עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. השבוע: לין גולד פורשת מעמק האלה, אירוע היקבים הביתיים, אתר אחד מבקר את האתיקה של אתר אחר, ביקורות יין, היכרות עם יקב הרא"ה, ודעות מרתקות על זני המחר בתעשיית היין שלנו.
1: הייננית לין גולד עוזבת את יקב עמק האלה
רק בשבוע שעבר הצדענו ללין גולד מעמק האלה על שני יינות חדשים, ובסוף
השבוע הזה מודיעה לין על פרישתה לאחר חמש שנים בהן הייתה ייננית ראשית, וכיהנה גם כסמנכ"לית של היקב .
לא היה קל להיכנס לנעליו של היינן הקודם של היקב – דורון רב-הון, ואני באופן אישי לא עשיתי ללין חיים קלים בתחילת דרכה ביקב. אולם עם השנים והבצירים, היינות של לין קיבלו מגע מיוחד וטביעת אצבע מאוד ייחודית.
מאותה מסיבת עיתונאים ראשונה של לין לפני חמש שנים אצל האחים חינאוי, זרמו אלפי ליטרים של יינות טובים ומשובחים.
העבודה ביקב עמק האלה לא פשוטה. מנכ"לים התחלפו ולא שרדו, והייתה תמיד תחושה שהיקב על כרעי תרנגולת מבחינת המשך הקיום שלו.
לין גולד בתפקידה כייננית, הצליחה איכשהו להעביר רושם שהכל תקין ובסדר. הרוגע שלה כשדיברה על יינות היקב העתידיים, נתן תחושה שיש מי ששולט במצב.
אז לין גולד הודיעה על סיום תפקידה והיא מודה ליקב על ההזדמנות שניתנה לה. כרגע מחפשים יינן שיחליפה, וכמו עם דורון רב-הון לפניה, גם לנעליים של לין יהיה קשה להיכנס.
התעשייה משנה פניה, והרבה אנשים טובים עוזבים בתקופה האחרונה. לנו העיתונאים, כמי שיש לנו סוג של מערכת יחסים עם אותם יוצרי יין, קשה לראות זאת. אפשר רק לשלוח ללין הרבה ברכות להצלחה בהמשך דרכה, ולקוות שנמצא את יינותיה בעתיד.
לין, המון בהצלחה וחיבוק גדול.
2: יקב שורק מקיים את האירוע השמיני של היקבים הביתיים
בית הספר המעשי ליין ביקב שורק, אחראי על עשרות ייננים ויינניות שהקימו
יקבים קטנים לאחר קורס יין אצל ניר שחם (בתמונה) ביקב שורק שבקיבוץ נחשון.
בשישי 27.5 יתקיים ההפנינג השנתי השמיני של היקבים הביתיים. זו הזדמנות מצוינת להגיע ליקב בקיבוץ נחשון, ולחוות יינות חדשים של ייננים שחלקם מטעימים לראשונה את יינותיהם.
נכון, רוב היינות הם לא נקטר האלים, אבל בכל שנה אני מוצא לי איזו סנונית או שתיים עם יקבים שמתגלים כבעלי פוטנציאל, וזה כבר שווה את ההגעה לאירוע.
לפני שלוש שנים נציג יקב ארגוב יינות בתוליים שאחר כך זכו במדליות; לפני שנתיים הצליח יקב הסמטה להפתיע ולרגש רבים עם יינות מדויקים; ולפני שנה פגשתי את יקב סימון שצריך להקדיש לו תשומת לב מיוחדת, כי מדובר ביקב שיגיע רחוק.
יום שישי 27 במאי ביקב שורק. אני אהיה שם.
3: ביקורת וואלה על אתר סנהדרינק
חבורת "סנהדרינק" (בצילום: בביקור ביקב יתיר) ואתר האינטרנט שלהם, פרצו לתודעה לפני תקופה קצרה
יחסית, וחרטו על דגלם את המושג "המועצה העליונה לתרבות השתייה בישראל".
מהאושיות הבולטות בחבורה ובכתיבה באתר, אפשר למצוא את יאיר גת, יוסי בוזנח, טל חוטינר, אבירם כץ, מירה איתן, ניר קיפניס ועוד.
