נתון השבוע

מהי עלות הכשרות בענף היין?

בהתחשב בכלל הנחיות הכשרות שנה שלישית, השגחת בציר על פי הלכות כשרות, עובדים שומרי שבת וכו'

העלות מוערכת בכ-7% על המחזור ביקבים בינוניים וגדולים

מקור: גורם בענף על סמך בדיקות

 1: כשרות – כמה זה עולה לנו באמת

קשה מאוד לאמוד כמה עולה לענף היין כל נושא הכשרות. לפי גורם בענף, "המחירים נעים בין 0.5-3 ₪ לבקבוק עלויות כשרות. כל זאת ללא שקלול שנת שמיטה שהמדינה משלמת תגמולים לכורמים, וכמובן ״מעשר״ נוהל שפיכת יין. המחירים תלויים ברמת הכשרות ומספר בקבוקים".

מעבר לתשלום החודשי למשגיחי הכשרות ולתעודת הכשרות, לא מדובר רק בכסף. מדובר בכוח ושליטה, בגחמות אישיות ובמלחמות-פנים בין הגופים השונים. במדינה כמו שלנו, גם המנעמים הלא חוקיים משפיעים על כמה בסוף עולה לנו האזרח המוצר שאנו קונים.

על מנת לנסות להבין עד כמה מונופול הכשרות משפיע על יוקר המחיה, צריך קודם להבין את העלויות הכרוכות בכשרות המונופוליסטית. המדינה, בעזרת היד המבצעת "המועצות הדתיות", גובה אגרה שנתית בעבור השגחה על כשרות. סך ההכנסות של המועצות הדתיות מאגרות בנושא הכשרות עומדות על מעל 60 מיליון שקלים בשנה, בנוסף לתשלום הקבוע שמשלם בעל העסק למשגיחי הכשרות בפועל. על פי החוק לא ניתן לכתוב את המילה "כשר" בבתי עסק ללא תשלום של האגרה לרבנות, מה שגורם למאות בתי עסק שמחפשים כשרות מחמירה, לשלם עוד כספים בנוסף לתעודת הכשרות של הרבנות – כלומר גם לרבנות וגם לבד"ץ. סך עלויות מונופול הכשרות הוערכו בדו"ח של משרד האוצר בכ- 600 מיליון שקל בשנה.

רובנו חושבים שהרבנות משמשת כמונופול ממשלתי ריכוזי, אך בעצם המצב שונה, ודה פקטו מדובר במונופול מקומי. ליתר דיוק, כ- 130 מונופולים מקומיים שנמצאים באחריות המועצות הדתיות ובשליטת הרב המקומי. רבני הערים אחראיים על כל תעודות הכשרות במועצות או בעירם, בין אם מדובר בתעודת כשרות למקומות בילוי (בית קפה, מסעדה, מלון) או בית עסק (מפעלים לייצור מזון, וכמובן יקבים), מה שנותן לרבני הערים אחריות ענקית על מערכת כשרות מסועפת וגדולה, ללא קשר לניסיון של הרב. מערכת הכשרות פועלת כיום מכוחם של שלושה סעיפים: חוק הרבנות הראשית לישראל, חוק איסור הונאה בכשרות, וחוק שירותי הדת היהודיים. כאן בדיוק מתחיל הכאוס האמיתי בכל נושא הכשרות בארץ. על מנת לסבר את האוזן, השאלות הפשוטות שאפשר לשאול מצביעות על הבעיה:  מי הרב המוסמך לתת תעודת כשרות לעסק בתחום יישוב במועצה אזורית? האם זה רב היישוב המוסמך מכוח החוק או ״הרב האזורי״, שהחוק לא נותן דעתו איך קובעים את זהותו? איזה מנגנון השגחה עומד לרשותו של רב מקומי ברשות שאין בה מועצה דתית?

האם מתן תעודת כשרות מותנה בהסכמה של שני הרבנים המקומיים, האשכנזי והספרדי, וכיצד מתנהלים כשמתגלות ביניהם מחלוקות שיכולות לשתק בתוך שנייה חצי מדינה? שאלות רבות, שהתשובות להן אינן מפורשות בחוק או בתקנות. אילו היה נקבע בחוק במפורש, כי הרבנות הראשית היא בעלת הסמכות בנושאים הלכתיים והמשרד לשירותי דת הוא בעל הסמכות בנושאים המנהלתיים, היו נמנעות המחלוקות והשיתוק שנגרם למערכת הכשרות בשל חילוקי הדעות בנושאי הסמכות היה נמנע גם כן. בשטח פועלים בד"צים בעלי שם, הידועים כבעלי מומחיות בתחום הכשרות. אולם על הדרך פועלים גופים קיקיוניים המכנים עצמם בד"צים, אך לא ברור מי עומד מאחוריהם ומה ניסיונם בתחום הכשרות. לאף אחד אין מושג כמה כסף הם מגלגלים בשנה, האם הם משלמים מיסים, ובעצם מי מפקח עליהם גם מבחינת ידע בכשרות והשכלת המשגיחים. הבעיה המרכזית היא שהבד״צים אינם מפוקחים על ידי שום גורם ממלכתי כלשהו, ולכן אין מידע רשמי על מספרם. גם מבקר המדינה עסק בנושא, וסיכם את ממצאיו כך: ״בעשורים האחרונים גדל מספר גופי הכשרות הפרטיים, וכן התרחב מאוד היקף פעילותם, הכוללת לא רק פעילות בתחום המזון, אלא גם בתחומים רבים אחרים. הבד״צים מוסו באופן חלקי או לא מוסו כלל. על הרשות לבחון את פעילותם של הבד״צים, ולעשות להכללת מלוא פעילותם העסקית ברשת המס". מה שמוזר ומכעיס באמת שהיעדר המידע והפיקוח על הבד״צים אינו מונע מהרבנות הראשית להכיר ב-12 מהם כגופים נותני כשרות בחוץ לארץ.

