השבוע בענף היין  106: האם יקב מונטיפיורי יהפוך ליקב גבע? הדתה של יין בירושלים ורשמים מטרה וינו

אדם מונטיפיורי יוצא לדרך חדשה. גם היקב שנושא את שם משפחתו
עוד שבוע של סיפורים ורכילויות, מאחורי הקלעים של תחרות, חנות יין שמרגיזה את אלון גונן, ייננים וטעימת יינות מצטיינים מהארץ וגם מיוון לרגל החנוכה. קריאה נעימה

1: יקב מונטיפיורי – האם שם היקב ישתנה בקרוב ליקב גבע?

כרם מונטיפיורי הינו יקב בוטיק קטן שהוקם בשנת 2010, לכאורה 2010  לציון חגיגת 150 שנים לשכונת ימין משה (מונטיפיורי) –  אבן יסוד של ירושלים המודרנית והשכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. מקימי היקב: ארנון גבע – בוגר היקבים כרמל וקסטל, ומשפחת מונטיפיורי – רייצ'ל ודייויד, ילדיו של אדם מונטיפיורי אותו תמצאו גם בהמשך המדור.

היינות הראשונים ששווקו תחת המותג הזה היו פטיט סירה 2010 וסירה 2010 אשר יוצרו ביקב מוני הסמוך לבית שמש, עם היינן דאז, סם סורוקה (כיום ביקב ירושלים). כל מיתוג היקב נקשר בשמו של הנדבן הידוע סר משה מונטיפיורי. תמונתו, סמל המשפחה, וכמובן הייחוס שיש לשותפים דייויד  ורייצ'ל עם הנדבן הבריטי היהודי, הפכו את המותג למאוד פופולרי, וקל מאוד היה לשווק את היינות במסעדות, בתי מלון בארץ ובעולם.

אדם, רייצ'ל ודוד מונטיפיורי בתחרות אשכול הזהב
אדם, רייצ'ל ודוד מונטיפיורי בתחרות אשכול הזהב. צילום דוד סילברמן dpsimages

מהר מאוד השם 'יקב מונטיפיורי' הוחלף ב'כרם מונטיפיורי' מאחר שמבחינה כלכלית לא היה שווה להקים יקב, והוחלט להמשיך באסטרטגיה של עשיית יין ביקב שכבר קיים. כאמור, את היינות הראשונים הכין סם סורוקה, ולאחר שעזב את יקב מוני, תפס היינן ששון בן אהרון את מקומו בייצור היין, כשבחירת החביות לביקבוק נעשתה על ידי ארנון גבע ומשפחת מונטיפיורי.

לפני מספר שבועות התפרקה השותפות בין מונטיפיורי לגבע, ונכון להיום המשפחה לא שותפה יותר במותג מונטיפיורי. אנחנו מכבדים את רצון משפחת מונטיפיורי, ולא נכנסים לפרטים מדוע ולמה. אני מניח שלא כל שותפות צריכה להימשך לנצח. השאלה המעניינת היא כמובן, האם השם מונטיפיורי שמזוהה עם המשפחה יישאר בידי ארנון גבע, או אולי יוחלף לשם אחר. יהיה קצת מוזר ,ואפילו Inappropriate כפי שהייתה אומרת מלכת אנגליה אם הייתה שומעת שאחד מהאבירים שלה ערק למשפחה אחרת.

מאות יינות בטעימה עיוורת
מאות יינות בטעימה עיוורת. צילום ולדיסלב גורניך

2: רשמים מתחרות טרה וינו 2017 – ייננים אמיצים

טרה וינו היא תחרות גדולה ומורכבת. מאות יינות נטעמים בטעימה עיוורת על ידי עשרות שופטים מהארץ והעולם, חלקם שופטים אורחים שבאים ללמוד ולתת דעתם הפחות מקצועית בפאנלים השונים, וחלקם הגדול שופטים בינלאומיים שעוסקים במלאכה די הרבה במהלך השנה, בעיקר בתערוכות בעולם. השנה השתתפתי בטעימה כשופט בפאנל מרתק, כשיושבת ראש השופטים הייתה עירית בוקסר-שנק, ייננית יקב עמק האלה. כמובן שאף אחד לא ידע מה הוא טועם, וכל היינות מכוסים וממוספרים. בפאנל שלנו יצא לנו לטעום יינות בוטיק ישראלים ויינות ביתיים  – HW כפי שהם סומנו.

זוהי תחרות קשה. מצד אחד, כשופט אתה מחפש פרמטרים שונים לחלוטין מטועם רגיל, גם אם יהיה המבין הכי גדול ביין. לי 'טעים לא טעים' בכלל לא רלוונטי בפרמטר של הניקוד. לי חשוב שהיין יהיה מאוזן, נקי, חף מפגמים של פרי, חבית ותיקונים שנעשים בידיים לא מיומנות. טעויות של יינן צריכות להימדד על פי איך השפיעו על היין, ויכול להיות שהפגם הופך את היין הזה למרתק ושונה, ומגיע לו ציון על כך.

