fbpx

ביקור בית אצל אורי שחר – יקב הים האדום ליד אילת

אורי שחר: "אני אוהב לשתות שיראז ולגדל שיראז – זו גפן שמותאמת למדבר. הזן גדל אצלנו יפה וטוב לו והעיבוד שלו קל כי הקליפות נשארות שלמות לאורך כל התסיסה". צילום פאפא רצי
אם ישאלו אתכם באיזה כרם ויקב ישראלי אין שמיטה, איזה יקב הוא אחד מקבוצה קטנה של יקבים בעלי רישיון יצרן ורישיון עסק, ואיזה יקב הוא חד משמעית הדרומי בארץ וממוקם בארץ החרדונים, התשובה לכל השאלות תהיה אחידה: יקב הים האדום באילת
Share on facebook
Share on twitter
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email

נהג המונית מאילת לא מצא בווייז איך מגיעים ליקב הים  האדום, אבל אז הוא נזכר: "אה, זה היקב בו מתקיימים האירועים", והוא צדק. אחרי מספר דקות ו- 50 ₪ פנינו אל מעבר הגבול לירדן, ראינו את שלט ההכוונה והגענו ליקב הים האדום, לפגישה עם אורי שחר בעל היקב ועם מיכה מיכאלי – פנסיונר של אגד, מעריץ מוחלט של אורי שחר ושל היקב, ויד ימינו.

אורי שחר (משמאל) ומיכה יד ימינו. צילום פאפא רצי

הערת אזהרה: אורי מכריז על עצמו משוגע – דוגמאות ל"שיגעונות" בסוף הכתבה. אבל יש לי חדשות; משוגע הוא לא, אבל הוא כן טיפוס צבעוני, ואני משתדל לשמור על רוח דבריו וסגנונם. למה? כי נהניתי מאוד בביקור הבית הזה.

חדר החביות המצוחצח של היקב. צילום פאפא רצי

כמה מספרים לפתיחה: אורי שחר בן 67, מהן 62 שנה גר באילת, עושה יין מ- 2002, את הכרם הוותיק שלו נטע ב- 2015, וב- 2019 עשה ממנו יין ראשון. את הכרם השני הצעיר שלו, נטע ממש אתמול: באוגוסט השנה. בעת ביקורי (11.11) השיראז 2017 עדיין היה בחביות, ואת המרלו 2017 שאבו מהן יום קודם – את הענבים ליין הביא אורי מדובי טל 'רד פואטרי' בכרמי יוסף, איתו יש לו קשרי עבודה פוריים.

שחר בכרם שנטע ב-2015. צילום פאפא רצי

יקב ליד אילת במדבר, האמנם? "לכרם שלנו כאן יש איכות מצוינת, עם אדמה מינרלית מלאה בכל טוב, שלא עשו בה כלום ואנחנו מרוויחים מכך". דרך אגב, חוקי השמיטה לא חלים על  הכרמים והיקב (שממילא הוא ויינותיו אינם כשרים), כי האזור לא שייך לארץ ישראל המקראית – חד וחלק. .

מה אורי שחר לא יכול לגדל בכרמיו, בהתאם לתנאי הסביבה? קברנה סוביניון ומרלו. לעומת זאת הוא מגדל בכרם הבוגר שלו שרדונה, רובי קברנה, קברנה פרנק ושיראז. ובכרם החדש שנין בלאן ופטיט סירה. בסך הכול יש לו 17 דונם נטועים.

מתיישבים בצל ואני מתחיל לשמוע איך אורי שחר הגיע לעשיית יין והיכן למד. "לא למדתי לעשות יין וגם לא לבשל", הוא אומר. "ואני עושה ארוחות מטורפות ובאים אלי מתל אביב". אז רק להבין שאורי מתמחה בעישון בשר, דגים, ירקות, אפילו בוטנים, ויש לו גם זיתים שהוא כובש (שני האחרונים מצוינים – טרפתי את הצלוחיות).

"אחי עליו השלום, שנפטר לפני שבע שנים, גידל ענבי מאכל במושב שקף, ואמרו לו שבין הגפנים שלחו לו בטעות גם גפני קברנה סוביניון. אמרתי לו 'אל תעקור, נעשה יין'. שאל אותי 'איך נדע לעשות יין?', עניתי לו 'עד הקיץ נדע'. התחלנו אז עם יין ראשון. אחי רצה יקב ביתי של 500-600 בקבוקים בשנה, ואני אמרתי שאני רוצה לגדול. ב- 2006 נפרדנו, ואני העברתי את הציוד לכאן ועוד הרבה ציוד יקר נוסף".

