אוטוטו אנחנו נכנסים לשנה השלישית של הקורונה, שהשפיעה על כל מה שזז בעולם וגם על ענף היין העולמי שכמעט ונדם, בעיקר בכל הקשור ליבוא, יצוא וכמויות. אי הוודאות שורה בכל מקום.
תעשיית היין הישראלית כאילו נמצאת בבועה, והקורונה כמעט לא השפיעה על הענף, משום שהכשרות התבררה כמצילת חיים, והייתה סוג של חיסון לתעשייה שרובה עושה יין כשר. הלחץ הנפשי של האנשים הכלואים בבתים עשה את שלו, וההחלטה לאפשר בילוי במקומות פתוחים, הייתה הזדמנות לעשרות יקבים לפתוח עצמם לקהל רב שהציף אותם. קהל וותיק, ובעיקר קהל חדש וצעיר שמצא נחמה וגילה את בקבוק היין. היקבים הקטנים הצליחו בגדול, והגדולים דישדשו כחלק מהתנהלות של ארגון שמקבל החלטות בקצב אחר. בכל זה, מספר לא קטן של יקבים נסגרו. חלקם פשוט ניצלו את המצב לקבל החלטה שרצו לקבל קודם לכן, ועם הקורונה צצה להם ההזדמנות.
ייננים שלא יכלו להיפגש עם הקהל ביקבים השתמשו במפגשי זום איכותיים, וכך שמרו על קשר עם הלקוחות. התעשייה פרחה, מחירי היין עלו, והיקבים, לצערי, הפכו לחמדנים וניצלו את המצוקה של קהל הצרכנים. אף אחד לא חשב על הורדת מחירים, למרות שעלויות ההובלה, השיווק וההפצה נחסכו מהיקבים, כי היינות נמכרו לצרכנים ישירות במרכזי המבקרים, ועבור היינות שנמכרו אונליין שולם המשלוח, למעט מי שקנו בכמויות וממילא היו מקבלים הנחה. ככה זה יהודים, לצערי. היו יקבים שניקו מחסנים מיינות שאף אחד לא היה קונה, ונתקלתי ביינות משנות בציר 2012-2014 שעבר זמנם, אבל למי אכפת? הקהל החדש הרי לא מבין – לפחות ככה חושבים ביקבים רבים, ובמקרים רבים זה ממש לא נכון.
זה מזכיר לי את התקופה בה יקבים היו מוכרים לאולמות אירועים יינות ב-8 שקלים לבקבוק שהיה טוב אולי כחומץ, עד שהבינו שהם פוגעים בעצמם, ושהקהל שטעם את הדרעק הזה פשוט לא נגע לאחר מכן ביינות אחרים של היקב, גם אם אלה היו מעולים. אני מניח שאם הייתה משטרת יין, כמה בעלי יקבים היו היום מאחורי סורג ובריח (אבל לצערי אין כזאת).
פשוט אי אפשר להבין את מחירי היין בארץ לעומת מחירי היבוא ומחירי היין בחו"ל, גם אם מנסים. המחירים בארץ מופקעים, שערוריתיים, ולא מובנים לאף אחד, במיוחד כשמתייחסים למחירי היינות במסעדות.
היין הישראלי יקר. נקודה. המסעדות שודדות. סימן קריאה
בעלי היקבים מדברים על עלויות גבוהות של זכוכית, פקקים וחומרי גלם, אבל תכלס, אלו דברים בעלמא. אנחנו יודעים בדיוק כמה עולה לייצר בקבוק יין, וכל השאר זה מיתוג מופרע, ורצון לעשות רווח מהיר. היקבים אינם שונים מרוב תעשיית המזון והמשקאות בארץ שיוקר המחייה לא מעניין אותה, והישראלים משלמים כי הם פריירים. קשה לכתוב את זה אבל אין ברירה, עד שלא נפסיק לקנות יין ישראלי, המחירים לא ירדו (ואני מדבר על ירידה דרמטית של 40 אחוזים ואפילו יותר). אין שום סיבה בעולם לשלם כאלה מחירים.
