יאיר מרגלית – יקב מרגלית
ד"ר יאיר מרגלית הוא בראש ובראשונה איש יין; מהאבות המייסדים של תעשיית היין הבוטיקית בישראל, אותה תעשייה שצבעה את עולם היין המקומי בגוונים חדשים של חופש, יצירה וזהות. ואולי גם בגלל זה חייו האישיים לא התנהלו בקווים חדים של שחור ולבן.
היין הוביל אותו הרחק מישראל, אל מקומות ואנשים שלא כל אחד זוכה לפגוש, והקשרים שנוצרו שם נשענו לא פעם על אמון אישי ודיסקרטיות מוחלטת. לצד טעימות ופגישות מקצועיות היו בקשות שנאמרו בלחש, מסרים שעברו מיד ליד, ועניינים שלא הותירו תיעוד.
מרגלית לא הרבה לדבר על אותן שנים, וכשנשאל העדיף לחזור לדבר על זנים, קרקעות ואקלים. כך לפחות מספרים מי שהכירו אותו באותן תקופות, ומתארים אדם שפעל בשקט, נשא עמו יותר ממה שנראה לעין, והמשיך בדרכו ביקב שלו, כאילו הצללים הם חלק טבעי מן הנוף.
אולי משום כך היין שלו מעולם לא היה חד־ממדי, הוא נשא עמו עומק נוסף, כזה שנולד לא רק מהאדמה, אלא גם מדרכים עקלקלות, משתיקות ארוכות, ומחיים שנצבעו בהרבה צבע.
ביקורת: קברנה פרנק 2023 – היין שמעלה חיוך נצחי
היין שיאיר מרגלית מייצר ביקב שבבנימינה יחד עם בנו אסף, הינו שקט אבל נוכחותו ברורה. כל רכיב במבנה נמצא במקומו. החמיצות מספקת חיים מבלי לחדור בכוח, והטאנינים מסודרים, מספקים גבול ברור בלי תוקפנות. הסיומת ממושכת במידה הנכונה, משאירה תחושה של רצף ושל שלמות, בלי סימנים מיותרים. הפרופיל ברור, לא מתאמץ להיות מורכב, אך מאפשר לך להבין שהכול נמצא במקום הנכון. זה יין שמבקש תשומת לב מינימלית, מרגיש בוגר, אמין, מוכן לשתייה, ואפשר לסמוך על מה שנמצא בבקבוק.
עמרם סורסקי – יקב וילה וילהלמה
עמרם סורסקי, המכונה זקן הייננים בישראל, הוא דמות מופת בעולם היין הישראלי. לאורך הקריירה הארוכה שלו הצליח סורסקי לשלב מסורת, ידע עשיר וניסיון חיים עם ראייה חדשנית ואומץ, ולהפוך אותם ליצירה אישית.
ביקורת: HERITAGE 2004 – יין שעומד במבחן הזמן
אחד הפירות המוצלחים ביותר של דרכו של סורסקי, הוא HERITAGE 2004 – יין ששהה שבע שנים בחבית. יין זה מגלם את הפילוסופיה של סורסקי – פחות כמות יותר איכות, ומציג מורכבות ועומק נדירים שנוצרים רק עם סבלנות וזמן. כל לגימה מספרת את סיפורו של יינן שמאמין ביין ישראלי שיכול לעמוד במבחן הזמן – יין Timeless.
סורסקי עצמו מתאר את גישתו כך: "עבודה מדויקת עם הענב, שמירה על ייחודיות היין, ואי-כניעה ללחצים חיצוניים". HERITAGE 2004 הוא דוגמה חיה ליכולתו ליצור יין שמכבד את האדמה, את ההיסטוריה ואת החזון האישי שלו. עם כל יין שהוא יצר, סורסקי לא רק ייצר יין – הוא יוצר מורשת' וה-HERITAGE 2004 הוא אולי התגלמות המשמעותית ביותר של מורשת זו; יינן שמגלם בבקבוק זה את החזון והדיוק של דור שלם.