אוליביה פרתי מטפרברג עם חיים גן: מאוד אמיץ מצד יקב לשלוח שנה אחרי שנה אותו יין לתחרות
אוליביה פרתי מטפרברג עם חיים גן: מאוד אמיץ מצד יקב לשלוח שנה אחרי שנה אותו יין לתחרות. צילום ולדיסלב גורניך

אבל, וכאן האבל הגדול, בטעימת עשרות יינות הביתיים שהובאו אחר כבוד לשולחננו, נמזגו לכוסות שלנו קטסטרופות, עד כדי כך שזה גרם לנו לכעוס על איך בכלל מעיזים לשלוח לתחרות כזו יינות כאלו. יינות מעופשים, חומציים, אלכוהוליים, עמוסי נגריה להחריד, פשוט לא יאומן. אני מניח שרובם בוגרי בית הספר ליין, שאמרו לעצמם: בוא ננסה. מה כבר יכול לקרות? הרי אם נזכה במדליה יפרסמו, ואם לא נזכה בכלום אף אחד לא יידע. אכן נכון, וחבל שכך. ואכן תוצאות מקצה זה בטרה וינו, ששיקללו את כל תוצאות השופטים בפאנל, לא אכזבו, ושום יין לא עבר את אחוז החסימה. על זה נאמר: יש צדיקים בסדום.

יקב דרימיה - גם פה רואים המשך של עבודה ייננית מדויקת ונכונה
יקב דרימיה – גם פה רואים המשך של עבודה ייננית מדויקת ונכונה

בניתוח תוצאות התחרות כולה, היה מרתק לראות שני יקבים – האחד מסחרי והשני בוטיקי שניהם זכו במדליות. האחד על יין שקיבל מדליה דומה על אותו יין בשנה שעברה: יקב טפרברג עם פטי וורדו לגאסי 2013 זכה פעם שנייה ברציפות בזהב כפול. מאוד אמיץ מצד יקב לשלוח שנה אחרי שנה את אותו יין. מצד אחד ליין יש כבר את הפרסטיג' שלו, ויכול להיות שהוא לא יקבל את אותה מדליה. אבל ייננים רציניים, שיודעים שהיין רק משתבח וגם יודעים שהם השתמשו בחומרי גלם הכי טובים והקפידו על היין הזה במהלך השנים, אותם ייננים חייבים זאת לעצמם ולראות האם הם צדקו, ולתת ליין להיות שוב תחת ביקורת של שופטים. אם יין שזכה בדאבל, היה מקבל לדוגמה מדליית כסף או לא מקבל כלום, אז יושבים ובודקים איפה הייתה הבעיה ואיך משתפרים. מדובר באסטרטגיה של ייננים שראויה להערצה. שיקי ראוכברגר ואוליביה פרתי. להוריד את הכובע.

היקב הבוטיקי הקטן הוא יקב דרימיה – היינן אלעד מובשוביץ, ששלח לתחרות את ספר 2014 (SFAR), וזכה במדליית זהב עם הבלנד של 80% קברנה סוביניון ו- 20% פטי וורדו. אותו בלנד בדיוק משנת 2013 זכה במדליית זהב בתחרות טרה וינו 2016. גם פה אנו רואים המשך של עבודה ייננית מדויקת ונכונה, עם בחירת חומרי גלם הכי טובים, עם חביות מתאימות, ועם מינימום התערבות. הזכייה הדו שנתית הזו מעידה על אסטרטגיה, חשיבה לטווח ארוך, ובעיקר הבנה של הטרואר.  שאפו.

משה ספאק - עושה ימים ולילות על מנת שהתחרות אכן תהיה בינלאומית
עושה ימים ולילות על מנת שהתחרות אכן תהיה בינלאומית

3: הזוכה הגדול של טרה וינו: משה ספאק – מנהל קשרי חוץ

טרה וינו זה הרבה כוכבים. ייננים מוכרים, יינות בעלי מדליות, שלא נדבר על חיים גן (טוב, אמרתי שלא נדבר). אני רוצה להזכיר אחד שמלווה את התחרות הזו שנים, ועושה ימים ולילות על מנת שהתחרות אכן תהיה בינלאומית, עם שופטים מכובדים, עם תקנון שיישמר על פי הפרוטוקול, עם חיפוש אחרי עוד מדינות שישלחו נציגים על מנת לקדם את תעשיית היין הישראלית. איש שהקשרים הבינלאומיים שלו מגיעים לכל פינה. אין תחרות יין בעולם בכל רגע נתון, שהוא לא מודע לה. אין תחרות יין בינלאומית ראויה שהוא לא מארגן משלוח של יינות ישראלים, על מנת שישתתפו ויוכרו בעולם. העבודה היא סיזיפית, עמוסה בקשיים אירגוניים, וכמובן לחץ עצום מצד בעלי יקבים שמשתתפים בתחרויות השונות ורוצים לזכות בפרסים.

משה ספאק הוא האיש מאחורי הקלעים. במבט הדרום האמריקאי שלו, בחיוך מתחת לשפם, ובעיקר במקצועיות הרבה ובשקט שהוא מקרין סביבו, חרף הטמפרמנט הדרום אמריקאי שלו. ספאק הוא האיש שלי מאחורי הקלעים של טרה וינו.

