האי – שבוע ביוון

 פרולוג

בחמישי בערב נסעתי לחבק את מימי. שתיתי ריזלינג שאלון מזג מבקבוק מגנום, ונסעתי הביתה. בכביש המתפתל במעלה ההר נעצמו לי העיניים. לא יודע איך הגעתי הביתה שלם. כלומר מישהו נהג באוטו, אבל לא בטוח שזה הייתי אני… בשתיים לפנות בוקר העיר אותנו השעון המעורר. התלבשנו, קפה זריז, המזוודות לאוטו וקדימה לנתב"ג. החנייה לטווח ארוך הייתה מלאה. מישהו עמד וחילק פליירים. "סעו לחניון 26".  טור של מכוניות התקדם לעבר חניון 26. גם שם אין כניסה. הרכב מאחורי לא מוכן לעשות רוורס. אני מעלה את הסובארו  על המדרכה ומסתובב. מישהו עבר ואמר "יש מקום בחניון הכרם". לקח 45 דקות, על השעון, למצוא חנייה. ההמשך בבידוק היה שידור חוזר. עם ישראל חי – ללא ספק.

החופשה

הלחץ התפוגג כשהתיישבנו במטוס אגיאן איירלינס. 05:30 המראה. מנסים לנמנם. האישה במושב שמאחור העבירה למוד שידור. לא הפסיקה לדבר עד אתונה. חמש וחצי בבוקר, מותק, מאיפה האנרגיה הזאת? תני לישון…  כשעמדנו לצאת מהמטוס ראיתי את בעלה. רציתי לומר לו שמגיע לו פרס נובל לשלום בית… שתקתי…

חמש שעות בטרמינל באתונה עברו מהר יחסית. קפה פלוס נשנוש,  שני בקבוקי אסרטיקו ובקבוק ראקי (גראפה יוונית) קטן למזוודה, ואפילו מגאזין דקאנטר באנגלית, שמוכר יווני בחנות טרח למצוא לי. הטיסה לאי במטוס טורבו פרופ קטן נמשכה כארבעים דקות. מסלול הנחיתה קצר: כמה מאות מטרים. למטוס לא הייתה ברירה, אלא לעצור: אם היה ממשיך היה נכנס לים…. הדיילת פתחה את הדלת והורידה  את כבש המדרגות בעצמה. ללא מנוע חשמלי, היה עליה להוריד או להעלות את המדרגות בכוח שריריה. לא צריך ללכת למכון כושר… הולכים ברגל כמובן לטרמינל, שם מחכה לנו הבחור עם הרכב השכור. הוא מצלם את רישיון הנהיגה, נותן לנו את הרכב ונפרד מאתנו. לא כרטיס אשראי, לא מזומן. המפתחות בפנים….

היונדאי 10 הקטנה, המכונית הכי "טובה" שהייתה זמינה, עשתה את הדרך המתפתלת ללא תלונות. עצרנו בסופרמקט, קנינו לחם, חלב, שמן זית, ירקות וביצים, והמשכנו לבית ששכרנו. בית שיושב על צוק ומשקיף על הים. עם הספרים בעברית שהבאנו איתנו, המקום הזה נהיה הבית שלנו.

אם בית היה ישות חיה, אני אומר לעצמי, הבית בבר גיורא היה כועס. אנחנו "בוגדים" בו עם בית אחר. רגע אחר כך הבנתי שהבית שלנו בבר גיורא הוא אכן "הבית שלנו". וזה לא מובן מאליו שיש לבן אדם בית… שבוע ימים הקשבתי לגלי הים מתנפצים אל הסלעים. פעם ברכות, פעם באגרסיה. הדבר הראשון שאמרתי בבוקר לאחר החזרה לבר גיורא היה: אני לא שומע את הים….

