טעימה של מספר יינות קליפורניים. מדוברים, אופנתיים, מאיימים להיהפך 
אייקוניים. במיוחד סנד-לנדס של היינן של טרלי, שמלבד זינפנדלים באזור ה- 15% כהל ביקב המרכזי, עושה לעצמו יינות אחרים לגמרי, מכרמים וותיקים במיוחד, באזורים חוליים.
שנין אחד, שני קריניאנים, מספר יינות סירה (שהופכת במהירות להיות הקברנה החדש), וגם הפתעה בסוף. יינות אלגנטיים, הדוקים ולא-בומבסטיים במפגיע. רובם המוחלט מתחת ל- 14% כהל ואף ל- 13%.
מספר תובנות:
1. מי שכבר תפר תכריכים לעולם החדש, מתבקש לבחון מקרוב את צבעם. הם יכולים להיות שימושיים מאוד כצעיף.
2. יינות ישראליים עשויים לדמות יותר ליינות עולם חדש שרוצה להיות עולם ישן, מאשר ליינות עולם ישן.
3. מי שרוצה יינות "מינרליים", שיעשה סור-לי אבל לא יעשה בטונאז'. החיזור הקל מייצר יופי של עבודה.
4. המחשבה שיינות עולם חדש באים מאזורים חמים, היא רושם מוטעה ומטעה. 
במקומות שונים מושגים תנאי הקור ההכרחי לגפן יין באופנים שונים.
במקומות מסוימים, על פי קו רוחב גאוגראפי. במקומות אחרים (ישראל למשל) – באמצעות גובה (ומרחק) מפני הים. במקומות אחרים, כמו קליפורניה, על פי תווי טופוגרפי בלבד.
הסנטרל-וואלי של קליפורניה הוא אזור לוהט ומותך שמש, ולכן יוצר מנהרה חזקה של אוויר חם עולה. כאשר לכל אורכו של עמק זה מתוח ממזרח רכס הרים, הסיירה נוואדה, ומפני שאין ריק בטבע, האוויר החם העולה מושך במקומו אוויר מהצד השני, מערב, מקו החוף של קליפורניה. שם המצב הפוך. זרם הגולף הנשבר סמוך מאוד לחופי קליפורניה מסיע איתו מי ים קרים ביותר, ומעלה אותם אל פני הים בקו החוף. אלה מקררים מאוד את האוויר. והיכן שקו החוף נקטע על ידי עמק, המאפשר למנהרת הרוחות של העמק המרכזי לינוק אויר ים קר פנימה, נוצר אזור קר במיוחד. וכך בחוף הצפוני של קליפורניה, יש בעמקי סונומה ונאפה אזורים שמוגדרים, לפי חלוקת ימי המעלה של דיוויס, כאזורי אקלים 3, ואף 2, כלומר בורגון ובורדו. ובחוף התיכון יש אזורים כה קרים, שבשנים מסוימות ענבים עלולים כלל לא להבשיל בהם.
5. סעיף 4 דלעיל, בתוספת הדימוי השגור של יין קליפורני עילי, בתוספת היינות 
שנטעמו; כולם יחד מציעים, כי יותר מאשר יש יינות של אקלימים חמים, יש יינות שאנשים של אקלימים חמים עושים.
מונח המפתח הוא "הטעם של הענבים". לא מעט עבודות מראות כי באזורים חמים התפתחות הסוכר משיגה במידה מסוימת את התפתחות הטעמים (עלייה של אחדים, ירידה של אחרים). "הבשלות הסוכרית", אומרים, "משיגה את הבשלות הפנולית".
ראשית, ההפרש הזה קיצוני רק באזורי קיצון. אבל עוד חשוב מזה; האם מזה נובע שרק בבשלות אקוויוולנטית ל- 15% כהל נוצרים טעמים ראויים מספיק? הטענה המתלווה, והטיפשית, הגורסת כי חומרי הטעם ביין הם גלוקוזידים, ולכן ככל שיש יותר גלוקוז כך יש יותר מהם (טענה שלחלוטין לא מתיישבת עם הטענה הקודמת, אגב), מספקת רמז נוסף. משהו מושך בטעם של ענבים בשלים במיוחד. אזורים בעלי אקלים ים-תיכוני (במובן הטכני של המושג: אקלים סוב-טרופי, ללא גשמי קיץ) לא ממוזגים במיוחד, מאפשרים לענבי יין להגיע באופן מידי לטעמים קיצוניים ומענגים. יותר מאשר אזורים עם אקלים מאופק יותר.
"הענבים נעשים טעימים ממש רק כשמגיעים ל- 26% סוכר" היא טענה מקובלת (שעושה הסתרה לעובדה שהם טעימים למדי, גם בפחות). אבל האם הטעם הטוב ביותר שבאפשר של הענבים, מתייחס באופן ישר לטעמו של היין המופק מהם? התשובה היא כנראה, לא בהכרח.
6. בסוף הכל עניין של טעם (שהוא בעצמו גם נגזרת חברתית, אבל נניח לזה הפעם). יש מי שיעדיף את היינות הסמיכים, המרוכזים והבומבסטיים הנעשים מענבים "ממש טעימים", ויש מי שיעדיף יינות אלגנטיים, מאופקים והדוקים הנעשים מענבים בשלים פחות. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח הזה. ההרהור בקול רם שלי אודות המושג בשלות, נסוב רק על האפשרות שלפעמים הייצור של הראשונים נסמך על קישור חד חד ערכי נמהר מדי בין טעם הענבים לטעם היין.
ולקראת סוף הטעימה יין שאהבתי במיוחד. על התווית הקריפטית מופיע אך ורק איור עגול ורורשאכי. מהסוג של "אמור לי מה אתה רואה באיור, ואומר לך לאיזה רופא לפנות". היין הוא GSM קליפורני. אולי היין הרענן ומלא החדווה ביותר שטעמתי מסוג זה. לה קואדרילה קוראים ליין. שווה ביותר.
ותודה גדולה למעין קושיצקי, שהביא מקליפורניה את שמונה הבקבוקים של הטעימה הזו.
פורסם בדף הפייסבוק של אבי פלדשטיין