המעצב הירושלמי אבי עדי השכיל לנצל את החלל נכון, ולא להפריע לו
המקדש השלישי במבנה טמפלרי יפהפה ועתיק יחזיק רק יינות כשרים למהדרין. צילום שלומי כהן

4: בית המקדש השליש – ההדתה של ענף היין

לפני שלושה שבועות הגיעה ההזמנה לפתיחת בית המקדש השלישי: אנו שמחים להציג בפניכם את THE WINE TEMPLE – הבית של יקבי ישראל, ומתכבדים להזמינכם להצטרף אלינו. המקדש יהווה בית תרבות המתרכז בקידום, חשיפה והנגשה של היין הישראלי, וישמש כפלטפורמה לקידום יקבים ישראלים בבירה, וינוהל כמרכז חוויתי ומקצועי לחובבי היין בירושלים והסביבה. האומנם? ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ב- 1967, אבל עדיין מפולגת ומייצגת את כל הטירוף שיש במדינה שלנו, למרות ההכרה של הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל.

למה נחרבו בתי המקדש? אם קצת מפשפשים בכתובים, ובעיקר בדברי חכמינו ז"ל, נבין שהזעם האלוהי לא התפרץ רק על אותם נואפים, רוצחים ועובדי אלילים, אלא יצא בכל כוחו על הצדיקים ותלמידי החכמים שהעלימו עין, הסכימו בקריצה לתככים ולמריבות האין סופיות בין האדם לחברו – בדיוק כפי שהיום שמפלגות יריבות  ופוליטיקאים טובחים אחד בשני. מלחמות אחים הן כבר בלתי נמנעות כנראה.

אנשים קיצוניים משתלטים על הכל, מבקשים ולוקחים להם מונופול על האמונה, על האמת, על הדת, על היהדות. בית המקדש השני לא באמת נחרב בגלל שנאת חינם, אלא בגלל הקצנה: השתלטות אלימה של קבוצות קיצוניות שהחליטו למרוד ברומא, וגררו את רוב יושבי ציון – כולל אנשי הדת  המתונים שהאמינו בדרכי  בית הלל – למרד, מלחמה וחורבן שעד היום מבכים עליו.

נשמע לכם מוכר העסק? קומץ של קיצונים שהתעלמו מהמציאות. אנשים עיוורים, קנאים, רואי שחורות, מטורפים. הם היו אז, וגם היום הם מנסים בכל דרך להמיט עלינו אסון. הדתה, כשרות, קמעות, חיים על חשבון האחר, קיצוניות שיא כל זה מציף אותנו בכל מסגרת אפשרית: תרבותית, חינוכית, צבאית, וגם ענף היין נשלט על ידי קיצוניים. כל קבוצה ותת קבוצה ממציאה לה חוקי כשרות, מה מותר לשתות, מי כשר ומי לא, שנת שמיטה ושנת מיתה, אין ספור חוקים מצוצים מהאצבע, אין ספור מזומנים שעוברים מיד ליד, אין ספור בלבולי ביצים שלא שקשורים לענף היין ולמצווה הכל כך פשוטה: "בורא פרי הגפן".

היין של אבי כהנוב, שומר מצוות וחובש כיפה, לא מספק את מועדון הכשרות האליטיסטי
היין של אבי כהנוב, שומר מצוות וחובש כיפה, לא מספק את מועדון הכשרות האליטיסטי. צילום שלומי כהן

המקדש השלישי בירושלים, הממוקם ברחוב עמק רפאים 8 במושבה הגרמנית במבנה טמפלרי יפהפה  ועתיק, יחזיק רק יינות כשרים, רק למהדרין (אפילו יינות שנת שמיטה עם היתר מכירה לא יכנסו לשם). זה לא מקום של יינות ישראלים; זה מקום שעושה הדתה. זה מקום שלא מכבד את האחר. זה מקום שהיינן מוטי גולדמן מיקב וילה וילהלמה לא יכול למכור בו את היין שלו כי הוא לא כשר. זה בכלל לא משנה שהאיש הזה הוא גיבור ישראל. זה מקום שאבי כהנוב מיקב כהנוב – משפחה חלוצית מתקופת הביל"ויים שהקימו את גדרה, והיותו שומר מצוות וחובש כיפה לא מספק את מועדון הכשרות האליטיסטי. לא, גם הוא לא יוכל למכור שם יין, אבל במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים הוא קבר עשרות חיילים שלו שנהרגו לידו. וזה גם לא המקום של יקב נעמן ויקב צ'ילאג ויקב סוסון ים ויקב אסף מרמת הגולן ושאטו גולן, ועוד עשרות אנשי הארץ הטובה, אוהבי אדמה ומפריחי שממה. להם לא תהיה דריסת רגל בבית המקדש השלישי, שפתח החודש היזם יוסף סגל המעיד על עצמו שהוא אספן יין ובעל אוסף מרשים, ועוסק במכירה של יינות ייחודיים לפי הזמנות.