בשעורי הבית שעשיתי גיליתי שגדלים באי שני זני ענבים מקומיים: בגלרי – לבן, פוקייאנו – אדום.  וכן, יש כאן יקבים. באנו לנוח – שיהיה ברור, לא באנו לשם היין. אבל יום אחד החלטנו לבקר ביקב. התקשרנו וקבענו מועד. ניקוס אפיאנס ישב איתנו שעתיים. כימאי, רוקח במקצועו, מייצר יין על האי קרוב לעשרים שנה. הוא יודע על מה הוא מדבר. האמת – זה understatement. האיש מלומד מאוד. שני מחקרי PHD  בנושא ייצור יין מסורתי על האי כבר מאחוריו. המחקר השלישי בהנחייתו מתבצע כעת באוניברסיטה של אתונה. להלן תמצית הדברים, למיטב זכרוני והבנתי.

האי היה מרכז לייצור יין עד לפני כמאה שנה. מסמכים שונים מראים את נפחי הייצור, שטחי הכרמים, ועדויות בכתב על איכות היינות שיוצרו באי ונשלחו לרחבי יוון.  המצב היום שונה לחלוטין. שטחי הכרמים ירדו בצורה דרסטית, וכמות היין המיוצר באי קטנה מאד. ניקוס חוקר את שיטות הייצור המסורתיות. לדבריו, האינפורמציה הכתובה לגבי טכניקת ייצור היין בעבר מעטה מאוד. הדברים לא נכתבו, אלא הועברו כנראה בעל פה מדור לדור.  יחד אם זאת, לאור העדויות בכתב על איכות היין, ברור שהיה ידע רב בנושא. לאן הוא נעלם?

הטעימה הייתה מרתקת. מרתקת בפה, ומרתקת במוח. ניקוס מזג מכל יין, לבן ואדום, שתי כוסות. באחת היין המודרני, עשוי בשיטות עכשוויות: מכלי נירוסטה, שמרים מתורבתים, יישון בחביות וכו'. היין שלצידו עשוי מאותם ענבים, אך השיטות מסורתיות. כלומר: שמרי בר, יישון באמפורות הקבורות בסלעים, ביקבוק ללא סינון. אין הרבה הזדמנויות לשתות שני יינות של אותו יינן, מאותם זנים, זה לצד זה…  ההבדלים בולטים וברורים לחלוטין. "היין המודרני", כדברי ניקוס, היה עשוי כהלכה, עשיר בטעמים, ויישר קו עם הציפייה והנורמות של יין איכותי. לעומתו "היין המסורתי" היה… אחר. מרתק. היה בו משהו… אין מילה אחרת – טהור.

חזרנו באותו יום הביתה, לבית על הצוק, עם מחשבות על הקונספט של  "טהור". צריך להבהיר את המונח הזה, ואולי זה בלתי אפשרי. טעמתי לא מעט יינות "טבעיים". Natural wine… הרוב המכריע של היינות הללו דוחים ברמות בלתי אפשריות… יש להם ריח של ביוב, והטעם נורא ואיום…  כאן הסתבר, שיש אופציה אחרת. אפשר לייצר יין ללא אמצעים מודרניים שיהיה תקין. דהיינו ללא פגמים. יתרה מזאת: הוא יכול להיות טעים, מקורי, ויוצא דופן במובן החיובי והנעים…

יש עוד עובדה מעניינת ואולי מוזרה בסיפור הזה. פגישה שמערערת את אבני היסוד, את הבסיס של תורת ייצור יין – קורה לי בפעם השנייה, וזה קורה ביוון. בפעם הראשונה זה היה בכרתים ביקב Economu.

אחרית דבר

בלילה שבין רביעי לחמישי התגברה הרוח. הים זעף. הגלים התנפצו על החוף. עם אור יום התברר שהרוח "ניקתה" את העננות הדלילה ששרתה על האי כל השבוע. הראות השתפרה בצורה משמעותית. ניתן היה להבחין באופק באיים, שלא ראיתי עד אז. למחרת, בדרך חזרה לשדה התעופה, הנוף נראה אחר לגמרי מזה שהיה ביום שהגענו. לכל אורך הדרך המתפתלת בצמוד לחוף האופק היה זרוע איים, שכאמור לא היה להם זכר, כמה ימים קודם לכן.

מוזר… היכולת שלנו לראות, להבחין בפרטים, לא תמיד תלויה בנו.