1: "יקב מונטיפיורי" – הסוף?
ב 9 במרץ 2013 התבשרנו על הקמת "יקב כרם מונטיפיורי". כבר ההתחלה הייתה בעייתית, ועל אף הניסיון למצג שווא התברר מהר מאוד שלא מדובר ביקב, אלא במיזם של קניית יין מבוקבק מיקב מוני והדבקת תווית אישית, כאשר את היינות הראשונים עשה יינן מוני אז, סם סורוקה, ולאחר מכן היינן ששון בן אהרון שהחליף אותו.
איכשהו, בעזרת מערכת יחסי ציבור וקירבה לעיתונאי יין, הצליח ארנון גבע שהוביל את המיזם, לסדר איכשהו את העניינים, הודה שלא מדובר באמת ביקב שמייצר יין וגם אין לו כרמים או כרם, והסיפור חמק מתחת לרדאר. יכול להיות שאם עיתונות היין הייתה מפרסמת ונותנת לפרשה הזו תשומת לב ראויה אז, אולי לא היינו צריכים להספיד היום את התאגיד שמטרתו הרשומה "לעסוק בכל עיסוק חוקי". אנו באכול ושאטו עקבנו אחרי המהלכים במהלך השנים, והעלינו כתבות תחקיר בנושא (ביניהן כתבה זו, וגם זו).
ארנון גבע, המנכ"ל ומחזיק השליטה ביקב, הסתכסך עם בני משפחת מונטיפיורי רייצ'ל ודייויד, שברשותם היו בסך הכל 3.5% ממניות היקב. הם מבחינתם ביקשו לנתק כל מגע מארנון גבע ומכרם מונטיפיורי, ובעצם מסרו לארנון גבע את חלקם המינורי במיזם, ומניותיהם חולקו בין בעלי המניות. לפני מספר חודשים שלח ארנון גבע הודעת ווטסאפ לכל ספקי חברת מונטיפיורי, בה נכתב כי היה "עוקץ" של מאות אלפי שקלים מחשבון החברה, וכי הטיפול הועבר למשטרת ישראל.
2: האם ההצלה תבוא מטמפו?
במקביל התחילו לצוץ שמועות כי ארנון גבע מנהל משא ומתן עם חברת טמפו, שבבעלותה יקב ברקן סגל, על מנת למכור לה את מותג "מונטיפיורי". יקב ברקן תקוע בשנים האחרונות ולא מתרומם במסעדות, ובטמפו מנסים לתת קונטרה לחברת הכרם וחברת שקד, ולהשתלט על תפריטי היין במסעדות. זאת כחלק מאיחוד מחלקת הברים ומחלקת המסעדות בטמפו, שנכון להיום מייבאים ומספקים למסעדות גם מים, אלכוהול, קפה ומותגי תה. בטמפו מחפשים מותגים מוכרים, והם מנהלים בדיקות עם מספר יקבים כאלה בישראל. במידה והמהלך עם מונטיפיורי יצלח, אז יש סיכוי טוב שהמותג יינצל. החובות ששקוע בהם מונטיפיורי יוכלו להיפרע, והמותג יינצל מניהול כושל שהביא אותו למצב בו הוא נמצא כיום, עם חובות כבדים לספקים ועם היותו "מוגבל חמור" של בנק ישראל. עורכי הדין של בעלי המניות הנוספים בחברה עמלים בשבועות האחרונים על מנת לקבל חזרה את ההשקעה שלהם ואת ההלוואות שהעניקו לארנון במהלך השנים, שעל חלקן הוא חתום בערבות אישית.
לסיכום: ימים יגידו מה גורלו של המיזם הזה. ימים יגידו לאן תתפתח הפרשה "הפלילית" עליה רמז ארנון (אם בכלל הייתה כזו). נכון להיום: חובות, עיקולים, לקוח מוגבל. במצב כזה יקב לא יכול לשרוד, אם השותפים לא מזרימים מידית כסף או שהמותג נמכר. וכדברי השיר שכתב חיים חפר על מונטיפיורי הזקן: "עטוף טלית של משי ונח בתוך ארון גמר השר משה את מסעו האחרון".
תגובות
חברת טמפו ויקב ברקן: אין תגובה.
יקב מוני יצרן יינות מונטיפיורי: נור ערטול, בעל היקב, מבקש לא להגיב על עניין החובות של מונטיפיורי, ומבקש להפנות את השאלות לארנון גבע.
עודד שוהם המשווק: עד עליית הכתבה לאוויר לא התקבלה תגובתו בעניין החובות שחב לו מונטיפיורי.