במסגרת "עבודותיו השונות", הוא בעל קשרים עם אנשי מפתח משמעותיים בקהילה החרדית והיהודית בארה"ב, ומבחינתו, כפי שהוא מציג את המקום, מדובר בקונספט ייחודי וראשון מסוגו בארץ. אז אין לי מושג על מה הוא מדבר. על מה ולמה ייחודי? על מה ולמה הוא הראשון? לא בתוך עמך אתה חי, אלא בתוך קונספט ייחודי של הדתה ושל הקצנה ושל שלילת האחר, של סלקציה.

תוכלו למצוא במקדש הירושלמי הזה את היינות של היקבים  הראויים קסטל, טורא, דלתון, נטופה, אור הגנוז, קובננט, קלו דב סרו, אביתר, מצודה, הר ברכה, תבור, גוש עציון, פלם, גרוס, גבעות, פסגות, הר אודם, ועוד יקבים כשרים. אבל אין ברשימה הזו אחדות העם ואהבת חינם, אלא הרבה סיסמאות ומחלוקות, ובדיוק כמו אז, סיעה קיצונית וחסרת גבולות שכל תכליתה זו אמונה משיחית בהתערבות אלוהית, מחליטה מי לכאן ומי לשם.

נ.ב., כל ההשוואה בין הימים ההם להווה היא מקרית.

אי יפהפה זה הוא הבית של יינות יקב Argyros מסנטוריני
אי יפהפה זה הוא הבית של יינות יקב Argyros מסנטוריני

5: על הניסים ועל הנפלאות – יין יווני במיוחד לחנוכה

גאורגיה (גרוזיה), סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו, אלבניה – כל מדינות אלה מייצרות יין שנקרא יין שוליים, או יין של נישה מאוד ספציפית. ייננים מוכשרים מטפלים בזני ענבים עתיקים מחודשים כגון Pecorino (פקורינו), Nascetta (נָשֶטָה), Gringet (גרינג’ה), Aligoté (אליגוטה), Ruché (רוקה), Nerello mascalese (נרלו מאסקלסה) ואחרים. זה מאפשר לחובב היין לצאת מהמסגרות של העוד שרדונה, סוביניון בלאן או בלנד בורדו. מרתק ושווה למצוא ולנסות.

לפני שבועיים הטעימה חברת שקד את יינות יקב  Argyros מסנטוריני. מדובר ביין יווני מזנים מקומיים, כגון אסירטיקו, איתיני ואיידני – זנים לבנים שנמצאים ביינות היבשים וביינות המתוקים מהמקום, וזן נוסף אדום, פופולרי גם הוא, שנקרא מאברוטראגאנו. הייחוד של היינות האלה, מעבר לזנים הלא מוכרים לנו, בכך שהם מיוצרים מגפנים וותיקות. הטעימה הייתה מרשימה ומרתקת. אני לא מכיר את זני הענבים הללו, ובוודאי לא את עבודתו של היינן, אבל כבר בהרחה הראשונה היינות הללו מעלים חיוך על הפנים.

ארגירוס אטלנטיס לבן 2016 (גפנים בנות 60-40 שנים) – בלנד של 90% אסירטיקו בתוספת איתיני ואידני. תסיסה והתיישנות במכלי נירוסטה בלבד. ריחות מאוד ארומטיים, פרחים, מלון, אגס. בפה היין חד, מינרלי, שופע טעמים, עם חומציות מאוד מאזנת.  מחירו 85 ₪. VFM (תל"כ – תמורה לכסף). זה יין בליגה של יינות ה-60-70 שקלים, אבל שונה ומרתק – אז שווה את המחיר.

ארגירוס אסירטיקו לבן 2016 (גפנים בנות 60-150 שנים) –  100% ענבי אסירטיקו. ארומות של פרי הדר בוסרי, מעט משמש, מעט מליחות עוקצנית. יין מאוד מינרלי, חד כתער בפה. יין שזועק לאוכל לצדו. לא יין כבד, אבל יין עם נוכחות מרשימה שלא עוזבת. מחירו 125 ₪. VFM כן, אף על פי שרמת ה- 90-100 יותר מתאימה.

ארגירוס אסטייט 2016 (גפנים בנות 150 שנים) – 80% מהיין מתבגר במכלי נירוסטה, ו- 20% מתבגרים במשך כ- 6 חודשים בחביות אלון לא חדשות. עבודת יינן משובחת. דיוק מדהים של טעמים וארומות עם טעמי עץ מינורי ולא מעושן, שמתחברים היטב למינרליות ופרי בשל. פירות הדר עסיסיים, לדר, ועשבי תיבול רטובים. אפטר טייסט עמוס כל טוב, ומליחות שפותחת תיאבון לעוד ועוד יין. יופי של יין. מחירו 150 ₪ – VFM לחלוטין. אחד מהטובים. 