בכתבה של נעה פרייס באתר וואלה, היא העלתה מספר שאלות הקשורות לאתיקה עיתונאית, בנוגע למעורבות עיתונאים בכתיבה פרסומית גרידא. מתוך הדברים שלה עולה כי אף חברות גדולות משלמות עבור פרסומים וכתבות. הכתבה בוואלה זכתה להרבה שיתופים, והרשת געשה במשך מספר ימים.
תוכן שיווקי פרסומי קיים בכל מדיה, ובעיקר אצל הגדולים. האם אותה כתבת מוואלה לא מסתכלת על האתר שלה ורואה את כל הבאנרים והכתבות הממומנות של גופים מסחריים? האם גם אם יש אקט של פרסום, זה לא תורם להגדלת תצרוכת היין?
והשאלה הכי חשובה היא, האם היא לא סומכת כי חובב היין יודע לזהות מתי זו ביקורת ומתי זה אקט פרסומי?
אנחנו חיים בביצה, כולם מכירים את כולם, והאובייקטיביות לפעמים קצת מיטשטשת לטוב ולרע. כתב יין צריך למצוא את היושרה הפנימית שלו, אפשר לפרגן לחברים, אפשר לפרסם ולהלל יקב שאוהבים, אבל מצד שני חייבים לדעת שהעיתונאי חופשי לכתוב כל דבר שהוא רואה לנכוןף גם אם יש ביקורת קשה, כי אחרת הציבור יפסיק להאמין, והציבור בסוף יצביע ברגליים.
אותה כתבת מוואלה אכן שאלה שאלות נכונות בכל הקשור לאתיקה עיתונאית. חבל שהיא לא פתחה את הדיון באופן גורף, ולא כתבה על קבוצה שאכן מקדמת את תרבות היין בישראל, אבל גם לא חוסכת ביקורות. די היה לקרוא כמה טורים של יאיר גת מישראל היום או של קיפניס ממעריב וחוטינר מידיעות, ולראות שהעקיצות הקטנות, משחקי מילים והכתיבה בין השורות, לא פעם קולעים יותר משורת ביקורת נוקבת.
שנמשיך כולנו לקדם את תעשיית היין, כל אחד בדרכו שלו.
4: ביקורות יין – יקב תבור, יקב כרמל, יקב הכורמים, יקב הרא"ה
יקב תבור: רוסאן 2015
היקב הכניס לתודעה שלנו את זן הרוסאן, ויש מצב שזה הולך להיות הזן הישראלי הנפוץ בשנים הקרובות, אם היקבים ישכילו לנטוע ממנו.
ריחות מדהימים של אשכוליות עם מעט טרופיות שצצה מדי פעם, צבע קש בהיר, יין צלול ונקי.
בפה היין חד ומעט מתכתי. מאוד מרענן עם חמיצות טובה מאוד. הבעיה היחידה הייתה האפטר טייסט שמעלה סוג של מתיקות שלא הסתדרה לי עם חדות היין.
המחיר 60 ₪ – VFM (תמורה למחיר) מצוין כיין קיצי מיוחד ומעניין
יקב תבור: קשת 2012
בלנד של מרסלאן ומורבדר, כשהמורבדר עושה עבודה מצוינת בבלנד הזה, ומאוד מעדן את העפיצות של המרסלאן. יין משובח שנעשה בדיוק רב.
צבע סגלגל מבריק. באף עשבי תיבול יבשים עם פטל ותות שדה בשל. בפה התפוצצות של טעמי תבלין, כשבקצוות ווניל מענג.
המחיר 89 ₪ – מאוד VFM
יקב כרמל: VATS 4 אדום 2014
בלנד ממרסלאן, קריניאן וגרנאש – שלושה זנים סוליסטים שהצליחו יחד להתגבש לסוג של יצירה.
הנה היקבים מתחילים להפנים שנמאס לנו מעוד בלנד של קברנה סובניון ומרלו, ומוציאים לשוק בלנדים ים-תיכוניים, שיותר ויותר מתברר שהם נעימים לנו לשתייה ובטח שמתאימים לאוכל שלנו.
היינן ליאור לקסר מכרמל הצליח להפתיע עם בלנד מרתק, מלא בטעמים טובים, אלכוהול מצוין, איזון מצוין של חמיצות ועושר של פרי.
היין נפתח בכוס, ולאחר כמה דקות משחרר ריחות וטעמים נקיים של פרי טוב.
