עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. מי עשה, מי אמר, מי כיכב. אתם מוזמנים לשלוח חומרים רלוונטיים ל- editor@foodis.co.il.
השבוע עדיין רשמים מסומלייה, מה יקרה עם היין בפסח, לאן מתקדם הרוזה הישראלי, איפה ממוקם יקב סומק, וביקורות יין.

1: מתכוננים לפסח – להיזהר מטעויות
קצת רגיעה אחרי תערוכת סומלייה, והיקבים נכנסים לכוננות פסח שאוטוטו מגיע. מבצעים, הנחות, וכולם חייבים לעבוד קשה על מנת לנקות מחסנים, המלאים ביין.
יש עודף יין אדיר בכל היקבים – בעיקר אצל הגדולים והבינוניים. שנת השמיטה קצת הקלה על העומס ותיתן קצת אוויר לאנשי המכירות של היין. רוב המאמצים יושקעו בסופרים הגדולים, חנויות היין, וכמובן ערכות המתנה שחברות גדולות ירכשו לעובדיהן.
אני מקווה בשביל היקבים הגדולים, שהם לא יעשו אותן טעויות שהם עושים עם אולמות האירועים, ומוכרים להם יינות שלא ראויים לשתייה במחירי רצפה, וככה הם יורים לעצמם ברגל.
לקוח שטועם את היין שמוגש לו באולם אירועים, פשוט לא יקנה אף יין אחר של היקב בסופר או בחנות. הזיכרון המר והחמוץ מאותו יין זול, יישאר חקוק במוחו גם כשהוא יראה בקבוק משובח של היקב.
אפשר לייצר יינות זולים ברמת שתייה טובה, ופשוט חבל לגרום לכל כך הרבה נזק תמידי בגלל יין שצריך להיפטר ממנו.
אותו הדבר נכון גם לגבי ערכות המתנה שיחולקו בפסח: אל תמכרו יין שלא ראוי אפילו לבשל איתו.
בפסח הזה אנחנו נעקוב אחרי היינות שניתנו במתנה ונעשה מהם מטעמים ראויים לפסח, או ששוב הם יישפכו לביוב על מנת לנקות את הצינורות.

2: רוזה ישראלי – זה כן או לא זה?
סומלייה העניק לנו השנה יקבים רבים שהציגו לראווה את יינות הרוזה שלהם, שהופכים ליותר ויותר פופולריים.
המגמה בעולם מראה על עלייה משמעותית ביינות רוזה שתופסים מקום נכבד על מדפי היין.
בכתבות ישנות שלי דחפתי ועודדתי עשיית יינות רוזה, שלדעתי מאוד מתאימים לאקלים הישראלי, ומאפשרים לחובבי היין להכיר טעמים אחרים שמשלבים בין האדום ללבן.
אולם גם התרעתי שהחובבנות בעשיית יין רוזה מדאיגה, ויקב שמכין יינות כאלו צריך להקפיד על עשייה נכונה, ולא להתייחס אליו כאל יין שעושים על הדרך מדילול יינות אדומים.
סומלייה האחרון אישש בחלק מהיינות את החשש שהיה בי, וחבל. הציבור לא יהיה סלחן, והרוזה הישראלי עלול להעלם.

יקב כישור: רוזה מענבי מרלו וקברנה פרנק 2014
אם ציפיתי שהמרלו יעניק מתיקות ושפע של פירות קיץ, ואיכשהו הקברנה פרנק יאזן את העסק עם מינרליות וחומציות טובה; אז השילוב של השניים העניק יין פרחוני לא מגובש, עם חומציות גבוה, ומינרליות ורעננות שחסרות.

יקב אלכסנדר: רוזה מענבי גראנש, שיראז ומורבדר 2015
ניסיון להפליג במחשבות לדרום צרפת עם היינות של בנדול, שאוהבים את השימוש בענבי המוורבדר,
אבל שם בדרום צרפת עושים יינות מאוד פרחוניים עם גוף חסון, טעמים של דובדבנים מוצקים, מעט עשבי תיבול יבשים, ומדי פעם מגיע העקצוץ המעושן.
הרוזה של אלכסנדר מאוד רחוק מלהיות שם. פרי דחוס שלא מאפשר רעננות. מתיקות שבסופה עולה המרירות.

יקב סוסון ים: רוזה מענבי גרנאש, סנסו וקונאז' 2015
אז אם בצרפת עסקינן, זאב דוניה לוקח אותנו לשאטונף דו פאפ עם הרוזה של מחוז הרון.
ניחוחות עדינים של הדרים ומעט פריחה לבנה, אניס וג'ינג'ר. בפה יש תמהיל טעמים מסובכים, שעדיין לא מגובשים. הרושם הוא שיש צורך בגימור נקי יותר.

יקב טורה: רוזה מענבי מרלו וקברנה פרנק 2015
לצד ריחות מתוקים, מתגנבים להם ריחות עשבוניים שהופכים את לגימת היין למאוד מעניינת.
בפה היין מאוזן ומאוד נעים לשתייה. מעט חסרה לי מינרליות. יין שמעלה חיוך על הפנים. שאפו.

יקב ברבדו: רוזה מענבי קברנה פרנק 2014
ריחות של לימון ומלון ירוק. בפה חומציות מקסימה, תות שדה שרק נקטף שמעניק חוויית טעמים נפלאה. מינרליות מצוינת.
אני העדפתי לשתות אותו מקורר פחות, על מנת לאפשר לארומות לצאת במלוא כוחן. יופי.