מקדם יינות ישראליים בארץ ובעולם מעל 30 שנה. מילא תפקידי ניהול, שיווק ויצוא ביקבי רמת הגולן ויקבי כרמל. צילום דוד סילברמן dpsimages

6: אדם מונטיפיורי – הבולדוזר מהיקבים רמת הגולן וכרמל לקריירה עצמאית

מה ביין יועץ יין ליועץ אסטרטגי בנושא יין? ייעוץ יינני ליקבים בארצנו היה נתון עד לא מזמן בידי איש אחד, שעל פי תפישתו והשכלתו קיבלו את מרותו, והלכו כסומים בארובה אחרי מוצא פיו. ארקדי  פפיקיאן נחשב לאיש שיביא מדליה ליקב, והשיטה הייתה מאוד פשוטה ומאוד עקבית. המון עץ, המון פרי, המון אלכוהול, וקטגוריה מתאימה. היום העסק השתנה, ויועצים נוספים נכנסו לשוק. יותר מתונים, יותר מקשיבים, יותר מלמדים ורק נותנים יעוץ. הם מאפשרים ליינן לבוא לידי ביטוי, ונותנים לו ליצור יין ולא לחשוב רק על מדליה.

בשנתיים-שלוש האחרונות אני מרגיש בשינוי. יותר ויותר יקבי בוטיק רגועים יותר, מבינים שאפשר ורצוי להשתמש בזנים פחות בומבסטיים, יותר בלנדים מתונים, פחות אלכוהול, פחות תיקוני חומצה, יש תחושה שהענף מבין שהכיוון צריך להשתנות על מנת להנגיש את היינות לציבור אחר, שלא חייב להיות שבוי בקברנה, שרדונה וחביות חדשות.

אם לעשות יין זו אומנות, אז למכור יין זה מקצוע. לא מספיק הנוזל בבקבוק; צריך לבחור שם ליקב, צריך לעצב לוגו ותווית, צריך למצוא סיפור שמוכר, צריך לגבש מועדון לקוחות, צריך לקבוע מחירים ואסטרטגיות שיווקיות, יחסי ציבור, קשר עם עיתונאים, השקות יין, מתי להוציא יין לשוק (פסח, ראש השנה וכו'), קניית ציוד מתאים, הכנת תוכנית עסקית ותוכנית כלכלית,  ועד הרבה החלטות שכביכול לא קשורות לייצור יין. אלו ההחלטות הכי חשובות על מנת להרוויח כסף כדי שיהיה אפשר לייצר עוד יין, ותאמינו לי: גם כאלה העשירים כקורח, באיזה שהוא שלב רוצים קצת לראות מזומנים ולנסות להחזיר את ההשקעות. בענף היין, גם תחום זה לוקה ביועצים שלא תמיד מבינים את הענף ולא תמיד מבינים את כוחות השוק, כי כמו בכל ענף גם פה יש שרלטנות והמון עצות אחיתופל.

בשבוע האחרון קיבלתי מאדם מונטיפיורי הודעה כי הוא יוצא לדרך חדשה ומרתקת. אדם החליט לקחת את כל עשרות שנות הניסיון שלו כשכיר ביקבים עתירי תקציב, ולהעביר זאת ליקבים אחרים. הוא מסביר איזה שירותים בסיסיים צריכים היקבים: "בניית תוכנית שיווק, ניהול שיווק, ניהול יצוא, חקר שווקים ומגמות, פתרונות יצירתיים ויצירת קונספטים חדשים, כתיבה מקצועית ויצירתית, עלונים, אתרי אינטרנט, עיצוב תוויות, תוויות אחוריות, דפי יינן, שירותים לבתי מלון ומסעדות, שיווק ומכירות, בחירת יינות, בנייה ועיצוב של תפריט יין, הדרכה מקצועית למלצרי יין וצוותים".

מה יש לאדם מונטיפיורי להציע: "אני מבקש מכולם לא לשבת בצד, אלא לקחת חלק פעיל בפריחה המרגשת של סצנת היין הישראלית. אני ממליץ שתראו את הארץ דרך תעשיית היין שלה. בין אם העניין שלכם הוא היסטוריה, אנשים, דת, גסטרונומיה או יין, אפשר באמת להכיר את ישראל דרך אזורי היין, היקבים והיינות שלה. יש הרבה מה לראות ולטעום. להעשיר את הידע מסמינרים לימודיים, הרצאות, טעימות מודרכות, סיורים בכרמים וביקבים, וארוחות יינן".

מונטיפיורי הוא מי שמכיר את כל התעשייה ואת כל סודותיה. עליו אי אפשר לעבוד. הוא ישיר, חד, ותעשיית היין הישראלית חשובה לו כעוד ילד במשפחת מונטיפיורי. אין עיגולי פינות, אין קריצות יהיה בסדר. זה לא הסטייל שלו. היין צריך קודם כל להיות טוב, המיתוג צריך להיות אמין, הקהל צריך להתחבר למותג. הוא מכיר את דור המייסדים של הענף, אבל חינך את הדור הצעיר והקנה להם ערכים בינלאומיים. הוא מבין את ציבור חובבי היינות הבומבסטיים, אבל כל הזמן מטפח את הרגלי השתייה של הדור הצעיר, שיותר ויותר מתקרב לנוזל הענבים. כולם היו בניו, אבל הוא כל כך אוהב ללמוד מהם עוד ועוד וכל הזמן. האתר שלו: www.adammontefiore.com.