המחיר 60 ₪ – VFM תמורה מלאה לכסף.
יקב הכורמים: וינטאג' 2014
פטי וורדו עם תוספת של 15% קברנה סוביניון. לקחו פטי וורדו, הוסיפו קברנה סוביניון, הכניסו שבבים, ותמחרו את היין ב- 23 שקלים לצרכן.
וינטאג' 2014 מתהדר שהוא פרויקט אישי של אלי שור, בעל יקב הכורמים, והיינן פטריק חבובו. לצערי וינטאג' 2014 הוא לא יין שצריך להתהדר כלל וכלל.
המחיר אכן 23 ₪ – חבל על הכסף.
יקב הרא"ה: פטי וורדו 2014.
על היקב הקטן תוכלו לקרוא מיד בהמשך.
לפטי וורדו יש כל מיני סגנונות עשייה, ולמי שרוצה לטעום פטי וורדו בסגנון שהכי מזכיר את אחיו האוסטרלי – זה היין.
מעט בהיר מהמקובל. ניחוחות של ווניל, סיגליות ופטל שחור. בפה היין מאוד נועז, עם טעמי בשר מעושן. פרי עוצמתי עם עפיצות קלה, שמאפשרת לפרי לבוא לידי ביטוי. יין מאוזן שזועק לאוכל לידו. יופי של יין.
המחיר 120 ₪ – לא זול אך VFM ליין מסוגו וברמתו
5: יקב הרא"ה של אהוד קוה – להפוך יקב קטן לעיסוק מרכזי
רני רוגל מדווח: אני אוהב לקבל טלפון או מסרון: אני זה וזה (או זו וזו), יש לי
יקב, בוא לבקר. האחרון שעשה זאת הוא אהוד קוה מיקב הרא"ה, שממוקם דווקא
במושב חיבת ציון מול כפר הרא"ה, כי בבית היה כבר צפוף מדי, ובחצר של הסבתא והדודה היה מחסן שהפך ליקב מצוחצח, תוך הקפדה על ניקיון וסניטציה של המבנה, החביות והמכלים, גם בגלל השימוש בשמרי בר מאוד רגישים. את רצפת חדר המחסן, להלן היקב, הוא מחטא בביסולפיט.
קוה, בן 38, הוא בן למשפחה נתנייתית שבחורף הסוער של 1991 עברה לחיבת ציון. המסלול שלו: ישיבה תיכונית, מכינה קדם צבאית, 3 שנים בתותחנים ומילואים בהמשך.
יין התחיל לשתות בתקופת מכינת הקד"צ – התחיל לאהוב, לקנות ולשתות יינות טובים. הראשון היה ירדן קברנה סוביניון.
אחרי הצבא עבד ביקב רקנאטי, שכנים שלו איתם הוא מיודד עד היום, ביקבק את הבציר הראשון שם ועבד זמנית תוך לימודי מנהל עסקים. "עבודות שחורות, פיציתי את עצמי בשתיית יין", הוא אומר.
מ- 2007 עבד במשך 3 שנים בבנק המזרחי, עד שפוטר. חבר חרדי אמר לו כל
הזמן "בוא נעשה חבית יין", וכשקוה פוטר מהבנק, הוא הסכים לכך. הזמינו ענבי מרלו מממו בדלתון ועשו יין בלי ביסולפיט בכלל – 15.5% אלכוהול.
לאט לאט היין הופך לעיסוק העיקרי של קוה. אין לו כרם משלו, אך יש כרם טוב עם הכורם מרדכי ממו בדלתון, ממנו מגיעים ענבי מרלו. ב- 2014 לקח ענבי מרסלאן לחבית אחת. איך יודעים שהצליח? כי השנה הוא לוקח מרסלאן לשתי חביות, וגם חצי טון פטיט סירה.
התסיסות אצלו הן עם שמרי בר. חביות משומשות הוא קונה מבנימינה ורקנאטי, וביסולפיט הוא מוסיף אחרי התסיסה המלולקטית.
בשנה הראשונה החבר החרדי דרך את הענבים ברגליים. בשנה השנייה אהוד קוה קנה ציוד וגם למד בקורס היין של עידו לוינסון באריאל, לשם הביא יין שלו לטעימה.