קשקוש אחד גדול

הטענה שנשמעת מצד הרבנות הראשית, לפיה הכשרות במדינה לא מחייבת ואף וולונטרית, ואף אחד לא חייב להשתמש בשירותי הכשרות, היא קשקוש אחד גדול, ונכונה רק טכנית. בפועל, בית מלון, חברת קייטרינג, אולמות אירועים, חברות תעופה, רשתות שיווק ובעצם כל מי שאינם מחזיקים בתעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית, לא יכולים להשתתף במכרזים רשמיים של המדינה, ואף אינם יכולים לארח כנסים והשתלמויות של משטרת ישראל, צה״ל, שירות בתי הסוהר וגופים ממלכתיים אחרים. הרבנות הראשית לישראל אינה מאפשרת לערוך חופה באולם אירועים שאינו מחזיק בתעודת כשרות של הרבנות המקומית. מפעל שאינו מחזיק בתעודת כשרות, מנוע משיווק תוצרתו לרשתות שיווק, למרכולים ולמסעדות שבפיקוח כשרות של הרבנות הראשית. וכמובן שגם אינו יכול לשווק את תוצרתו כחומרי גלם לבתי מלון, לאולמות אירועים ולמפעלי מזון אחרים המחזיקים בתעודת כשרות.

חוק איסור הונאה בכשרות העניק לרב המקומי סמכות להעניק תעודת כשרות. סמכות זו, בשילוב עם מנגנון המועצה הדתית שבאמצעותו פועלת מערכת הכשרות המקומית, יוצרים מצב של חוסר אחידות ארצי וחוסר ודאות של בעל העסק באשר לדרישות הכשרות שעליו לקיים. כל רב מקומי יכול להחליט מה כשר בעיניו ומה לא, לחייב בעל עסק להשתמש בחומרי גלם שקרובים לליבו ולא פעם לכיסו. כל עוד החוק לא מסדיר את עבודת הרב המקומי, השחיתות תצוץ וצצה. אין אחידות בהחלטות, והכל עניין של כסף בסופו של דבר. תעריף ההשגחה של המשגיח בפועל אינו זהה, ונקבע לא פעם "מתחת לשולחן" עם הרב המקומי ששולח את אשר חפץ ליבו. עד שהתעריף לא יהיה זהה וקבוע לפי סוג העסק וללא קשר לפעולות המיוחדות הנדרשות בשל מאפיינים ייחודיים של העסק, כל עוד שבעלי העסקים יהיו שבויים בידי הרבנות המקומית, העלויות ישפיעו באופן ישיר על מחיר המוצר. עד שכל נושא גיוס משגיחי הכשרות ייעשה מתוך מאגר משגיחים ארצי מרכזי, שינוהל על ידי החברה הממשלתית שתוקם, בכפוף לעמידה בתנאי סף, לא תהיה שליטה מי באמת רשאי, מוכשר או עבר מבחנים כחוק להיות משגיח בעל יושרה ויכולת אמיתית לעסוק במקצוע ההשגחה.

פיקוח חלופי

בישראל פועלות כ- 40 רשויות מוניציפליות יהודיות שאין בהן מועצה דתית, ובהן הרב המקומי נעזר במערך פיקוח חלופי. במקרים רבים נדרשים העסקים לשלם תוספת על שכר המשגיח עבור מערך הפיקוח, ותשלום זה מתבצע לעתים קרובות באופן שאינו מוסדר ומתועד, מה שגורם לתשלום לא מוסדר של שכר למשגיחים ומפקחים תוך השתמטות מתשלומי מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות. חובה שתנאי ההעסקה של משגיחי הכשרות, רמות השכר והתנאים הנלווים, ייקבעו במסגרת הסכם קיבוצי, וכל משגיחי הכשרות יועסקו בצורה מסודרת באמצעות חברות פרטיות שיקבלו רישיון לכך. נכון להיום אין שום התמחות ותתי התמחות של משגיחי כשרות. כל משגיח יכול להשגיח על ייצור במבה או יין.

העסק של הכשרות בישראל מורכב, טעון, פוליטי. בתפוח האדמה הלוהט הזה יכולה לטפל רק ממשלה שאין לה ניגוד עניינים והיא אמיצה. למערכת הכשרות יש השפעות כלכליות אדירות. עד שלא תהיה הסדרה כוללת של מערכת הכשרות המגדירה את סמכויות הגורמים הרבים הפועלים בה, והמאפשרת לכל בעל עסק לבחור לקבל תעודת כשרות לפי צרכיו, בהתאם לתפיסת עולמו ולרצונו, ולתת מענה לדרישות הכשרות של לקוחותיו, ועד שלא תהיה חקיקת חוק כשרות ממלכתי ותיקון לחוק הרבנות הראשית ולחוק שירותי הדת היהודיים – כל נושא הכשרות ימשיך להתנהל בעלטה ובמחשכים, ויהיה פוליטי דה פקטו.