מערכת אכול ושאטו מאחל לאדם הצלחה בפרויקט החדש, והתקווה היא כמובן לקדם את היין הישראלי בארץ ובעולם, ולא לתת לבינוניים לנצח.

גילוי נאות: אני מכיר את אדם מונטיפיורי שנים רבות. אני מעריך את האיש, אני אוהב את פועלו המקצועי, את הבנתו והשכלתו הרחבה, את יכולת ההקשבה שלו, ואת הצניעות שבו. הוא איש יקר לליבי.

עידו לוינסון יינן ראשי ברקן וסגל
עידו לוינסון – הגראז' דה פאפא הלבן מפתיע. האדום הרמוני ורגוע. צילום אלירן אביטל

7: יינות גראז' דה פאפה – יינן עידו לוינסון

פעם בשנה משיק עידו לוינסון את יינות היקב המשפחתי באירוע ביתי משמח בבית הוריו בהוד השרון. חובבי היין וחובבי יינות לוינסון מציפים את הבית, ונהנים מטעימות של היינות החדשים. לא הייתי בארץ בהשקה, ולכן טעמתי את היינות רק השבוע, להלן הרשמים.

Garage de Papa Blanc 2016 – טוב, האמת שהופתעתי. זה שרדונה בסגנון "בית הספר הישן" הקלאסי, עשיר עם שפעי טעמי אבן ופירות בשלים, עטופים קרם לימון. יין מאוזן ומספק. אין בזה שום דבר אלגנטי. השבח לאל. מחירו 125-135 ₪ (ממוצע סקר חנויות יין אינטרנטיות) – VFM. אם היה נושק ל- 105-115 הוא היה מושלם.

Garage de Papa Rouge 2015 –  בלנד של פטיט סירה, מרסלאן וקריניאן (40%). הפטיט סירה אחראית לצבע העמוק, לגוף המלא והטעון, ובעיקר לת טעמי הפירות הכהים והמתובלים. המרסלן תרם לבלנד הזה את הטאנינים המשובחים ואת טעמי הדובדבן והקאסיס. הקריניאן הוא שותף טבעי בבלנדים,  שמעניק ליין רכות. בטעימה: האף מלא באוכמניות, טופי וקצת ציפורן, טעמי פירות יער עסיסיים ושופעים עם רמזים לאדמה ותבלינים קלויים, מרקם גמיש. החבית מרכזת את הטעמים ומעניקה גימור של טאנינים גיריים, ווניל, סוכר חום וקקאו כהה.

בהשוואה לבלנד 2014 שהיה מאופק יותר באף ודחוס יותר בפה, עם חמיצות שקצת השתלטה על הפרי, אז ה- 2015 הרמוני ורגוע יותר. אני יודע שייננים אוהבים לעשות יינות שאפשר לכתוב עליהם שהם יחזיקו מעמד עוד שנים רבות ויהיו במיטבם בעוד עשור, וכמובן יכול להיות שהם צודקים אבל אני לא נביא. ה- 2015  מוכן לשתייה ונפלא כרגע. הוא צריך פה שמסוגל להכיל את העוצמות ולהבין את המורכבות שהוא משחרר, ובל לשכוח שהיין רוצה אוכל רציני לידו. אם ה- 2014 די הזכיר את סגנון יינות דרום צרפת, אז ה- 2015 קצת נושק ליינות הקליפורנים. המלצה אחרונה: להימנע מדקנטר. מחירו 145-160 ₪ (ממוצע בסקר חנויות יין אינטרנטיות). VFM לחלוטין כן. 

 

השבוע הגיעו שפע תגובות לכתבות במדור

אפי קוץ הגיב

כתבת על כל כך הרבה נושאים שונים כך שקשה להגיב על הכל, אבל מה שכתבת על המקדש בירושלים פשוט מאכזב. אמנם יוסף סגל חרדי, ומשכך הוא מקורב לחרדים אחרים. אך לא יכול להיות שעסק שבוחר להיות כשר הופך להיות עסק שמפלג את העם או משדר קרע ופילוג. זה פשוט אבסורדי לחשוב ככה, ואני מצטער לראות את זה מגיע דווקא ממך.

אלי וויסברגר השקיע המון, ולא רק כספית, כדי ליצור מקום שיקדם את תרבות היין ב-י-ר-ו-ש-ל-י-ם, ובירושלים לפתוח מקום בלי כשרות זה סיכון כלכלי לא פשוט, כך שגם אם הוא עצמו יטעם יינות לא כשרים וישתה יינות משנת שמיטה, אין זה מחייב אותו להכניס אותם לעסק שפונה לקהל יעד מסוים.

במקום לעודד עסק כזה שמטרתו לקדם את תרבות היין ולהגדיל את הממוצע לצרכן בישראל וסוג של חינוך מחדש לעולם הדתי חרדי שמחפש עדיין יינות שהם פצצות של עץ, בחרת להשמיץ אותו בטוענות שווא חסרות בסיס עובדתי, ויותר מזה חסרות כל רלוונטיות למקום, מטרתו והיינות שמוצגים בו. וכל זה לפני הפגיעה האישית במי שעבדו כל כך קשה כדי לשפר את תרבות היין בירושלים.