ניתן הצצה קטנה לתפריט היין של מסעדת שילה בתל אביב, ולמחירי היין ההזויים שאנחנו נקראים ואף מוכנים (כנראה) לשלם בה. מדובר במסעדה וותיקה ומצויינת שמגיעים אליה בתקופות טובות לא מעט תיירים, ואין סיבה לעשוק כך אותם, ובוודאי שלא אותנו. קצת דוגמאות: יראון רוזה הרי גליל 2020 – מחיר בחנויות היין 99 ש"ח, מחיר לקמעונאי 35 ש"ח, מחיר היין במסעדת שילה 205 ש"ח. פרנץ' קולומבר יקב רקנאטי – נמכר במסעדה ב- 170 ש"ח, מחירו בחנויות היין 72 ש"ח, המחיר לקמעונאי לא עולה על 40 ש"ח. קצרין יקב רמת הגולן 2017 – נמכר במסעדה ב-1,260 ש"ח, נובל פלם הרי יהודה 2017 נמכר ב-595 שקלים. 49 ₪ נשלם עבור כוס קריניאן של סגל, 52 ש"ח עבור כוס דבוקי של פלדשטיין, 69 ש"ח עבור כוס של פלם הרי יהודה 2019, והם לא היחידים, כך עושקים כולם. למה לקנות יין ישראלי במחירים אלה? אין שום סיבה בעולם. הבעיה היא שבעלי היקבים מאוד אוהבים לראות שהיינות שלהם מתומחרים כך, בגלל האגו. הנוזל בבקבוקים הללו לא שווה את המחיר, והם יודעים זאת – והם מקבלים שבריר ממנו. ועוד דבר קטן, שימו לב לדמי החליצה בשילה. מדיניות דמי חליצה במסעדה הינה אחידה, ואינה מותנת בכמות הסועדים; ניתן להביא בקבוק אחד של עד 750 מ״ל, בתנאי שאינו מופיע בתפריט המסעדה, ומחיר חליצה הינו 89 ש״ח.
כוכבים ונמנמנים
הכוכב של התחום העסקי בשנת 2021 המסתיימת, הוא ללא ספק יקב כרמל, עם ההחלטה לגייס לטובת המשאיות שלו עוד יקבים, תוך הקפדה על יקבי בוטיק מעולים.
לעומת זאת, יקב בנימינה שחוגג 70 שנים בינואר 2022, קופא על שמריו כבר תקופה ארוכה.
יקב טפרברג החליף השנה את סמנכ"ל השיווק רועי הראל, שעשה יחד עם הייננים של היקב מהפכה שיווקית הראויה אפילו למשואה ביום העצמאות. סמנכ"לית השיווק החדשה, קרן אפל, הגיעה מויסוצקי בנובמבר 2021, עדיין בהרצה, וטרם התבשרנו על שינוי או מגמה כלשהי. אז נשתה לנו בינתיים כוס תה, ונחכה למוצא פיה (כל אחד ואחת עם הקצב שלהם).
יקב ירושלים מינה את היינן ליאור לקסר גם למנכ"ל היקב, והפעילות שם תוססת.
גם ביקב ברקן יש מינוי חדש, ודורית בן סימון היא מנהלת השיווק הבינלאומי, לאחר שעזבה את יקב רמת הגולן שהודיע בתורו לפני מספר חודשים, כי סמנכ"ל השיווק שלו עוזב. בינתיים לא מונה אף אחד במקומו, וכל מילה על היקב מיותרת.
יקב ציון ודיויד גרוניך מנהל השיווק והיצוא של היקב, מקפידים על שנת שמיטה מוחלטת (לא קומבינות, לא היתרי מכירה ושאר קומפוט של שקרים פרי תעשיית הכשרות).
חברת הכרם ונורית (אפשטיין) שמיר, המנכ"לית מאז יולי 2020, קיבלו יחד עם יקב ויתקין הוותיק החלטה להפרד אחרי 16 שנים של עבודה משותפת. זו החלטה שהפתיעה את התעשייה, לא הייתה לגמרי מובנת, והתשובות שקיבלנו משני בעלי העניין ניסו לרכך את מה שבאמת התרחש. הבוץ עוד יתגלה, אבל כשמדובר בשתי נשים חזקות וכוחניות כשרונה פז-בלוגולובסקי ונורית שמיר, לא היה שם סיכוי.
יקב ברבדו החליף את יקב ויתקין בפורטפוליו של הכרם, ואין ספק ש'הכרם' יאכלו בלי מלח את הטירונים בברבדו.
חברת שקד הכניסה לפורטפוליו המותגים שלה עשרות יינות טבעיים וכתומים. יכול להיות שהם הקדימו את הזמן ואנחנו עדיין לא ערוכים לספוג את כל השינוי הזה, אבל לפחות תמיד תהיה שמורה להם זכות הראשונים.
בגזרת וירוס ליפרול 3, מועצת גפן יין מטפלת בנושא וממשיכה לייבא שתילים וחומרי ריבוי נקיים. אף אחד לא באמת יכול לחתום על מיגור הווירוס, כי יש עוד מאות דונמים של כרמים נגועים, וידרשו שנים להחליפם בחדשים.
כל נושא מתן הרישוי ליקבים, תקוע בין משרד הבריאות למשרד החקלאות, כאשר רשות מקרקעי ישראל היא זו שבעצם שולטת בכל ההחלטות, ואותם מעניין רק כסף (והרבה כסף), ופקידי רמ"י דואגים לשים מקלות בגלגלים לכל יקב שמנסה להגיש בקשה לקבלת רישיון.
בציר 2021 היה טוב, כך נאמר לנו בסקר שערכנו במספר יקבים. היינות הלבנים הראשונים התחילו לצוץ, ובטעימות ראשוניות אכן אפשר לסמן את 2021 כשנה שתספק לנו יינות טובים. 2022 בפתח, ואנחנו נמשיך לפקוח עין ולהציף דברים; אומנם במתכונת קצת שונה אבל תמיד נהיה על המשמר.
