שלמה כהן ז"ל, מנכ"ל מכון היין: האיש שלא התחרט על דבר

הקשיבו לשיר הזה תוך כדי קריאת הכתבה.

ב- 29 במרץ 2012, נפטר, בגיל 67 בלבד, שלמה כהן ז"ל, מנכ"ל מכון היין, או בשמו המדויק: המכון הישראלי ליין.
מאז שהלך לעולמו, פעילות רבה רוחשת וגועשת לה בחודש האחרון מאחורי הקלעים של מכון היין, באשר לעתידו של מוסד זה.

המכון הוקם כחברה ממשלתית בתחילת שנות השבעים, על ידי משרד המסחר והתעשייה ובשותפות 50% של ארבעה יקבים גדולים דאז: אגודת הכורמים (כרמל מזרחי), יקבי סגל, יקבי שטוק (ברקן), ואליעז (בנימינה).
תפקיד מכון היין היה לאקלם זני ענבים שמתאימים לטרואר של ישראל ולהיות מעבדה שתיתן שירות ליקבים השותפים.
עם השנים צצו עוד עשרות יקבים ועשרות יבואנים, שהחלו להציף את הארץ ביין ובמשקאות אלכוהוליים. היקבים הגדולים התפתחו, ועם התחרות החליטו להקים מעבדות עצמאיות, וכן הקימו חלקות ניסיוניות פרטיות שלהם. כך תפקיד מכון היין בהגדרתו קצת איבד ממשקלו ומייעודו.

שלמה כהן נולד בשנת 1944 במרוקו, ועלה עם משפחתו בשנת 1954 לישראל כילד בן עשר. את עיקר נעוריו  עבר שלמה בפנימייה החקלאית בחדרה.  עם סיום הלימודים התגייס שלמה לחטיבת הצנחנים. לא הרבה יודעים אבל שלמה השתתף בכיבוש גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים ב- 1967, ורבים מחבריו ליחידה דאז נהרגו.

לאחר השירות הצבאי החל ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות,  ותוך כדי הלימודים הוצעה לו עבודת סטודנט במכון היין, שם עבדה אשתו לאה. היא זו ששכנעה אותו לקבל עבודה קבועה במכון היין לאחר הלימודים, ובעקבות כך נאלצה לפרוש ועברה לעבוד במכון וולקני. לאחר סיום התואר הראשון ולימודי התואר השני אי שם בשנות השבעים הוצע לשלמה לנהל את מכון היין.

עם כניסתו לתפקיד הניהולי, ובראייה ארוכת טווח ובמקצועיות מרשימה, שלמה כהן זיהה את השינויים בשוק ואת הבעיה שנוצרה למכון היין עקב איבוד הבלעדיות בתחום עיסוקו העיקרי. הוא החליט כי תפקיד מכון היין צריך להשלים עם העובדה שאין לו בלעדיות על אקלום זנים, ולקח את הגדרת תפקידי מכון היין והכניס אותם לעידן החדש שנוצר תוך זיהוי פוטנציאל גידול ענף היין והיבוא שהחל לטפטף לישראל, הן בנושא יין והן בנושא אלכוהול.
המעבדה שהקים במכון היין החלה בבדיקות ומתן אישורי תקינות למוצרי היבוא, והייתה לגושפנקה היחידה שהעניקה אישורים להכנסת משקאות אלכוהולים לארץ.

במקביל לתפקיד המעבדה החל שלמה בנטיעות זני ענבים שהובאו מצרפת, ספרד ואיטליה בכל רחבי המדינה, על מנת לבדוק ולתת תשובות ליקבים איזה זנים עמידים באקלים הישראלי – הן בנושא מחלות והתמודדות הגפן, והן בנושא זנים חדשים שיוכלו לקדם את תעשיית היין הצעירה.

ייננים רבים שלמדו בארץ ובעולם, החלו לעלות לרגל אל שלמה כהן על מנת להכיר מקרוב את הגפן. המכון בראשותו העניק שירותי מעבדה מקצועית הן מבחינה תיאורטית והן מבחינת גידול גפנים בשטח.
המכון היה שקוף, ואפשר לייננים לבדוק ולבחון, לשאול ולהביע עמדתם, ולהתנסות בעבודה בשטח; דבר שלא היה אפשרי במעבדות היקבים הגדולים, שניהלו את ענייניהם בצורה חשאית.

עקב כך נוצרה מערכת יחסים מתוחה בין היקבים הגדולים לבין מכון היין ושלמה כהן. מצד אחד עמד מולם איש מבריק ובעל ידע עצום ביין וגפן, שלימד והעביר את כל המידע שהיה ברשותו לכל דורש, אך מאידך מבחינת היקבים המידע הזה היה שייך להם, כי בהגדרה הם מימנו ב- 50% את מכון היין, ולהבנתם המידע לא צריך לזלוג החוצה, והם לא רצו לשתף ולקדם יקבים חדשים על מנת שלא לפגוע בפרנסתם חלילה.

שלמה כהן, שהתגלה כאיש ישר, אמין, צנוע הצליח גם לעצבן את היקבים הגדולים בזה שהוא לא היה ה-YES MAN שלהם.
המתיחות הייתה רבה. מאחר ושלמה היה מקצועי, והשכלתו בגפן ויין הייתה מקובלת בעולם כולו, המלצותיו ופסיקותיו היו גושפנקה חוקית בכל הקשור ליבוא אלכוהול לישראל (אלפי סוגי בירה, יין, וודקה, וויסקי, קוניאק ועוד ועוד מוצרי אלכוהול, נשלחו למעבדתו ועברו בדיקות טרם כניסתם לישראל).

היה מרתק לראות את שלמה מסתובב בתערוכות יין ואלכוהול ולוחץ את ידיהם של יבואנים רבים, אשר סמכו על המעבדה שלו ועל עצותיו המקצועיות בדבר הכנסת משקאות לישראל. אין ספור ייננים היו מלחשים באוזנו ומבקשים את דעתו בעניין יין כזה או אחר. חוש הטעם של שלמה היה מפותח, ובלגימה אחת ידע לזהות פגמים ביין ואף לומר מה צריך תיקון – והכל בדיסקרטיות ראויה ובצניעות האופיינית לו.

מי שביקר במכון היין והצליח לרדת למרתפים, ראה דבר נפלא ששלמה הקים: אין ספור בקבוקי יין וחביות יין ניסיוניות, אשר הם אלו שהקנו למכון היין את הייחודיות שלו. העבודה נעשתה בשטח, בבוץ, בגשם ובשמש היוקדת, והובאה ליקב הקטן שהוקם במכון היין על מנת לבדוק ולתעד ולספק מידע עדכני לכל דורש.

בשיחה עם לאה, רעייתו של שלמה ז"ל, ניסיתי קצת להבין מי היה שלמה מחוץ לעבודה במעבדה הספוגה אדי אלכוהול וריחות.
התברר לי כי אשתו העריצה אותו לא על כך שהיה איש מקצוע בתחומו, אלא בעיקר בגלל היותו ספרייה מהלכת, כהגדרתה, בכל הקשור לקולנוע. שלמה היה חובב קולנוע וראה מאות סרטים, וזיהה שחקנים בשם וידע לשייך אותם לסרטים הטובים של שנות החמישים והשישים. "סרטים בז'אנר הצרפתי והאמריקאי עשו לו את זה", כפי שאשתו אומרת, והיא מציינת כי לא היה דבר שלא אהב בפילוסופיה ובשירה, כאשר רחל הייתה המשוררת האהובה על שלמה: "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה (הבית הראשון בשיר 'זמר נוגה' שהיה אהוב עליו כל כך).

אחת ההנאות שלו מבחינה קולינרית הייתה אהבתו לאוכל המרוקאי המתובל. כן, חרף היות לאה חצי פולניה וחצי לבנונית, למדה להכין לו את הארטישוק הממולא בשר שכל כך אהב, אם כי לא הגיעה לדבריו לרמת הבישול של אימא שלו.
אבל יותר מכל אהב את הדבר הכי פשוט שקיים: בטטה בתנור. בשבילו זו הייתה החגיגה האמיתית, לשים בטטה בתנור ולהתענג עליה. אולי זה מה שאפיין את שלמה. הבטטה שהיא קשה, אולם לאחר אפייה קצרה היא הופכת לרכה ומתוקה, ומלאת עושר של טעמים וריחות.

קשה לתאר את מכון היין ללא שלמה כהן. עשרות החברים שליוו את שלמה בדרכו האחרונה לצלילי אידית פיאף בבית הקברות היפה בכרמי יוסף, הזילו דמעה ופשוט לא האמינו שהמחלה הארורה הזו קטפה אותו תוך מספר חודשים.

שיר זה של אדית פיאף אומר בעצם הכל:
"לא, על שום דבר, לא, אינני מתחרטת על דבר, לא על הטוב שקרה לי, לא על הרע, זה אותו הדבר.
לא, על שום דבר, אינני מתחרטת על דבר. זה שולם, סולק, נשכח, זה כבר לא מעניין אותי, זה כבר עבר. עם הזיכרונות שלי הדלקתי אש, העצבות שלי, התענוגות שלי, אני כבר לא זקוקה להם.
לטאטא את האהבות, לטאטא לתמיד אני חוזרת לנקודת ההתחלה. לא, על שום דבר, לא, אינני מתחרטת על דבר, לא על הטוב שקרה לי, לא על הרע. זה אותו הדבר".

יהי זכרו של שלמה כהן ברוך.

צילומי שלמה כהן באדיבות לאה כהן, אבי הלוי – wines-israel, ומכון היין