ד"ר אביעד בקשי ונטע שפירא, תיארו את הדברים בנייר מדיניות שפרסמו במסגרת פורום קהלת בינואר 2016: "כל החפץ בתעודת הכשר כפוף באופן בלעדי לתעודת ההכשר של הרב המקומי שכתובת בית העסק מצויה בתחום שיפוטו. אם איתרע מזלו של בעל העסק והרב המקומי מטיל חומרות מיוחדות או היקפי השגחה גדולים במיוחד שאינם מקובלים על רבנים מקומיים אחרים, עליו להתמודד עם דרישות מחמירות אלה, בעוד מתחריו נהנים מכשרות ממלכתית ללא הדרישות הללו. מאידך גיסא, אילו שפר עליו מזלו של בעל עסק והרב המקומי דווקא מקל במיוחד בדרישות הכשרות, אשרי וטוב לו״.

לפני סיום נחזור לגורם בענף שאמר לנו כך: "יש לציין בכאב רב כי הכשרות היא תעודת הביטוח של ענף היין הישראלי. יהודים בארץ ובעולם מצווים לשתיית יין – כשר כמובן. כמו כן מיטב יינות ישראל הכשרים נפתחים בעולם עקב כשרותם גם אצל לא יהודים, ויש לכך סיבות רבות".

לסיכום: היין הוא פסיק קטן בטרגדיה הגדולה הזו של הכשרות במדינת ישראל. הכותרת ״כשרות, כמה זה עולה לנו באמת?״ היא קצת מטעה. לא מדובר רק בכסף, מדובר בדמוקרטיה, בקבלת האחר, בהתחשבות באחר, בפירוק מונופולים, במלחמות דת שמשפיעות על כולנו, בפוליטיקה, מיהו יהודי, צביון של מדינה ובעיקר כוח, כסף ושררה, שמי שמחזיק בהם לא מסוגל לשחרר.

הפתרון היחידי שיש הוא חקיקה של חוק כשרות ממלכתי, שיכלול הגדרת סמכויות של המשרד לשירותי דת, מבנה מחלקות כשרות במועצות הדתיות, תיקון לחוק שירותי הדת היהודי, הגדרת סמכויות  החברה הממשלתית לכשרות, הסדרת רשויות ללא מועצה דתית, הסדרת הכשרות ברשויות לא יהודיות, הסדרת מנגנון הייבוא, הסדרת המנגנון לשחיטת חו"ל, הסדרת עבודתם של משגיחי כשרות, עיסוק החברה הממשלתית במחקר ופיתוח בתחום הכשרות.

לגבי תגובות: לא הצלחנו לקבל ולו תגובה אחת לפרסום מכל גורם בענף היין ומהיבואנים, שלא לפרסום ולציטוט אפשר לסכם במשפט אחד את מה שרובם אמרו לי: "מדינה מושחתת". תודתי הגדולה לפורום קהלת על המידע.

פריחה בכרם

ערן פיק, יינן ומנכ"ל יקב צרעה, כתב וצילם: "הכרם בשורש עכשיו בשלב הפריחה, ואף חלק מהגפנים עברו כבר חנטה (הפריית הפרח).לאחר חורף מוזר, ינואר חם ופברואר קר, הגפנים התעוררו מתרדמת החורף מאוחר יחסית. מאז ההתעוררות מזג האויר חם מהממוצע, ולכן הפריחה החלה מוקדם מהצפוי, כשהשריגים עדיין קצרים. בשלב הפריחה והחנטה אנחנו מקווים למזג אויר נוח, ללא מכות חום קיצוניות וממושכות, שעלולות לפגוע בפרחים ולהוריד את כמות הפרי. מכות חום בשלבים האלה הן סכנה לכמות היבול בכרמים שלנו, בדומה לאירועי קרה בשלב הלבלוב באזורי יין קרים".

2: למה שומר הקברים בקראקוב מחזיק באוצר יינות ישראליים?

בקראקוב שבפולין יש בית קברות קטן, עתיק מאוד, נסתר מהעין ומוקף חומה גדולה, שנושק לרובע היהודי קאזימיץ. בית קברות עם עשרות מצבות שרק מגן הדוד שחרוט עליהן, מגלה את היותו יהודי. מקום מאוד מטופח ושקט, ציוצי ציפורים נשמעים מכל עבר ועצי פרי נטועים מסביב, וכשמבקרים בו,אי אפשר שלא לחשוב על בית הקברות Père Lachaise בפריז. השמות החרוטים על המצבות אינם אומרים לי דבר, שם אחר שם של יהודים שחיו ומתו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, ואף לא קבר אחד של רב מפורסם שיש לו עדת מאמינים. אלה קברים של יהודים שידעו חיים יפים בפולין המשגשגת של המאות ה-19 וה-18. על בניין מס' 55 ברחוב Miodowa בו שוכן בית הקברות, מצאתי שלט קטן, אבל ממש קטן, בעברית. שלט שפותח צוהר בלתי נתפס ל- "WINO ISRAELA  – חנות יין ישראלי". את דלת החנות פותח אדם מרשים במראהו, עם זקן לבן מטופח, קול בס של קריין חדשות וחיוך קטן על שפתיו באומרו "שלום ובוקר טוב, אנא הכנסו".