יין ראשון של היקב וכבר זכייה בטרה וינו. צילום מדף הפייסבוק

תודה לחיים גן, לראש העיר הקודם ולמדינה

"ב- 2007 עשינו יין ראשון כאן – שיראז מרלו קברנה. ב- 2008 קיים חיים גן את השיפוט והאירועים של תחרות טרה וינו במלון המלך שלמה באילת. השף שמכיר אותי טוב אמר לחיים 'אתה יודע שיש כאן יקב?', חיים אמר לו 'יש לי רבע שעה לבנאדם'. הגיע אלי עם מונית, ואחרי שעתיים וחצי אמר שהוא מוכרח ללכת, וגם אמר לי 'שלח את היין שלך לתחרות'. שלחתי, השתתפתי, וקיבלתי מדליה.

ראש העיר דאז, מאיר יצחק הלוי (היום ח"כ מטעם תקוה חדשה), מאוד התלהב מהמיזם ואמר שאני חייב לעשות משהו גדול, והוא המשיך להתלהב גם בהמשך, כשנתן את אורי שחר כדוגמא לבן אדם שלקח רעיון מהאוויר, והקים לתפארת כרם, יקב, מרכז אירועים וארוחות.

החרדונים הם בעלי הבית האמיתיים. צילום מאתר הערבה הדרומית

"מצאתי את חלקת האדמה, וקנינו אותה בסיוע העירייה והמדינה", מספר אורי על ההתחלה, "זה היה שטח מלא קרשים וברזלים, עקרבים וחרדונים – שנשארו עד היום. הגדולים בהם מגיעים לאורך 70 ס"מ, ויש לנו 8 מנהרות חרדונים שמתרבים. לא סתם האזור נקרא ארץ החרדונים".

אורי התחיל לעבד את השטח, יישר, הכין, ומשרד החקלאות הקצה ליקב הצעיר מדריך חקלאי, שלא ידע כלום על דרישות שטח בתנאי אילת. אורי לא ויתר. הוא פעל בעצמו, והתוצאות נראו בשטח. "עשיתי אנליזה לאדמה משלושה עומקים, ויש בה הרבה מנגן, מגנזיום וברזל. האדמה חולית ומחלחלת, וזה חשוב מאוד ליין – אין שלוליות. יש אצלנו קבוע 4 מעלות פחות מאשר באילת עם מנות קור יפות בחורף".

"ב- 2019 היה לנו יין ראשון מהשטח – שרדונה אילתי מדהים", אומר אורי. "שני אנשים קנו את כל 600 הבקבוקים של יין עם טעם סלק אדמתי, שעם כל הצניעות מזכיר קצת את בורגון".

צילום פאפא רצי

בשלב זה נפתח ונלגם בקבוק שיראז 2015 מצוין (הענבים מדובי טל), שמתחבר יפה לסיפורו של אורי. "אני אוהב לשתות שיראז ולגדל שיראז – זו גפן שמותאמת למדבר (שיראז = פרס). הזן גדל אצלנו יפה וטוב לו, והעיבוד שלו קל כי הקליפות נשארות שלמות לאורך כל התסיסה. לעומתו מרלו נהיה דייסה". הוכחה לכך שהשיראז אוהב את הנגב האילתי: נובמבר והגפנים בכרם ירוקות עם סיבוב שני של עלווה".

אורי שחר מציין שני דברים חשובים בשיטת העשייה הייננית שלו: "אני לא מסנן ולא שם ביסולפיט – במקום זה תסיסה ארוכה של חודש, והדבר השני הוא שהייה במשך תקופה ארוכה מאוד בחביות חדשות בלבד". כפי שציינתי בפתיחה, ביום ביקורי השיראז 2017 עדיין היה בחביות, ואת המרלו 2017 שאבו מהן יום קודם.