יקב שאטו גולן: רוזה מענבי גרנאש 2015
ריחות חדים של דובדבן צהוב ופלפל אנגלי, בפה חומציות מתונה, פרי עשיר ממוקד והרמוני מאוד.
יין הרוזה הטוב ביותר שטעמתי בתערוכה. יין מאוד שמח (אם אפשר להגדיר ככה יין. הנה הגדרתי).

לסיכום: רוזה עושים אחרי שלומדים, שותים הרבה של אחרים בעיקר מחו"ל, ולא מתפשרים.


3: יקב סומק: לאן שייכת זיכרון יעקב?
רני רוגל מדווח: בזמן שמדברים על אזוריות בתחום הכרמים, היקבים והיינות, ועל הצורך לקבוע אזורי גידול ולקדם אותם כחלק ממותג יינות ישראל בעולם הרחב, מסתבר כי כבר יש לא רק חלוקה כזאת אלא גם מפה כזאת.
כשהילה וברק דהן מיקב הבוטיק סומק בזיכרון יעקב (20,000 בקבוקים), התחילו לייצא לארה"ב (20 אחוז מיינותיהם מיוצאים לחו"ל), הם נדרשו לציין על התוויות שלהם את אזור הגידול, ולשלוח לאישור בארה"ב.
השניים ציינו בגאווה: כרמל. למרבית הפתעתם קיבלו תשובה: אין אזור כזה בישראל. כששאלו למה הכוונה, הופנו למפת אזורי היין של ישראל שפורסמה ומופצת בעולם.
ובכן, אזורי גידול היין בישראל הם: גליל, שומרון, שמשון, הרי יהודה ונגב. אז אין כרמל (השומרון מקיף חלק גדול ממדינת ישראל גדה מזרחית ומערבית כאחד), אין גם רמת הגולן – יש רק גליל.
בערך על זיכרון יעקוב בוויקיפדיה כתוב כי זו מועצה מקומית במחוז חיפה, היושבת על חוטם הכרמל, חלקו הדרומי של רכס הכרמל.
שומרון או כרמל? נכון להיום השומרון מתנוסס על בקבוקי היין של יקב סומק מהכרמל, וכמובן שהדבר מביא לשאלות מחו"ל היכן בשומרון הם ממוקמים; בדיוק מה שחסר ליקב בוטיק קטן בימי חרם אלה.

4: ברקן סדרת אלטיטיוד 2011
ההשקה השנתית של יינות סדרת אלטיטיוד, והפעם בציר 2011, התקיימה השבוע. מנכ"ל היקב, שמואל בוקסר, חשף את הסדרה של שלושת היינות, כולם מענבי קברנה סוביניון, שהשוני ביניהם הוא בגובה הכרמים: אלטיטיוד 585, אלטיטיוד 624 ואלטיטיוד 720. רשמי הטעימה יבואו בסוף. לפני זה קצת על ברקן.
שמואל בוקסר הצהיר כי ברקן הפך ליקב הגדול ביותר בישראל מבחינת ייצור, יין וזהו ללא ספק הגשמת חלום ישן של בוקסר. גם הנטיעות של ברקן נסקו בשלש השנים האחרונות, וזה לצד כריתת מאות דונמים חולים בווירוסים. התכנון של ברקן הוא לעשר שנים, ולפי הניתוח של בוקסר כ- 25% מהכרמים בארץ ייעלמו בעקבות הווירוסים.
כשיקב גדול כמו ברקן מוציא עכשיו לשווקים את שנת 2011, לאחר שהיין שהה 14 חודש בחבית, זאת אומרת שהיין חיכה בבקבוקים ביקב כשלוש שנים.
נשאלת השאלה למה? האם יכול להיות שמלאי 2010 אזל מהמדפים רק עכשיו, ושבמחסני היקב כבר שוכבים להם בצירים 12-13-14, ואנחנו מדברים על הרבה מאוד יין שמחכה. לפחות ב- 2015 השמיטה הפחיתה כמויות יין.
בטעימה: 14 החודשים בחביות לא מורגשים, ואני מניח שמכיוון שהיין שוכב ביקב שלוש שנים, כל היינות מוכנים לשתייה ומאוד חביבים.
מתיקות טובה, אלכוהול לא מעיק, והיינות מאוזנים. השוני בין היינות לא ממש קשור לגובה הכרם, ואני מניח שהגובה הוא רק היבט אחד במכלול הטרואר, ויותר מזה בעשיית היינות ביקב עם חביות כאלה ואחרות שנתנו עוצמה ל- 720.

5: ביקורת יין: תשבי ולוינסון
יקב תשבי: פטי וורדו כרם יחידני 2012  
נשאלת השאלה, האם זה היין שיכול לציין קו חדש אצל תשבי, והאם העולם החדש קורץ לאיכר שבתשבי?
יין שיש בו 15% אלכוהול ו- 12 חודשי חבית אמריקאית, אבל בטעימה מצאתי יין רגוע, עם רכות קטיפתית שמלטפת את הפה ומאפשרת לפרי לבוא לידי ביטוי באופן מושלם. התבלינים שבוקעים ממנו צועקים שהיין זקוק לאוכל לידו. פטי וורדו מקסים ואלגנטי. שאפו. 

בתמונה: אבא יונתן ובן גולן תשבי

יקב לוינסון: גראז' דה פאפא אדום 2013
בלנד של קריניאן, פטיט סירה וסירה. ריחות של עולם ישן במיטבם, ובעיקר של עשבי תיבול יבשים, כמו הטימין והרוזמרין והמרווה שעושה כל כך טוב. צבע רובי מבריק, בפה הרבה פרי שחור. המתיקות שציפיתי לה הייתה בקצוות, ואולי תגיע בעוד שנה-שנתיים. בינתיים, מי ששותה אותו עכשיו יכול ליהנות מחומציות ורעננות של יין צעיר מגובש.