שמו קובה לוינגר (KUBA JOAW LEWINGER), והדלת הקטנה לחנות שלו מטעה. כשהדלת נסגרת נכנסים לבניין משופץ בן שלוש קומות. מצד שמאל נגרייה קטנה, בה בונה קובה את היאכטה השנייה שלו, כאשר חלון הנגרייה משקיף על בית הקברות; בקומה השנייה חדרים קטנים להשכרה לאומנים, ולמי שרוצים לברוח קצת מהחיים ולהתחבר לנשמות הקדושות שמציצות עליהם מחלון החדר המושכר. "האורחים שלי גם כן שומרים על בית הקברות", הוא אומר. בקומה השלישית חלל גדול עם ספרית ספרי קודש ולימוד, ופינות התבודדות בהן אפשר לשקוע באחד הספרים הללו.  איפה היין? אני שואל את עצמי. רק כוסות יין ריקות מסגירות שבפינות ההתבודדות אכן יש יין. קובה אומר: "קח ספר, קח בקבוק יין ותפליג לאן שתרצה. פה לא יציקו לך, המתים כאן ממול מצטרפים לחגיגה".

איפה היין? אני שואל, ואז שוב עולה חיוך על פניו של  קובה והוא מוריד אותי שוב למטה, פותח לרווחה דלת עץ אלון כבדה, ואני לא מאמין למראה עיניי: משטחים על גבי משטחים של יינות ישראלים – קסטל, הר אודם, מוני, מדבר, רמת נגב, נטופה, ועוד ועוד. המדפים על הקירות עמוסים יינות מתיישנים, כולל מגנומים בני עשרות שנים. החלל גדול וקר מאוד, כי אנחנו עשרה מטרים מתחת לאדמה, ויש בו באר מים שקובה חפר. "המים הצלולים מעניקים את הלחות הנדרשת", הוא מסביר. אי אפשר שלא ללטף את הבקבוקים, רק יין ישראלי. מי קונה? אני שואל, הרי אין פה קהילה יהודית, אף אחד לא מכיר את המקום, ואין פרסום, אז מי קונה? "הפולנים", הוא עונה, "כאלה שאוהבים יין טוב, או מחפשים משהו שונה. יש לי קהל קבוע שמגיע וקונה, או לוקח בקבוק ועולה למעלה לדבר, לחשוב ולנוח. אני לא מתערב, ולמי ששואלים אני מסביר שהיין שהם שותים מעניק להם חוויה ייחודית, ולוקח אותם לטיול בכרמים של ארץ הקודש". צריך לזכור שהפולנים הם נוצרים מאמינים, כך שישראל וירושלים קדושות עבורם. "אני רוצה שהלקוחות שלי ימצאו את אותם הטעמים והניחוחות בבקבוקי היין שלנו, ויטעמו את אדמת ישראל דרך הכרמים שנמצאים בבקבוק", הוא מסביר.

קובה לוינגר הוא איש מרתק, מדבר על קדושה וגם על פילוסופיה, היסטוריה וספרות של עגנון. פעם בשנה הוא יוצא לשוט בנהרות פולין בסירות שהוא בונה במו ידיו, ופעם בשנה הוא נוסע לסקי באיטליה. מחד הוא חי את העולם הגדול, ומאידך מתבודד שעות עם בקבוקי היין שלו במין סגפנות. רוב הזמן האורחים שלו הן הנשמות של מי ששמותיהם חרוטים על הקברים. הוא שיפץ את בית הקברות במו ידיו, וכשרצו להפוך אותו לעוד פיסת נדל"ן, נלחם בבירוקרטים והצליח לקבל על האתר חזקה של מקום קדוש לעם היהודי, כך שאי אפשר לגעת בו. הוא חשף מצבות ושתל עצים וצמחיה, שיחזר שמות והחזיר למקום את השלווה של בית קברות. כן, יש לו אובססיה לא מוסברת ליין ישראלי, והוא רוכש יין בכמויות אדירות. הוא חי בין המתים בפולין כבר 60 שנים, והבן שלו שחי בישראל מבצע עבורו את הרכישות. הבן מגיע ליקבים ומזמין משטחים, עומד בקשר ישיר עם מיכאל אלפסי מיקב הר אודם ועם אלי בן זקן מיקב קסטל, כי הקשר האישי חשוב לו.  כשדיברתי עם מיכאל אלפסי על קובה לוינגר, העיניים שלו ברקו, "איזה איש", הוא חזר ואמר כמה פעמים. "כבר שנים שהוא מזמין יין, שואל, מתעניין, מלווה את העשייה של היקב מרחוק. איזה איש", הוא שוב אומר לי.

"מחירי היין דומים למחירים בחנות יין בישראל" אומר קובה. וולקניק שיראז של הר אודם עולה 113 זלוטי שהם כ-100 שקלים, מוני מלבק עולה 78 זלוטי שהם כ-70 שקלים, ופטיט קסטל 2016 יעלה כ-160 שקלים. המכירה היא רק בבקבוקים, כי על פי החוק הפולני, המכירה בכוסות אסורה למקום שאין לו רישיון בר. אבל קובה לא רוצה להפוך לבר, ואומר "קחו בקבוק ותגמרו אותו", הוא צוחק, "אלו היינות הכי טובים שמייצרים בישראל, אין לי יינות של יקבים גדולים ומסחריים, אני לא רוצה. פה יש רק יין שאני אוהב לשתות".