טעימת יינות ביקב. צילום מדף הפייסבוק

היינות של יקב הים האדום

אורי מייצר 7,000 בקבוקים בשנה, כאשר לעיצוב התוויות אחראי הבן אייל – מעצב גרפי שעובד עם אורי ביקב. בדרך כלל מייצרים כאן בכל שנה – כיינות 100% זניים בלבד; קברנה סוביניון, מרלו ושיראז. לגבי יינות נוספים: "כל שנה אני מדבר עם גיא הבן של דוביק טל,  ובודק מה מעניין. פעם עשיתי פטיט סירה, פעם סנג'ובזה ופעם קריניאן", דברי אורי שחר.

צילום vivino

יין נוסף שלו הוא "אמרונה" בלק קורל מענבי קברנה פרנק, אותם הוא מייבש על מחצלות קש במשך 11 יום, בלי כל עזרה ובלי בקטריות ומכשירי ייבוש. "יוצא יין מטורף" אומר אורי. הוא לא עושה זאת כל שנה, אלא רק כשהוא מוצא קברנה פרנק בציר מאוחר טוב. מאותו ענב הוא עושה גם "פורטים" – "זה ענב אדום מאוד חזק". הפורט שוהה בחבית בחוץ כמה שנים. "ה- 2012 חזר למיכל להוספת אלכוהול ואחר כך ביקבוק. את הקודם השארתי 60 חודש בחוץ. הפורט שלי כמעט לא מתוק – אני לא חובב מתוקים בכלל". צמוד לשביל הכניסה ליקב יש לו שדרת פרי הדר עם 37 עצים כולל אתרוגים, מהם אורי עושה ריבת אתרוגים ויעשה גם אתרוגצ'לו, והוא עשה גם ליקר מדבש.

בתחילה נמכרו יינות יקב הים האדום במסעדות וחנויות יין. עם הזמן גדלה העבודה ביקב – למבקרים ולנחשפים ליינות באירועים הרבים ובסעודות שמתקיימות במרכז המבקרים (עד 50 משתתפים בישיבה, ועד 250 באירועי קוקטייל), ונפסקה המכירה בחוץ. החנות היחידה בה ניתן לקנות את יינות היקב, היא 'אוצרות יין' בגן העיר תל אביב, "כי הם מחזיקים יינות של יקבי בוטיק ישראליים", אומר אורי.

מחירי היינות: לבנים – גוורץ 80 ₪, שרדונה 90 ₪; אדומים – מ- 130 ₪ עד 300 ₪

הפקקים הם אחד השיגעונות של אורי שחר

השיגעונות של אורי

לא רבים מודעים לפרובלמטיקה של הבירוקרטיה המכבידה על היקבים. בכל אופן ליקב הים האדום יש אישור יצרן, שאורי עבד קשה במשך ארבע שנים וחצי כדי לקבל אותו; אחד מתוך פחות מ- 30 יקבים בלבד בארץ האוחזים בו מתוך מאות היקבים, ויש לו גם רישיון עסק. אין ספק שצריך להיות משוגע כדי לעבור את רכבת הייסורים של משרדי הממשלה והרשויות.

אורי שחר. צילום מדף הפייסבוק

עוד היגיון בשיגעון: אורי הזמין מחו"ל פקקים עם פתיחה ישירה של הקפסולה, ללא צורך לחתוך אותה. הפקקים עצמם בקוטר 25 מ"מ במקום 23 מ"מ – מה שמייקר את המחיר ב- 30 יורו סנט יורו מעבר למחיר הפקק. "מכיוון שנקודת המגע של היין בחוץ היא רק הפקק, אז אסור לפשל. לכן אני מביא את הפקק הכי טוב עבור המגע עם החוץ", מסביר אורי את הרציונל.

בסיום הפגישה סיפר לי דרך אגב מיכה העוזר הנאמן, שנתן אלתרמן הוא המשורר הנערץ על אורי, ובין השירים האהובים עליו: מסביב למדורה, ליל חניה, ופגישה לאין קץ (כי סערת עלי). אז כתודה על האירוח השארתי לאורי חרוזים צולעים שלי:

השיראז פגז,

הקברנה לכל דרישה עונה,

ומהבוטנים המעושנים והזיתים,

כולם יוצאים מבסוטים.

יקב הים האדום –  Red Sea Winery, 052-2704704, ביקורים ביקב בתיאום מראש

Share on facebook
Share on twitter
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email

כתבו תגובה