אותי אישית אכזבת מאוד.

אלי שירן הגיב

באשר למקדש היין:. כתב כאן אפי קוץ (שלמיטב ידיעתי איננו מהציבור הדתי/חרדי אבל איש יין מובהק) את עיקרי הדברים. אציין כי אני ייצרתי יינות שמיטה (היתר מכירה) והם לא נמצאים "במקדש היין", אך האם זה פוגע בזכותו של בעל המקום שלא לשווק יינות שאינם בסטנדרט הכשרות שקבע לפי אמונתו וקהל היעד? אודה, לא הבנתי את הקשר בין גיבור ישראל לכשרות? אני מכיר גיבורי ישראל רבים שבאמת ובתמים אני חושב שהם גם צדיקי עולם אבל לא שומרים על כשרות. האם אוכל אצלם?

אלעד מובשוביץ מיקב דרימיה הגיב

תודה אלון. נמשיך לעשות, ועוד יותר טוב. ותודה לאיש הענבים שפועלים לקידום ענף היין בלב פתוח.

לגבי מרכז היין בירושלים, דווקא כמי שגדל בבית דתי אני שותף לכאב והחשש מההקצנה, הפילוג וחוסר האנושיות, אך אני בספק אם זה מה שעומד מאחורי המקום. בכל מקרה בשבילי ובשביל רבים אחרים יהדות שלובה באנושיות, אדם קודם לאלוהים. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

דיויד סלע הגיב

כתבה מעניינת, כרגיל.  לדעתי מגיע לשיקי ראוכברגר פרס, על הדרך המדהימה שהוא עושה בטפרברג בשנים האחרונות. יקבים אחרים מוזמנים ללמוד ממנו.

יהודה האריס הגיב

אני מקפיד לקרוא את הטור שלך מדי שבוע, אבל תמו הימים. הפכת מעיתונאי יין אובייקטיבי שלא עושה חשבון לאף אחד, להיפך הגמור. זה התחיל מהכתבה שכתבת על פסטיבל היין ברמת הנדיב, וזה מסתיים בכתבה דנן.

נתחיל עם יקב מונטיפיורי. יקב הוא מתקן שבו ענבים מעובדים ליין. וכֶּרֶם הוא מטע שמגדלים בו עצי פרי מסוימים. האם בבעלות יקב מונטיפיורי מתקן שבו ענבים מעובדים ליין?

אני מחכה ליום שעיתונאי יין אמיץ יכתוב מה הוא באמת חושב על תחרות הטרה וינו, אבל במקום זאת בחרת דווקא להשתלח במקדש היין בירושלים. לדעתי מקדש היין מסמל את ההיפך הגמור מהאמור בכתבה. גם אני הייתי בערב הפתיחה, ולא הרגשתי דבר או חצי דבר מהדברים האמורים. כולם מסכימים ששיקולים עסקיים כאלו ואחרים הם דבר לגיטימי, וזאת כל עוד הדבר אינו פוגע באף אחד. הבחירה שלך להשתלח דווקא במקדש היין עוד לפני שנתת לו את ההזדמנות להביע את עצמו, אינה מקצועית ולדעתי גם אינה במקום.

דני יניב הגיב

אומרים שלא משנה מה כותבים עליך העיקר שאת שמך מבטאים נכון – אז כנראה מקדש היין על המפה. לגבי אדם מונטיפיורי – מי שיעבוד איתו יזכה.

אלון, אין ספק שאתה כתב מעניין ואמיץ. אני נהנה לקרוא את הטור. לא תמיד אני מסכים עם מה שאתה כותב, אבל בהחלט אתה גורם לי לחשוב על הנושאים. גם זה תפקיד של עיתונאי ממוקד לנושא. תמשיך כך, אחרת כל מה נקרא יהיו פרסומות סמויות…

ארנון פרידמן הגיב

לגמרי מסכים עם התגובות לגבי מקדש היין. כחרדי, שגם מתעסק בתחום, זה לא עניין של אהבת ישראל. זה עניין של סטנדרט דתי. אתה לא מחויב לקבל, אבל להשתלח כך באדם בגלל אמונתו והשקפת חייו, זה הורדת הרמה הגבוהה של האתר המשובח הזה.

לצערי הרב אני לא קונה את האמירה כי כל ההכשרים הם מאכערים שגובים לפי חותמת. אני מסכים לחלוטין שיש כאלה. הרבה, אבל זה לא הופך את עניין הכשרות ללא רלוונטי. אני קונה יין, ואני מעוניין שיהיה מישהו שאחראי על ההשגחה שלו. אני מוכר יין, ואני מעוניין למכור רק יין שמישהו השגיח עליו. אתה לא חייב לקבל, אבל בטח לא חייב להיכנס בו.