יש עוד המון הפתעות בכל פינה אליה מסתכלים. בקומת המרתף בנה קובה גם מקווה קטן שהמים בו צלולים, ונקיים כמו בית מרקחת, וגם סאונה יבשה לימות החורף הקשים מציצה לה מאחת הפינות. בבניין יש גם מטבח עם מקפיאים בהם אפשר למצוא אוכל כשר ארוז בחמגשיות וגם שולחן אבירים גדול, כך שאפשר לבוא וליהנות מארוחה ישראלית כשרה בהזמנה מראש בלבד של קבוצות. "האוכל כשר", הוא אומר, "אין לי משגיח, אבל אני אוכל אותו כיהודי מאמין ,וכל אחד שרוצה יכול להצטרף אלי".

הדלת פתוחה, הבית בן השלוש קומות מרשים, ולמרות שצריך ללא ספק להתרגל לנוף ולהכיל את החוויה הכללית, ההפתעה ענקית. "שומר הקברים" קראתי לו, וזה המקום למי שמגיע לקראקוב, מאס בקניות בקניונים, ורוצה לברוח לכמה שעות.

KUBA JOAW LEWINGER  – WINO ISRAELA – ul. Miodowa 55, 31-036, Krakow, +48 513-148-776

פריחה בכרם

זאב דוניה מיקב סוסון ים, צילם וכתב מעט מאוד: "גרנאש, בר גיורא. רשאי להמריא". ואנחנו נשארנו בלי תשובות: לאן לדעתך הוא יגיע? איך יהיה התינוק? מניסיון העבר – איך הוא כיין בן שנה, איך הוא מתפתח, מתי מגיע לשיא טעמו, בן כמה הבוגר ביותר במשפחתו? אבל זאב כבר המריא ולא ענה.

3: זזים בענף

יקב כרם ברק

היינן המוכשר דרור אנגלשטיין, שעבד עד לאחרונה בצוות בית הספר ליין ויקב שורק, נקלט אצל היינן יוסי רוזנברג ביקב הבוטיק המשפחתי ברק,  אשר הוקם בשנת 2011 על ידי משפחת רוזנברג במושב בקוע. היינות של רוזנברג שונים. הוא יינן שמעז, בועט במוסכמות ומוציא תחת ידו כמה פנינים כמו קריניאן 2018, שלדעתי הוא אחד מהטובים שיש היום בישראל, וסדרת ה

Pét-Nat, שאם רק יתמיד בה זה יכול להיות הדבר הבא אצל צעירים. דרור נכנס ליקב שאף על פי שקיים מ- 2011 מתנהל כיקב צעיר שצריך להחליט מה הוא רוצה. ללא ספק השילוב הזה בין יינן שרוצה כל הזמן לחפש ולרגש, לבין אחד שבא קצת מהאקדמיה, יכול להוליד יקב מאוד מאוד מעניין ומשובח. ברכות לשניהם.

יקב טרה נובה

היינן והשותף גיל שרון עזב, ובמקומו קלטו ביקב את הייננית רוני כהן ארזי, שמסיימת בימים אלה את לימודי הייננות והכרם במכללת תל חי (אוהלו). רוני עבדה ביקב אורטל עם נעמה מועלם, עבדה ביקב רמת הגולן, ועבדה ביקב אסף תקופה קצרה. לפני שנה עזבה רוני את תל אביב הגדולה, לטובת קיבוץ מרום גולן ולטובת התמקצעות ביין וכרם. קשה יהיה להתחרות ביינות של יקב טרה נובה תחת עשייתו של גיל שרון. אלו היו יינות מדויקים, נכונים, טרואר במיטבו. מאוד נגישים, ויחד עם זאת היו כאלה שההתיישנות תעשה להם טוב.

אני מניח שהשילוב של התמקצעות ביקב רמת הגולן המסחרי, לצד ייננות אחרת של יקב הבוטיק אסף, יכולים להוליד משהו חדש בטרה נובה. מי שתלווה ותייעץ לרוני היא הייננית נעמה מועלם, לשעבר מהיקבים דלתון ואורטל, מה שעשוי לשנות את סגנון היין הייחודי של טרה נובה ליינות שלא ממש השאירו חותם או טביעת אצבע ייחודית. מאחלים לרוני המון בהצלחה ואומץ.

יקב מדבר מחפש

היינן יפתח לוסטיג כבר לא ביקב מדבר. הדרגים הבכירים ביקב לא הזילו דמעה, ומחפשים יינן ועוזר יינן.

יקב עמק האלה

אלון לוי מנכ"ל יקב עמק האלה, עזב את היקב. את מקומו תפס עורך הדין יריב שמרון. אחרי שנים שהיקב לא ממש  צלח, אין ספור ייננים שהתחלפו בגלל אי יכולתם לעבוד עם המנכ"ל, ואחרי אין ספור רעידות אדמה, אולי רוח חדשה מנשבת ביקב שנמצא באחד המקומות היפים בארץ. הצוות המסור שניסה בכל כוחו לשמור על איזשהו צביון וריח של יקב, סורס בשנים האחרונות. המהלכים של מכירת יינות בכל מיני מבצעים הזויים פשוט הרסו את המותג. כפי שכתבתי, רוח חדשה, ואולי אולי יש סיכוי להחזיר עטרה ליושנה.

הטריק של אתר כיכר השבת לקירור מהיר של בקבוק – יין לא כשר

תחת כותרת גג 'באנו לעזור' פרסם אתר כיכר השבת שמגדיר את עצמו כ"אתר החרדי המוביל בעולם", ידיעה על טריק לקירור מהיר של בקבוק יין עם מלח וקרח. רק שהבקבוק המוצג בידיעה נלקח מספריית תמונות חינמית (גילוי נאות: גם אנחנו עושים זאת מעת לעת), ומדובר בבקבוק יין לא כשר בעליל. דרך אגב, אותה תמונה פורסמה כבר בכתבות רבות  במגוון ארצות ושפות.

ואנחנו שואלים: אי אפשר היה למצוא עבור הידיעה תמונה של יין ישראלי כשר כדת וכדין?

4: יקב כרמל מרחיב תשתית ייצור – להאמין או לא להאמין זו השאלה

בהודעה שנשלחה לכתבי היין, נמסר לנו כי יקב כרמל מרחיב את תשתיות הייצור במתחם אלון תבור, ואף מתכנן להרחיב את תהליכי והיקפי הייצור באתר זה "כחלק מאסטרטגיית הצמיחה של היקב, במטרה להגדיל את אספקת כלל המוצרים, באיכות הגבוהה ביותר ובהיקף הכמותי הצפוי בעשור הקרוב, תוך מתן דגש על שילוב טכנולוגיות עתידיות נדרשות."

במסגרת תכנית אב ארוכת טווח מתעתדים לרכז באלון תבור את מרבית פעילות הייצור והלוגיסטיקה של כל קבוצת יקבי כרמל, כאשר בהמשך יועברו גם חלקים מסוימים מהפעילות התפעולית של יקב זיכרון יעקב לאתר אלון תבור.

לצערי אי אפשר לשכוח את הודעות היח"צ שקדמו למכירה של האתר ההיסטורי בראשון לציון. גם אז פמפמו לנו שהנדל"ן היקר שעליו עמד היקב לא יימכר וליקב כרמל יש קשר להיסטוריה ושורשים עמוקים בתרבות היין הישראלית. בפועל, בשיטת הסלמי פורק היקב עד עפר. כל הציוד וכל התמונות, הספרייה והמזכרות פשוט הושלכו יום בהיר אחד לפח האשפה. רק התערבות מהירה של כתבי יין – וכאן מקום לציין במיוחד את ישראל פרקר תושב העיר, הצליחו להציל חלק מהדברים והם נאספו.

לשאלתי האם על ראש הגנב בוער הכובע, ומכינים אותנו למכירה נוספת של הנדל"ן בזיכרון יעקב כפי שעשו בראשון לציון, מדגישים ביקב כרמל כי אתר היקב ההיסטורי בזיכרון יעקב, שהינו חלק מהמורשת של היקב, ימשיך להיות הלב הפועם שלו ומשמעותי הן מבחינת היבטי ייצור ותפעול במקום, והן מבחינה היסטורית עם מרכז המבקרים של יקבי כרמל, ומוסיפים כי אין כל כוונה למכור את היקב בזיכרון. "ליקב כרמל יש תוכניות גדולות לגבי זיכרון שעדיין נמצאות בתהליכי פיתוח. כל ההנהלה נשארת שם, כולל מרכז המבקרים וגם חלקים חשובים מהייצור". אנחנו מבטיחים לעקוב.

5: מה הם עושים למותג? ירדן קברנה 2017 ב- 19 ₪

כבר חודשים שאנחנו רואים מבצעים בחנויות יין וברשתות הפצה, בהם ההטבה הניתנת בקניית יינות אחרים, היא יינות ירדן של יקב רמת הגולן. ניסינו להבין איך זה קורה, למה דווקא היין הזה, מי מנסה אולי לפגוע במותג וביקב, ומאידך האם ולמה מישהו ביקב פשוט משחרר את היינות האלה לשוק במחירי רצפה?

אין לנו תשובה. כולם ממלאים פיהם מים במקרה הזה, כי תכלס בקבוק מים מינרליים מגיע למחיר המבצע של "בא לי יין" – בקניית שלושה יינות של כרם בן זמרה לפי 110 ₪ לבקבוק, תוכלו לקנות ירדן קברנה סוביניון 2017 ב- 19 ₪, כשמחירו הממוצע בחנויות יין 129 ₪.

אם היה מדובר במבצע חד פעמי בחנות אחת, אז אפשר להבין שמישהו סופג את העלויות. אבל מדובר במבצעים שנמשכים במהלך כל השנה ובהרבה חנויות, כשירדן הוא הכוכב הזול הקבוע. משהו מריח פישי במה שקורה ביקב הצפוני הזה.

6: בשבוע הבא כנס אשכול הזהב 2021 – סיכום השפעות הקורונה

מגפת הקורונה והירידה במצב הכלכלי בעקבותיה, הם איומים חריפים ביותר על תעשיית היין, סגירת מלונות ומסעדות הביאה לשיבוש עולמי בערוצי הפצת היין. מסחר מקוון ויקבים קטנים הצליחו לשנות הרגלי מכירה, ונהנו מהשינויים הללו עם זאת, היעדר תיירים זרים הביא לירידה חדה בצריכת היין המקומית בארצות רבות של תיירות יין. ההשפעה הגלובלית מצביעה על ירידה עולמית בייצוא יין. מומחי כלכלה צופים התאוששות איטית מאוד של התיירות והיצוא, ומצפים להידרדרות נוספת של המצב הכלכלי בשנת 2021.

בואו לא נתבלבל, ישראל היא לא מעצמת יין. אנחנו לא נמצאים אפילו במשוואה הבינלאומית של מדינה שיכולה להשפיע במשהו על תעשיית היין העולמית, כמה עשרות משטחים שיקב רמת הגולן או יקב ברקן מוכרים ליהודים האמריקאים, לא באמת מזיזים לתעשייה העולמית. גם פה בישראל, התעשייה שלנו לא ממש משפיעה על הכלכלה המקומית. מרבית היין שנמכר בישראל שייך לקונצרנים גדולים, שאחוז הרווח מהיין שולי מבחינתם למשקאות התוססים והבירה שהם מוכרים.

התרגלנו לחשוב שהיבוא מהווה 20% מהיין שנמכר בישראל. אין באמת אפשרות לדעת כמה יין מיובא לישראל, ושלא לציטוט גורם בכיר בענף צוחק בכל רם כשאני מצביע על הנתון של 20%  כנראה מדובר בכמעט כפול, וזו ההשפעה האמיתית על הענף. אלו בעיקר יינות לבנים זולים, שחסרים לנו בתעשיית היין.

כנס אשכול הזהב שיתקיים ביום שלישי 11 במאי בהיכל התרבות תל אביב ייפתח ב- 18:00 עם טעימה ראשונה של יינות אדומים מבציר 2020 תחת שרביטו של הסומלייה אפי קוץ, שעשה זאת בפעם הקודמת והעסק הופך למסורת. השנה בחר אפי להתמקד בשלושה זנים: קברנה סוביניון, סירה וקריניאן (אני מקווה שהוא מחביא איזה בקבוק רוזה או לבן מתחת לשולחן, או בירה. מה אדומים עכשיו, מה?). בהמשך הענקת פרס אשכול הזהב לכורם המצטיין לשנת 2021 על ידי צחי דותן, מנכ"ל המועצה לגפן יין, ושני פאנלים שנקווה כי יפיקו כותרות לשבוע הבא: איך קירבה המגפה את הצעירים לעולם היין? ויין ומסעדות בימי קורונה – מה הייתה ההשפעה, מי נפגע (מי לא?), מי זכה וכיצד השוק השתנה בהנחיית איש היין יוסי בוזנח. ואז יגיע טקס חלוקת הפרסים עאל ידי יושבי הראש הנצחיים של התחרות – חיים שפיגל ועו"ד נחמן כהן צדק. הכניסה לנרשמים מראש, תו ירוק וכו'..

7: פסטיבל היין בגליל העליון – אגמון מרקט

לקראת שבועות והקיץ שתיכף מתחיל להכות בנו ללא רחם, התאגדו להם יותר מ- 25 יקבים צפוניים גליליים, ויקיימו במרכז האזורי ליינות הגליל והגולן – אגמון מרקט. שלושה ימים של מוזיקה חיה, יינות גליל וגבינות. מחיר כניסה הכולל כוס יין וטעימות:  60 ₪. לאדם. ביום חמישי 13.5.21 יתקיימו שתי הופעות מוזיקליות, בשישי 14.5.21 קבלת שבת בנוסח יווני עם הזמר והבוזוקי ניסים מרי. טעימות יין, דוכני רחוב, ערק, ריקודים והרבה מצב רוח טוב. בשבת 15.5.21 – 19:00-23:00 גולת הכותרת של הפסטיבל. ב- 19:00 PINK & WINE  – סדנת יין וטעימות של יקב נעמן המייצר יינות בוטיק כולל הסדרה המוזיקלית עם שמות להקות מעולם הרוק. רמי נעמן ישלב את סיפור היקב עם סיפור 6000 שנות בציר בעמק קדש ובגליל העליון. הוא יטעים מיינותיו זוכי פרסים, ולסיום יטעמו המשתתפים יין נדיר – שחזור של מתכון בן 3800 שנה. ב- 21:00 מופע רוק של גדי אלטמן והרכב מוזיקלי כמחווה ללהקת פינק פלויד.

בין היקבים המשתתפים

רמות נפתלי, נעמן, לוריא, הר אודם, אור הגנוז, שטרן, דלתון, בן דוד, לוי, סקוריה, דומיין סרור, שמאי, בהט, פאסק, מורד, אסף, דלתא, טרה נובה, ערק קעוואר.

מה לא לפספס בטעימה?

וולקני ריזלינג של יקב הר אודם – חד כתער, פטרולי, יופי של יין.

פטי ורדו של יקב נעמן – סוס פראי, חלוץ הזן המדהים הזה.

רוסאן 2020 של יקב לוריא – מאוד מיוחד, עושה בית ספר לגדולים.

יקב אסף קולומבר 2020 – רענן, פריך, פירות הדר, יין מקסים.

יקב רמות נפתלי גוורצטרמינר 2020 – יבש, שופע, מדויק, שאפו.

8: וויסקי א' M&H – מזקקת וויסקי בדרום תל אביב   

קשה להאמין: 100 מטר מאיצטדיון בלומפילד, מרחק דקות הליכה משוק הפשפשים וגם מרחק יריקה משוק לוינסקי, חבויה לה מזקקת וויסקי עצומה. וכשאני אומר עצומה, אני מתכוון למאות חביות וויסקי ששוכבות להן ליישון, לא לפני שהנוזל הצהבהב בושל, תסס וזוקק. הריח בחדרי החביות ובחדרי הזיקוק מדהים – אין ספור חביות ישנות של יין, מעצי אלון, דובדבן, חביות שיישנו בהן ליקר, חביות רום, שרי כשר, קוניאק כשר וכו’.