2014 הייתה השנה החמישית שלו, בה ייצר 5000 בקבוקים לקראת שנת השמיטה ב- 2015 עליה דילג. 2016 היא בציר שישי שלו: מרסלאן, מרלו, פטיט סירה, קברנה סוביניון, פטי וורדו (ממנו הוא רוצה לעשות חבית בלי ביסולפיט בכלל). בסך הכל יעשה השנה 3500 בקבוקים.
טווח המחירים שלו: 75 ₪ – מרלו, שיראז, נחל אלכסנדר (בלנד כל 5 הזנים שבצר); 89 ₪ – קברנה סוביניון, מרלו-סירה; 120 ₪ – פטי וורדו; 150 ₪ – מרסלאן.
אם מייצרים יין ורוצים להפוך זאת לעיסוק עיקרי, צריך למכור. איך הוא עושה
זאת? מכירה לפרטיים ביקב בתיאום – כל השבוע פרט לחגים ושבתות, משלוחים בדואר שליחים, ובמספר נקודות הכירה כמו החנות של יעקבס בכפר הרא"ה, בית הקפה במושב, קפה מסעדה נילי במדרחוב זיכרון יעקב, יינות וטעמים ברמת גן, כוס של ברכה וניסן משקאות בירושלים, פורטופינו ברמת השרון, גלריה חצר הגפן בצפת.
בואו נחזור לכמות שהוא מייצר ורצונו להפוך יין להכנסה העיקרית שלו. "צריך למכור לפחות 3000 בקבוקים כדי להתחיל להתפרנס רק מכך. זה אפשרי רק אם אין משווק באמצע. אם אצליח לשמור על מחיר ממוצע סביר לבקבוק, אוכל להתקרב לגבול".
כאמור השנה ייצר אהוד 3500 בקבוקים והוא מרגיש שהוא מתקרב לשיא. אם ייצר כזו כל שנה וימכור אותה – זו היכולת שלו. לגבי העתיד הציעו לו חדר קירור של פרחים בכפר הרא"ה, שם לא תהיה מגבלה של כמות. מאחר שהוא הקים את היקב בלי בשקעה גדולה – בלי שכר דירה ורק עם הוצאות לשיפור המחסן, הוא מתלבט. בוגר מנהל עסקים, לא?
6: בעקבות אשכול הזהב והדיון על זני העתיד
איתי גלייטמן מעיתון הארץ, הנחה באירוע אשכול הזהב 2016 שהתקיים במרכז
פרס לשלום ביפו בארגון סומלייה – אבי בן עמי, פאנל תחת הכותרת "קברנה סוביניון – מאחוריך! – זני העתיד של תעשיית היין הישראלית".
השתתפו: האגרונומית מיכל אקרמן מיקב תבור, והייננים אבי פלדשטיין (יקב פלדשטיין), גבי סדן (כרם שבו), ועידו לוינסון (מהיקבים רקנאטי ולוינסון).
את הפאנל צילם והיטיב לערוך ידידנו ישראל פרקר מאתר Wines-Israel – השער לעולם יינות ישראל.
בין המסקנות בעקבות הפאנל אותן העלה גלייטמן בפוסט בפייסבוק:
אנחנו רחוקים ממסקנות או תובנות משמעותיות לגבי זהות הזנים שיהיו דומיננטיים בישראל בעתיד.
צריך לעשות יותר כדי לחשוף זנים כמו סירה וקריניאן לקהל ישראלי, בטח ובטח בגזרת היינות הזולים יותר.
הקברנה סוביניון והמרלו כאן, והם כאן כדי להישאר.
מיכל אקרמן, האגרונומית של יקב תבור שהשתתפה בפאנל, התייחסה:
לא מבינה למה, אבל ניכרת בכל תגובה פה אכזבה רבה מהנאמר בפאנל. לא כל כך ברור לי מה ציפיתם שייאמר. נשאלה שאלה בתחילת הפאנל וניתנו תשובות מגוונות, מלומדות ומנומקות על בסיס עבודה, כמות הידע שנצברה ודרישות היקב של מי מהמשתתפים. אין תשובות לא נכונות, לא נאמרו דברים מופרכים ומנותקים ממציאות. כל הזנים שנאמרו: מפטיט סירה ופרנץ' קולומברד ועד שרדונה, סוביניון בלאן, מלבק וקברנה, הם זנים שעובדים איתם פה בארץ כבר שנים רבות. בהחלט מנסים כל הזמן לחדש, ללמוד, לצבור ידע, הן ברמה הגידולית והן ברמה הייננית לגבי כל זן, קלון, כנה, אזור גידול, יבול נכון לדונם ועוד.