3 תגובות

  1. הבשורה היא שחנות יין, מושקעת איכותית ומקצועית נפתחה בירושלים. The wine temple הקרדיט הוא לאלי וייסברג ושותפו. ירושלים המערבית בירת ישראל ראויה למקום נפלא שכזה ןזכותו של כל אדם הפותח עסק לבחור את אופיו. ניסיון נחמד לעצבן אבל אם ביין עסקינן, ואני מעריכה אותך אלון, מאד ככזה, מן הראוי שתתייחס לאספקט זה שהרי איננו זקוקים לעוד פרשנים פוליטיים. אלא לעיתונאים שידברו על יין ויסייעו להגדלת החשיפה והצריכה שלו כאן בארץ. כל יקב שהזכרת בכתבה ראוי לכבוד בין אם הוא כשר או לא וכל אחד מוצא את המדף שלו. שבת שלום.

  2. חנות יין היא לא עיתונאי יין, עיתונאי צריך לסקר יין בצורה אובייקטיבית, ללא קשר לדעה העצמית שלו. אבל חנות יין בסוף בסוף, הוקמה למטרת רווח והיא לא צריכה למכור יינות שאין להם ביקוש בסביבה שלו. מה גם שברגע שזה עסק מותר לבעל העסק לערב שיקולים אישיים מה כן למכור ומה לא למכור.

  3. בתור חרדי אני שמח שנפתחה חנות בה לא אצטרך לעקוב אחרי הכשרות של כל משקה הנמכר שם, וגם לא אצטרך לשאול את המוכר באיזה השגחה הבופה… אני לא פלגן או פוליטיקאי בסופו של יום אני רוצה ליהנות אבל עם מגבלות ההלכה היהודית וחוקי הכשרות, כן אלה שקראת להם "מצוצים מהאצבע" ,טבל ערלה מעשר אלו דברים שהתורה חייבה להקפיד עליהם. וכי נגיעת מחלל שבת ביין זה דבר המצוץ מהאצבע ? אלו דברים שחכמי התלמוד עוד אסרו. יקבים כמו אסף, סוסון ים, צ'ילאג שאטו גולן שקבלת על זה שאינם נמכרים במקדש היין לא מקפידים על הדברים הבסיסיים האלה. אמרת שמצוות 'בורא פרי הגפן" היא מצווה פשוטה. ממש לא! אסור לברך על דבר מאכל לא כשר! דיברת על 'היתר מכירה' דווקא היתר מכירה הוא דבר חדש מהמאה הקודמת בסך הכל, אז תואיל בטובך לסלוח לכאלה שלא מקבלים את ההיתר החדש [שאפילו צאצאיו של הרב עובדיה שהיה אחד מהפוסקים היחידים בעשורים האחרונים שהתיר אותו, נמנעים לכתחילה מלצרוך מוצרים של היתר מכירה, שלא לדבר על הכשר בית יוסף מיסודו של הרב עובדיה שלא נותן השגחה כלל על ההיתר מכירה] אמרת שמקדש היין מייצר שנאת חינם, מעניין שצדקנים חסודים כמוך לא קמו למחות ב'טיב טעם' שמוכרת בשר לבן שכמות האנשים הצורכים אותו בארץ מועטה מאלה שמקפידים על כשרות למהדרין, אז לא התלוננת שמכירת דבר אחר פוגעת ברגשות הציבור וערכי היהדות ומפלגת את העם. קיצוני המרד שבגללם חרב הבית לא דומים כלל לחרדים של היום, להפך הם היו תומכי גיוס נלהבים שרצו להקים צבא הרתעה לעומת הרומאים, בניגוד לעצת הרבנים. דווקא הרבנים דוגמת ר' יוחנן היו המתווכים הפשרנים שהצליחו להציל חלק מהעם כמו העיר יבנה. הקיצוניים הלוחמניים לא רק שלא נשמעו לרבנים שהתנגדו לצבא שיתגרה ברומאים אלא אפילו רצה לבצע וידוי הריגה בר' יוחנן [גיטין נו] אז תבדוק שוב מי אשם בחורבן הבית אז. ומי כיום אשם בפילוג ובאי קבלת האחר אפילו שמדובר בחנות פרטית המיועדת לענות על צרכי ציבור שחסרות לו בדיוק חנויות כאלה.

    נ.ב. שרבבת לבין דבריך את הטענה "חיים על חשבון האחר" בהתייחסך כמובן לציבור החרדי. מפליא מאוד שמי שאמור להיות כתב יין, מקבל ומפיץ הלאה דברי הסתה שזהים לחלוטין למצע המפלגה הנאצית בשנות השלושים של המאה הקודמת. תן לי לחדש לך אף אחד לא חי על חשבונך אני משלם מסים בדיוק כמוך ועדיין איני נהנה מהרבה מאוד מתקציבי המדינה שלא מיועדים לציבור החרדי כמו תרבות וספורט ועוד, וזה בסדר גמור כל עוד גם עינך לא תהיה צרה באחיך. ידוע שקנאתו הגדולה של עשיו ביעקב הוא לא על העולם הבא, לו הוא בז. אלא על זה שיעקב מרשה לעצמו בנוסף לזה גם ליהנות מדי פעם בעולם הזה, מכאן אולי חוסר הפרגון לחנות יין "מותרות" שמיועדת לציבור החרדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר