האמתית על היין.
בספר "לא לקידוש בלבד" נמצאות התשובות. איך זה התחיל, מי היה אשם בתופעה האליטיסטית זו, ולאן זה מוביל אותנו כחברה.
ביקורת יין: 'לא לקידוש בלבד': הייננית: גלית רנד (גם רעייתו של דורון רנד,
מי שהיה מנכ"ל יקב עמק האלה), היקב: החברה הישראלית, שנת בציר: 1983 (הקמת יקב רמת הגולן שחולל את השינוי).
ארומות: כבר בפתיח אפשר לחוש עוצמות של פרי צעיר, תוקפני ולא רגוע, שמתפתח בכל העברת דף ומשנה את ריחו למשהו מורכב יותר, בשל יותר, אבל הבלבול הזה מורגש ולא תמיד יש חיבור בין השניים הללו שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו.
הטעמים בפה מתגבשים לאט לאט, ואם ציפיתי למתקפת מילים שיהיו לי קשות ומסובכות, אז הייננית הצליחה להעביר את המילים בצורה מדויקת.
אכן מדובר במשהו מורכב, עם היסטוריה, מעמד ומיתוג שקיימים בעולם מאות שנים, והגיעו לישראל לפני קצת יותר משלושים שנים, והיכולת של אותו מותג צעיר להגיע לכל כך הרבה אנשים שידברו עליו, מרתקת בעיניי.
חובבי היין ימצאו בספר זה תשובות לשאלות רבות, ובין השורות יוכלו למצוא את עצמם ולהתחבר לאותם ריחות וטעמים שמאפיינים אותם.
לאנשים שרוצים להיחשף לריחות ולטעמי יין, זו הזדמנות נפלאה להכיר עולם מרתק ששייך לכולם. מה שבטוח, זה שלאחר קריאת כמה עשרות דפים, תחושו צורך לפתוח בקבוק יין ישראלי ,ולהבין בעצם על מה הספר מדבר.
לא לקידוש בלבד – יין חברה ופוליטיקה בישראל – בהוצאת הקיבוץ המאוחד. המחיר 72 שקלים – VFM (תמורה למחיר) בהחלט.
3: ביקורת יין: החדשים של יקב טפרברג
שרדונה 2014
ענבי השרדונה בארץ נמצאים בסכנת הכחדה, ומאות דונמים נעקרו
בשנים האחרונות בגלל מחלות שהשרדונה רגיש אליהן. הייננים מדברים על מחסור בשרדונה, ומחפשים פתרונות יצירתיים אחרים לאותו יין שהפך למותג.
ליקב טפרברג יש חלקה מבודדת שהצליחה לשמור על עצמה, והיקב בוצר שם כבר כמה שנים. אם משווים את השרדונה 2014 לקודמיו, אכן מבחינים בהתפתחות הארומות והטעמים המתבגרים בכל שנה.
צבע היין קש בהיר. ארומות חמאתיות מעט קרמיות, כאשר הפרי בא לידי ביטוי ולאו דווקא החבית הבורגונדית החדשה שהיקב השתמש בה, וזה כשלעצמו מדהים.
בפה היין מינרלי מאוד. חומציות קלילה, והפרי בא לידי ביטוי. אפרסק לבן, אשכולית בוסרית, ומדי פעם עקצוץ קרמלי שמאזן את הכל.
בחירת החבית ורמת הקלייה שלה, עושות את ההבדל ביין הזה משאר יינות השרדונה, כשהחבית תמיד משתלטת, בעיקר אם היא חדשה. איכשהו, בטפרברג הצליחו לא לאפשר לה להיות דומיננטית, ולא נכנסו למלכודת הנגרייה שמאפיינת חביות עץ חדשות.
זה יין מענג מאוד, שעם כל לגימה מתפתח עוד ועוד. מוכן לשתייה עכשיו, אבל לסבלנים שבינינו זה אחד היינות לשמירה ארוכה. שאפו. המחיר 70 שקלים.
מלבק 2013
הזן הצרפתי/ארגנטינאי, שכל כך אוהב את מזג האוויר הישראלי, ושורד פה חרף כל החמסינים.
כבר בתחילה אגיד, שמי שרגיל שיש רק זן אחד והוא הקברנה סוביניון, ולא מסוגל לצאת מהקופסה, לא צריך להמשיך לקרוא את הביקורת הזו, כי אנשים שלא מחפשים טעמים וריגושים חדשים, שימשיכו ליהנות מהקברנה סוביניון.
המלבק זה יין אחר.
הזן מאופיין בכמויות גדולות של ענבים בכרם, ואם לא שומרים על משטר דילול, היין יהיה מימי מאוד.
בטפרברג הצליחו לדלל את המלבק עד שהצבע כמעט והזכיר לי פטיט סירה. סגול, אטום, מבריק מאוד.
בערסול הכוס היין מאוד סמיך, ומשאיר דמעות שמסרבות לרדת. האף עמוס בריחות נקיים.