ארנון גבע: החל מהקמת המותג ועד לרגע זה, שקיפות ומקצועיות מלוות את צעדינו כלפי לקוחותינו, שותפים לדרך, ספקים ונציגינו בעולם. התבססותו המהירה של המותג בענף בארץ ובעולם, כמו גם היקף צריכתו, מצביעים על איכות יינותינו, אמון צרכני, ופוטנציאל עסקי רב אשר טרם מומש. לאור כך, חתירה לאפיקי המשך פעילות ותנופת פיתוח עתידית, נכונה ומובנת מאליה.
3: פסטיבל היין של מטה יהודה 2018 – תתעוררו שם
20 שנה לפסטיבל היין של מטה יהודה. זה אמור להיות האירוע שיחגוג את העשייה הענפה של היקבים באזור, ויאפשר לחובבי יין מכל רחבי הארץ להכיר מקרוב את היקבים והאנשים העומדים מאחורי היין, וכמובן את שלל היינות האזוריים שזוכים להצלחה רבה בארץ ובעולם. במלון יד השמונה שבנווה אילן, נדחסו 33 יקבים באירוע שהיה דביק, עמוס באנשים נתונים בדוחק, עם הפקה חובבנית לוקה בחסר, שמנעה מהקהל ליהנות מהחוויה שהובטחה לו.
לא נעים היה לעמוד בחוץ, ולשמוע את תלונות האנשים שהגיעו עם ציפיות גבוהות – בעיקר בגלל הפקה אבל לא רק. 20 שנות ניסיון, ונראה שאף אחד שם לא חושב קצת מעבר ללתת כוס יין שעולה עשרה שקלים, ולמזוג יינות שלא תמיד היו מהטובים של היקב. תנו יין לשוטים (זו לא טעות כתיב). מדובר במועצה אזורית שיש לה תקציב גדול להפקה, מועצה שקודחת לנו כבר שנים שהיא רוצה להיות מיוחדת ומחפשת טרואר מתחת לאדמה, ורק על זה מדברים שם, על מנת לזכות בהכרה עולמית כאזור יין רשמי, כשבסופו של דבר מי שייהנו מהעסק הזה הם רק 4 יקבים (צרעה, ספרה, פלם וקסטל).
מה היה לנו בעצם? כוס יין, יינות לא משהו, וקצת יקבים שהיו להם על השולחן ברושורים ואיזה שלט שנעשה במדפסת ביתית. 20 שנה ואף אחד לא הציע משהו עם חשיבה קריאטיבית, שום מדיה דיגיטלית, שום אינטראקטיביות עם הקהל, עמדות מחשב שיספקו מידע שירתק את הלקוח. לא ברור מה היה שם. עשרות אנשים ממורמרים חיכו דקות ארוכות לטעום יין. הס מלהזכיר איזשהו ניסיון לשוחח עם יינן או לקבל אינפורמציה תוך כדי טעימה. מהר מאוד נגמר לחלק גדול מהיקבים היין, והדוכנים נשארו מיותמים.
אז לפני שמבקשים הכרה בינלאומית, אולי כדאי להשקיע קצת בלקוחות הפוטנציאלים שבאים עד לפתח ביתכם, ולא להשקיע עשרות אלפי שקלים על "הכרה". העיסוק האובססיבי הזה גם לא פסח על כנס היין ה- 3 שהתקיים, ועסק איך לא ב"טרואר", כאילו אין בעיות אחרות בענף היין – רישיונות ליקבים, חוק היין החדש ואיך מקדמים אותו, הגבלות של מנהל מקרקעי ישראל ואיך פותרים את הטרוף שלהם. נכון להיום לא בטוח שיש לאיזשהו יקב רישיון גם במועצה החזקה הזו של הרי יהודה. כנס היין ה- 3 בתל חי, שהיה משעמם למוות השנה, נראה עכשיו כמדהים לעומת הנושאים שעלו בכנס היין. לא השתתפתי כי שכחו להזמין, אבל לפחות קיבלתי את התקציר, ותחלס – יופי של גלולת שינה. תתעוררו שם. זה כל מה שאני מבקש.
4: טועמים זהב טרה וינו 2018
זהב הוא החומר הגלם המיותר ביותר שקיים בעולם. הזהב חסר כל חשיבות בהשוואה לברזל, לפחם, לנפט ולגומי. לעומת זאת, הוא הסמל העתיק ביותר של עושר, ממון ויוקרה. תחרות טרה וינו סיפקה גם השנה כמה עשרות מדליות זהב ליינות מוכרים יותר ומוכרים פחות. פאנל השופטים שמחליט מי ראוי למדליה טועם את היין בטעימה עיוורת, והיינות עולים לשולחן הטעימה על פי קטגוריית מחיר. קטונתי, ואין לי עניין לאשרר או לשלול את פסיקתם. בחמישי בערב, כשטעמתי את היינות שזכו במדליית זהב במסגרת בית פתוח באיש הענבים שהתקיים תחת הכותרת 'טועמים זהב', החלטתי להצמיד לזכייה שלהם את ה- VFM (תמורה לכסף – תל"כ) המסורתי שלנו.
יקב אפק שרדונה 2016 מדליית זהב – ניחוח אפרסק לבן שפוגש אגוזי לוז, בריוש וחמאה מלוחה. בפה טעמים עשירים, מינרליות ועוצמה של ברזל. מחירו 120 ₪. שווה כל שקל. שאפו.
להט לבן 2017 מדליית זהב כפולה – אף רעוע. חך עסיסי, פרי הדר והמון טעמי דבש, עם מעט רמז לווניל. מחירו 120 ₪ – VFM לא. יין מהליגה של ה- 70 ₪.
יקב אמפורה בחירת היינן 2015 מדליית זהב – אלכוהולי, עץ מסיבי, פה עמוס בפרי תוקפני. יין בומבסטי ומעיק. מחירו 190 ₪ – VFM לא. גג 90 ₪.
יקב אליגוטה קברנה פרנק 2016 מדליית זהב – ניחוחות של עשבי תיבול וחבית נדיבה, דומדמניות שחורות, אדמה חרוכה, קקאו ושזיפים כהים. הטעמים מתמזגים באופן נפלא עם הארומות. יין שמראה הרבה תחכום. עדין, נקי, עם נשמה. מחירו 125 ₪ – VFM לחלוטין.
יקב כרמא קברנה סובניון 2014 מדליית כסף – יין שופע תבלינים ומורכבות. קינמון, טוסט, ציפורן, דומדמניות אדומות ודובדבנים שחורים, שמדגישים בפה חוויה איתנה. מחירו 110 ₪ – VFM לחלוטין.
יקב רמת נגב מלבק רמון 2016 מדליית זהב – ניחוחות של גבינת ברי וקסיס, מעט קינמון ותבלינים. החך חם, כבד מעט. שזיפים וצימוקים בשלים שלפעמים יש הרגשה של תרופה בפה. זה מלבק נחמד מאוד, לא יותר. מחירו 180 ₪ – VFM לא. מהליגה של הדו-ספרתיים.
יקב תום קברנה פרנק כרם מירב מדליית זהב כפולה – יין אטרקטיבי. מאוד מבושם, עם טאנינים משובחים ופירות יער עשירים. פוטנציאל גדול. מחירו 150 ₪ – VFM לא. מהליגה של עד 110 ₪.
יקב צוובנר 35.40.2 שנה 2015 מדליית זהב כפולה – באף דומדמניות שחורות, שוקולד כהה ומנטה. הטעמים מזכירים את הבקבוקים הקלאסיים של העולם הישן, עם ארז, עשב מיובש ושזיפים בשלים. חומציות רעננה במרקם עוצמתי. יופי של יין. מחירו 185 ₪ – VFM לא. לא צריך לעלות יותר מ- 135 ₪.
יקב דומיין סרור ל'אור רוז' 2016 מדליית זהב – האף נפתח עם תווים חריפים של ליקוריץ, ציפורן, עור ואדמה. בחך פירות שחורים של אוכמניות ושזיף. המרקם קטיפתי עם טאנינים מוצקים, תבלינים קלויים, שוקולד מריר וטבק. מחירו 190 ₪ – VFM לא. לא צריך לעלות יותר מ- 110 ₪.
לסיכום: מסתבר שלא כל הזהב נוצץ, גם אם עולה הרבה כסף. בית פתוח נוסף של טועמים זהב מתקיים היום (שישי 7.12) וכן ביום שישי 14.12 מהשעה 10 בבוקר עד 4 אחה"צ.
תגובה אחת
התערוכה של מטה יהודה הייתה מחפירה. הכל דחוס וצפוף, דיילים שלא מבינים ביין, יינות מקולקלים שנמזגו וכמובן הדוכנים של היקבים הטובים (פלם…) נותרו מיותמים מהר מאוד.
המלון הקטן הזה אינו מתאים לכמות כה גדולה של יקבים, ההפקה צריכה להציב רף תחתון ליינות המוצגים (אוורד של עמק האלה??) ולהפסיק למכור כמויות גדולות של כרטיסים שגורמים לתורות של עשר דקות כדי לקבל מעט יין שאינו מספיק להרטיב את הלשון.
מה שהיה משעשע זה, שמרוב אכזבה, אנשים התחילו לאסוף כוסות יין מיותמות, כדי להרגיש שהם יצאו עם משהו ביד מהערב הזה. כך שניתן היה לראות זוגות יוצאים עם שישיית כוסות יין ביד…