דבוקי. הזן הכי בלדי שיש. גדל פה כבר אלפי שנים, ופה כנראה לפחות מזמן הרומאים. עינב מאכל עבור הפלאח הערבי שאיננו שותה, ובגלל חרצניו נמצא בהתמעטות גדולה.

אחת לכמה שנים, בשני העשורים האחרונים, מאוים עולם היין על ידי הרעיון של הכפר הגלובלי. התחזקות קבוצות ייצור על-מקומיות, היפר-פופולריזציה של זנים בולטים, השתלטות סגנון דומיננטי, בדרך כלל גם כוחני.

אחת לכמה שנים, בשני העשורים האחרונים, עולם היין גם בועט בחזרה. תשומת הלב מסתובבת על ציר, המיקוד של העין חוזר מן הרחוק אל הקרוב, ומושג המקומיות תופס את המרכז.

עשיית היין הישראלי, אינה משוחררת מן הלבטים האלה. להיפך. אחד הסימנים הבולטים שזו עשייה חיה ומשתרשת, לא נוהג מנייריסטי מודבק, היא העובדה שהיא ששה להיכנס אל מעבה הדיון הזה.

מעבר לכל סוגיות השעה והקשיים הכלכליים, התעשייה מחפשת כיום את פניה. זנים רבים נמצאים בניסיון, ויש נטייה מובהקת אל זנים דרומיים (הקרויים לפעמים בטעות ים-תיכוניים), מפני שכידוע ישראל ממוקמת על גבולה הדרומי של חגורת היין של ההמיספרה הצפונית.

אולם מעבר לניסיון לאקלם חלקים קיימים מן החלל היינני האזורי ולהביאם פנימה, מוטלת עלינו גם האחריות לראות מה אולי נמצא כבר ממש אל מול עינינו. כמו שהיה נראה בעיני מתבקש לנסות לעשות יין איכות ושמירה מארגמן, הזן היחיד שהוא באמת ישראלי, ולא רק לנסות לקרוא "הזן הישראלי" לזנים שעשו עליה מזמן או שהתאקלמו טוב, כך גם במקרה של דבוקי.

 

לא שלא עשו מדבוקי יין בעבר. גם אני. בשנות מחסור יבולים, אבל במיוחד כשהתסיסו ענבים כבסיס לתעשיית הברנדי, עשו משאיות דבוקי רבות את דרכן אל היקבים הגדולים. אני זוכר היטב את התמונה מחלון משרדי של שלושה הרים מתקרבים על משאית אל היקב, ומקרוב, הרים של רפש לבן.

ענבי דבוקי אלה לא גודלו עבור יין (עם העיצוב והליווי והטיפול בגפן לאורך כל שלבי עונת הגידול), אך יתר על כן, הם נבצרו וטופלו ביקבים כלאחר-יד, נושאים את כל הסימנים שיין כלאחר-ידי יודע לשאת.
יוצא הדופן הוא מנזר כרמיזן, שלקח על עצמו משימה נכבדת של חקר מעשי של זנים מקומיים ליין, ועושה דבוקי בכוונה מלאה.

 

הדבר מתבקש במיוחד בשנת מחסור בלבנים כגון זו בה אנו נמצאים, מחסור טוב הנובע מהפניית תשומת הלב בשנים האחרונות אל יינות לבנים, כראוי למקום ולאקלימו. הנקודה המושחזת היא שבמקרה הדבוקי ישנה אפשרות מענה, ולו גם קטנה, לענות לא רק על מחסור כמותי, אלא גם על מחסור תרבותי.

 

לא גידלנו ליין, בעונה הבאה נעשה גם את זה. איתרנו כרם, בן למעלה מחמישים שנה, ובצרנו סלקטיבית ליין. לאחר מיון ידני קפדני, נעשה יין תחת מבט קפדני וניסיון לענות לצרכיו הייחודיים. פרוטוקול הייצור, אגב, ימסר לכל מתעניין.
יצא יין קטן ומקסים מאוד. יין שכיף לגמוע בקיץ, והקפיץ במעוננו את מפלס השמחה. נראה איך יתפתח/ישרוד בחודשים הקרובים.

 

 

דף הפייסבוק של אבי פלדשטיין