בלגימה הראשונה של המלבק הזה, הבנתי את התעתוע שיצרו לי בטפרברג. מאחר ואני מורגל במלבק ארגנטיני, בו הפרי מלפנים, הופתעתי כאן, ובגדול. המלבק הזה עשוי בסגנון צרפתי קלאסי כשהפרי מאחור, עם מעט טעמי עור, פרי שחור צעיר, ומרירות עדינה ומקסימה שנובעת מהפלפל הירוק.
החומציות מזכירה את המלבקים של הלואר, וגם האלכוהול שפחות דומיננטי בפה. אם המלבק הארגנטיני מוכן לשתייה בדרך כלל אחרי שנה, אז הצרפתים מאוד אוהבים לאפשר למלבק שלהם להזדקן ולהשתבח.
גם פה היין מוכן בעיקרון לשתייה ואפשר ליהנות ממנו כיין צעיר, אבל לסקרנים ולבעלי מקררי היין מומלץ להשכיב כמה מהצעירים האלה עוד כמה שנים, ולחכות שישתבחו.
המחיר 100 שקלים
בתמונה יינני טפרבטרג: שיקי ראוכברגר (מימין) ואוליביה פרתי
4: ארבע שנים למותה של צינה אבידן
צינה אבידן. ייננית, בעלת יקב, אוהבת יין טוב ואוכל משובח. אישה יפה ואצילה.
אם אני חושב על כך, כאלה היינות שהיא העניקה לנו בשנים האחרונות: תג כתום, תג אדום ותג סגול. צבעים של חום ואהבה. ארבע שנים, והיינות עדיין מלווים אותנו.
געגוע.
5: מקדמים פרויקטי תיירות יין בגליל
מתן הררי, המקדם פעילויות יין בצפון, מדווח כי בהמשך לפעילות לקידום תיירות
יין אזורית יתכנס ביום א' 20 במרץ לראשונה פורום יקבים במועצה אזורית גליל עליון, ושם יגבשו כמה אירועים חדשים הקשורים ליקבים, מלונות, מסעדות ואתרי בילוי בתחומי המועצות גליל עליון, מבואות חרמון ומרום הגליל.
הררי אומר כי המטרה המרכזית לשנת 2016 היא ליצור נגישות ופיתוח תשתית לקידום תיירות היין האזורית, ובכך להגיע לשנת 2017 ממוקדים יותר, ולהכניס לפעילות עוד גורמים כמו מורי דרך, קייקים, אתר החרמון, רשות שמורות טבע והגנים, קק"ל, טיולי אופניים, טיולי ג'יפים, מוזיאונים, צימרים, מחלבות.
את הכינוס הראשון הוא יקיים עבור יקבים בלבד, כדי להציג את הרעיון העיקרי של חיזוק תיירות היין באזור הצפון. לאחר מכן יצורפו מנהלי תוכן של מלונות ומסעדות אזוריות.
מי שרוצה פרטים נוספים מוזמן לפנות למתן הררי: 050-3340875 [email protected], או לעמותת תיירות ארץ הגליל: 04-6816311
6: עלילות סוסון הים בטעימת יינות ארצות אלכסנדר מוקדון בהונגריה
רני רוגל מדווח: זאב דוניה מיקב סוסון ים, הופך לשגריר מעופף ליינותיו. הסבב 
הנוכחי כלל את גרמניה, ועתה הוא בבודפסט בתערוכת יין שמתקיימת עד שבת 5.3.
הבעיה הייתה שיינות שנשלחו לפני לחודש, נתקעו במכס שם, וזאב חשש שהשולחן של סוסון ים בתערוכה יהיה ריק. כפי שהוא אומר: "הפיאסקו מתבשל על אש קטנה…", אבל המזל שיחק לו, והיינות שוחררו בדקה ה- 90.
זאב מספר מהשטח: "תערוכת היין מתקיימת במלון מפואר. נשים ההונגריות (וגם הגברים) לבושות טיפ-טופ, בדרך כלל שמלות מיני שחורות, גרביים ונעליים בצבע זהה. לרגע אפשר היה לחשוב שמדובר בתצוגת אופנה. השאלות דומות; מאיפה אתם? ולמה סוסון ים?".
בשבת, יום סיום התערוכה, תתקיים טעימה גדולה בשבת בהנחיית אליזבת גבאי
MW (בתמונה: משמאל, עם זאב דוניה מימין). הנושא: יינות מארצות אלכסנדר מוקדון – כמו יוון, טורקיה, לבנון, ישראל – יין אחד מכל ארץ, כשאת ישראל מייצג יקב סוסון ים, ויותם שרון מציג יינות מהארץ, כולל מהיקבים מילס וגבעות. שאלתי את זאב איך הגיע לתערוכה, ותשובתו אופיינית: "הכל התחיל בגלל צנצנת דבש לוונדר מפרובנס… אולי נצליח לעניין יבואן או מפיץ מקומי לייבא את סוסון ים, אבל כמו שכתבתי בזמן תערוכת סומלייה בתל אביב, באוקיינוס הגדול של יינות העולם שוחה לו סוסון ים קטן…". אתם הבנתם את זה?