ישראל פלם – יקב פלם
ישראל פלם שייך לדור קטן של אנשים שלא דיברו על מהפכה, אלא פשוט עשו אותה. הוא נחשב לאחד מחלוצי הייננות המודרנית בישראל, לא מתוך כוונה להוביל מגמות, אלא מתוך סקרנות מקצועית ורצון להבין לעומק איך אפשר לעשות יין טוב יותר. בשנים שבהן כיהן כיינן הראשי של יקב כרמל מזרחי, הוא חיפש דיוק, ידע וסדר בעולם שעוד פעל ברובו מתוך הרגל. הבחירה לצאת וללמוד ייננות באוניברסיטת דייוויס שבקליפורניה הייתה חריגה לזמנה, כמעט נועזת, אבל כשחזר – הידע לא נשאר על הנייר. הוא חלחל אל תוך העבודה היומיומית, אל ההחלטות הקטנות והגדולות, והניח יסודות שקטים אך יציבים למה שאנחנו מכנים היום ייננות ישראלית מודרנית.
ביקורת: פלם נובל 2008 – בן 18 שמרגיש נעים וזורם בפה
פלם נובל 2008, יין בן 18 שנים, מציג התפתחות מרשימה ומלוטשת. הבלנד הבורדולזי (61% קברנה סוביניון, 28% מרלו, 11% פטי ורדו) מהרי יהודה והגליל העליון, הגיע בשיאו לאיזון בין עוצמה לאלגנטיות. הבשלות הראשונית של הפרי נעלמה לחלוטין, ואת מקומה תפסו ניחוחות מורכבים של יער, אדמה לחה, פטריות, טבק וקקאו – סימן ברור להתיישנות שלישונית מוצלחת. האלכוהול, שפעם היה מורגש, השתלב היטב בגוף, והיין מרגיש חלק, נעים וזורם בפה.
החבית תורמת עדיין לארומה ולאופי, אבל העץ הפך חלק יותר ומלוטש, עם סיומת ארוכה שמאזנת בין הבסיס לפירות שכבר בשלים ומעודנים. כל המרכיבים הללו יוצרים חוויה שמרגישה אצילה, בוגרת ובעלת עומק; יין שמוכיח שסדרת Noble יכולה ללוות את הטועם במשך יותר מעשור וחצי בלי כל בעיה.
2 תגובות
בזכותם אנחנו מדינת יין אמיתית ❗️
השבוע נפגשתי בבית איש הענבים לטעימות יין ונושא השיחה הייתה בחירת האבות המייסדים של תעשיית היין, כולם דיברו על זה ולכל אחד הייתה דעה שונה ולא הבינו איך אנשים כמו אלי בן זקן לא ברשימה או ויקטור שונפלד למשל, כמי שמלווה את תעשיית היין הישראלית כבר למעלה מעשרים שנה, לא מהצד היצרני אלא מהצד הסקרן, הטועם, הקונה והמתבונן, ראיתי את הענף הזה מתעצב מול העיניים. טעמתי בקבוקים ראשונים של יקבים שהפכו לשמות גדולים, השתתפתי באינספור טעימות, שוחחתי עם ייננים צעירים בתחילת דרכם ועם ותיקים שכבר ראו הכול. אני לא חלק מהתעשייה, ודווקא משום כך הפרספקטיבה שלי נקייה יחסית, של מי שצמח יחד איתה כצרכן מעורב ואוהב.
מתוך המקום הזה, אני יכול לומר בביטחון שהמאמר של אלון גונן אינו עוד רשימה מחמיאה אלא ניסיון כן לעגן את ההיסטוריה במקום המדויק שלה וזה לא פשוט בתעשיה הקטנה הזו שכולם מכירים את כולם.
הבחירה בעמרם סורסקי, יאיר מרגלית וישראל פלם כאבות המייסדים של תעשיית היין המודרנית אינה בחירה פופולרית או מתבקשת תקשורתית. היא בחירה מהותית. היא נשענת על תרומה מצטברת, על השפעה חינוכית ומקצועית, ועל בניית תשתית ארוכת טווח לענף כולו, לא רק על הצלחה אישית או יוקרה בינלאומית.
דווקא העובדה ש־אלי בן זקן לא נכלל ברשימה, למרות ההערכה הרבה וההיכרות האישית שקיימת בעולם היין — מחזקת את התחושה שנעשתה כאן עבודה נקייה. זו הייתה בחינה עניינית של השפעה מערכתית ולא של יחסי ציבור, לא של הילה ולא של פוליטיקה.
בעולם קטן וצפוף כמו תעשיית היין הישראלית, קל מאוד לגלוש לאינטריגות. קשה הרבה יותר להצמד לעובדות, להפריד בין הישג אישי לבין תרומה מבנית ולכתוב היסטוריה בלי חשש ובלי חשבונות. במובן הזה, המאמר של גונן מנציח את הסיפור באופן מדויק ואחראי.
ועל כך — שאפו.