אל לנו לשכוח, התעשייה הזו בחיתוליה בארץ שלנו. אנחנו כולנו עדיין לומדים, חוקרים, נוסעים בעולם לכנסים ולאזורי יין שונים, מתנסים בטכנולוגיות שונות ביקבים, אבל חברים – מדובר בחקלאות אחרי הכל! (ואולי לפני הכל). נוטעים זן חדש, מחכים שלוש שנים לבציר ראשון (בגלל איסור עורלה), בוצרים ומכניסים ליישון בחבית, והופ – 5 שנים אחרי יש לנו יין ראשון.
בינתיים מגלים שכבר בשנת היבול השנייה של הזן (עוד לפני שיצא מחבית בפעם הראשונה), הוא מראה בעיות גידוליות, חוסרים לא ברורים בעלה, מופע אשכול בעייתי, פתאום התנוונות ותמותה של גפנים, אולי הגפן לא מאוזנת נכון בין יבול לצימוח, אולי לא השקינו כמו שצריך, אולי נטענו את הזן על קרקע בעייתית, או רחמנא ליצלן, במיקרו אקלים לא מתאים.
אז לא מרימים ידיים, ונוטעים עוד חלקה באזור גידול אחר לגמרי, ושוב מחכים חמש שנים. בקיצור חברים, הבנתם את הרעיון.. בשביל ללמוד על זנים – מהו המקום הנכון לטעת אותם, איך נכון לגדל אותם בכל אזור, איזה קלון בכלל להביא מכל זן ואיך להתעסק איתם ברמה הייננית – יש לנו עוד דרך ארוכה.
אבל הכל בסדר, לנו יש זמן ואורך רוח, סבלנות ודחיית סיפוקים. אנחנו ממשיכים ללמוד, לחקור ולא מרימים ידיים – אז למה לכם אין?
מי שעוד התייחס לפאנל ונושאיו בפוסט משלו שנשלח כאימייל במסגרת סדרת
"מכתבים מהיקב" שלו וגם התפרסם באתר "המומלצים", הוא זאב דוניה מיקב סוסון ים, שכתב כך תחת הכותרת "זן מקומי – לתפארת מדינת ישראל":
נניח, שתיאטרון ישראלי מעלה הצגה של שייקספיר. נניח, רומיאו וג’ולייט. הבמאי והשחקנים – ישראלים. השפה – עברית, והעיבוד כולל העברת העלילה לתל אביב של היום. מה אתם הייתם אומרים, זה שייקספיר או מחזה ישראלי? אני חושב שהתשובה היא לגמרי לא חד-משמעית.
זוהי תשובתי “החלשה” לשאלה המורכבת שעניינה: האם חובה על תעשיית היין הישראלי למצוא או לאמץ זן ענבים שיזוהה עם ארץ ישראל?
הנושא הזה, שעולה מדי פעם בשיחות ודיונים מקצועיים, משום מה, לא ממש מעסיק אותי.
אבל, שלא תבינו לא נכון: אני ממש לא מבטל אותו, או את חשיבותו לאנשים רבים בתעשיית היין בארץ, יחד עם זאת – אני אישית איני מוצא בו עניין של ממש.
ובכל זאת יש מקום להתעמק בנושא, הרי הנחת המוצא היא, שלארץ שמייצרת יין “צריך” שיהיה זן ייחודי, או זן מאפיין.
דוגמאות אינן חסרות: לגרמניה יש את הריזלינג, לאיטליה – סנג’ובזה, נאביולו ועוד רבים אחרים. הרשימה הזאת היא כמעט אין-סופית. ולכן גם לישראל צריך להיות זן מאפיין. נושא הדגל. נקרא לזן הזה, לצורך הדיון: “שקשוק”. ברגע שיגיד מישהו בעולם: “שקשוק”- מיד ידעו שמדובר ביין ישראלי. קאפיש? אולי, אבל כאן בדיוק מתחיל הסיפור להסתבך…
מצד אחד, מתקיים כעת מחקר רציני שמטרתו זיהוי ומיפוי זנים ארץ ישראליים. היין הראשון שיוצר מזן כזה, זכה לחשיפה מרשימה בעיתונות העולמית. מצד שני “שקשוק” לא ממש חייב להיות זן ישראלי מקורי. הוא יכול להיות מיובא, ולקבל את תהילתו כאן. והיו דברים מעולם. ניו-זילנד והסוביניון בלאן שלה, למשל. ארצות הברית שאימצה את הזינפאנדל, שמקורו בין איטליה לקרואטיה. אוסטרליה קיבלה את תהילת עולם היין מזן הסירה, צרפתי במקור, בשיבוש קל של שמו: שיראז…. גם הרשימה הזאת הולכת ומתארכת…
אז בואו ונמצא את הזן הכי מתאים לארץ, הכי לא פופולארי או מפורסם, נאמץ אותו, ונכתיר אותו לזן הארצי.
הרי לכל ידוע שסוד קסמו של היין הוא באין סוף הוואריאציות שהוא מציע ומאפשר. השינויים משנת בציר אחת לקודמתה, השינויים בטעמים ובחוויה הכוללת של אותו זן, מחבלי ארץ שונים. בדיוק בזה העניין. ולכן אני חושב שאני לא זקוק לזן “חדש”, או זן כנעני מקורי, כדי לייצר יין ישראלי, בעל זהות ומאפיינים מקומיים.
אני יכול לנסות להוכיח את התיזה הזאת, למרות שאינני חש צורך לעשות זאת. אבל… שאטו מוסר הוא יקב לבנוני ששם את לבנון על מפת היין העולמית. הוא מייצר יין לבן מענבים לבנונים ייחודיים, אבל תהילתו העולמית, הושגה למיטב ידיעתי, דווקא על ידי היין האדום. יין זה עשוי משלושה זנים צרפתיים: קברנה סוביניון, סנסו וקריניאן, אולם היין לא דומה לשום יין אחר. הוא מתואר בעיתונות היין הבינלאומית כיין אקזוטי, עם טעמי תבלין מהלבנט… ובמילים פשוטות: שאטו מוסר אדום הוא לבנון!
מה שנחוץ, וזה לא כל כך פשוט או קל לביצוע, זה לתת למאפייני הפרי המקומי להתבטא.
איך עושים את זה? בהמון סבלנות, בנכונות לקחת סיכונים, לעשות טעויות, ובמילה אחת: ללמוד.
תחושתנו היא כי לא רק שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא, אלא עדיין לא נאמרו מילים רבות
צילומים מאירוע אשכול הזהב 2016: דוד סילברמן
לקורא אליק איימוס יש שתי הערות על המדור:
1. על בקבוקי ה-VATS 4 של כרמל לא מופיעה חתימת היינן. מדוע? אם זה יין איכותי אז מדוע אין היינן שמח לחתום על כך, אחרת אי הופעת החתימה מוזרה וחסרה.
2. זאב דוניה משבח את יינות שאטו מוסר (ובצדק רב יש לומר), וטוען שהם הם חזית היין הלבנוני, ויין לבנוני תמיד יזכיר לכולם את שאטו מוסר.
העניין אינו איכות היין (שבאמת מצויינת, הודות למסורת שהחלה בשנות המנדט הצרפתי בלבנון), אלא העובדה שאת מספר היקבים הלבנונים ניתן לספור על אצבעות שתי ידיים, ועוד ישארו שתי אצבעות להרמת מאזט. אל מול האחרים, השאטו מוסר מתבלט הן באיכותו והן באיכות השיווק שלו בעולם.
אם יהיו בישראל כ-30 יקבים שאכן ראויים להיקרא יקבים, ולא נתהדר בכמות היקבים אלא באיכות תוצרתם, ויינן יהיה מי שנושא בהשכלה אקדמית ראויה (וישנם כמה כאלו בארץ) ולא בתעודה ממכללה או יקב קיבוצי, ויחד עם זאת מחירי היין יהיו סבירים וכדאיים, היין יעמוד באיכות תקינה, ומעל הכל תהיה מועצה שבאמת מטפלת ביין הישראלי, אולי אז ניתן יהיה להתחיל לדבר על יין ישראלי וענב ישראלי.