את הסיור עורך לי טל חוטינר – סגן נשיא מכירות עולמי של מזקקת M&H. במשך כשעה אנחנו עוברים בין דודי התסיסה לחדר השעורה וכמובן החביות, תוך כדי אנחנו טועמים וויסקי מחביות שונות, בכולן יש וויסקי בן שלוש שנים.

לשאלתי כמה שנים אתם מתכוונים ליישן את הוויסקי, טל מפתיע אותי ומספר כי במחקר שהם עשו, התברר כי תהליך היישון של הוויסקי בחבית מושפע מאוד מהטמפרטורה המקומית. "האקלים החם והלח המאפיין את תל אביב במשך רוב השנה, משפיע על האינטראקציה בין הוויסקי וחבית העץ, ומאפשר לוויסקי שלנו להתיישן מהר יחסית כך שהוא מרגיש בוגר ומורכב לגילו", הוא אומר. ואכן בטעימה הוויסקי מרגיש בעל עומק ומנעד טעמים מורכבים מאוד.

תהליך ההכנה של וויסקי הוא חוויה שמערבת את כל החושים. זו מלאכה מסורתית, טעונה בהיסטוריה וכימיה, טכנולוגיה ועבודת יד. כולנו מכירים את הוויסקי הסקוטי והאירי, וכמובן האמריקאי. הוויסקי התל אביב רק בתחילת דרכו, וכבר קוטף הצלחות ומדליות ברחבי העולם. בטעימות של מומחים ההתפעלות רבה, בעיקר עקב הידיעה כי הוויסקי נעשה במקום חם אשר משפיע על הטעמים ותקופת היישון. טעימת וויסקי דומה לחלוטין לזו של יין. יש בנוזל הזה את כל האלמנטים שחובב יין מכיר: ארומה- טעם- סיומת. שלושה סוגי וויסקי מייצרים במזקקה:  קלאסיק סינגל מאלט מבוסס על חביות אקס ברבן מובחרות וחביות יין אדום, שיושנו תחת השמש התל אביבית – ארומות של וניל מתאזנות נהדר עם מעט עץ ופירותיות קלה ברקע. גוף קל, טעמים מתוקים של וניל, קרמל ודבש, מלווים בטעמי עץ וספייסיות מעודנת של פלפל שחור. סיומת קצרה אבל עדינה. טעמי העץ העדינים נשארים בפה לזמן מה יחד עם התיבול המעניין.

סדרת אלמנטס מביאה עשייה מסורתית לצד בחירה אישית של חביות, לדוגמה חבית סקוטית מאזור איילה – בעלת מליחות עדינה ועישון עדין, או חבית השרי שמעניקה ריחות וטעמים של פירות אדומים ולימון לצד קרמל. הדובדבן שבקצפת זו סדרת אייפקס, או בעברית 'פסגה' – משקפת את שיא היצירתיות והרוח החדשנית של המזקקה. הסדרה כוללת ביטויים מתחלפים של חביות בודדות, או מהדורות מוגבלות שנבחרו במיוחד על ידי תומר גורן המזקק הראשי. כל ביטוי של המזקקה הוא סינגל מאלט שמיוצר לפי הסטנדרטים הסקוטיים המחמירים ביותר, תוך ניצול אזורי האקלים והמאפיינים הייחודיים של ישראל.

הסיור במזקקה עובר מהר. כולם מחייכים, מאושרים אחרי כמה טעימות, וצריך לזכור שלא מדובר ביין. פה אחוזי האלכוהול מתחילים ב- 40% ועולים. אני עדיין ממאן להאמין שזה ממש בלב תל אביב. מסתבר כי העבודה הכי קשה היא בעצם לחפש ולמצוא למצוא בכל מקום בעולם חביות מיוחדות, אשר יעניקו את הטעם לנוזל. טל חוטינר איש היין מפעיל את כל הקשרים בחיפוש אחרי חביות. היינן יעקב אוריה מאותת שיש לו חביות של דבוקי, והן עוברות למזקקה. כנ"ל חביות של יקב רימונים, שטעם הוויסקי בהן הכי שונה והכי מיוחד בעולם, "הוא משגע את היפנים" אומר חוטינר. האמת – גם אותי.

תומר גורן המזקק הראשי של M&H שקט וצנוע, יושב לו ספון בחדר הטעימות הקטן מדי, וכל הזמן טועם ומודד ומחליט מה ייכנס לבקבוק. לא לקנא בו – זו עבודה קשה. איתן עתיר המנכ"ל בא בכלל מעולם ההיי-טק. אני מוצא אותו על הבר המרשים במזקקה, מכין ג'ין טוניק. כן, גם ג'ין ישראלי מכינים פה, והרבה ג'ין נפלא מבשל כאן עודד וייס, שאני תופס אותו מכניס להשריה עשבי תיבול וקליפות תפוז ולימון לדוד גדול, לנוזל שבעוד כמה ימים יהפוך לג'ין. בקיצור המזקקה מביאה הרבה כבוד לעיר תל אביב. סיורים נערכים במקום וכמובן טעימות, הרבה טעימות. יש כאן מגוון רחב של אפשרויות ומחירים – תמצאו אותם בחנות שבאתר.

M&H (Milk & Honey)  – התחייה 16 תל אביב. 03-6320491

9: וויסקי ב' בסקוטלנד – Chivas Extra 13 חדש מגיע לישראל

רני רוגל מדווח: חצר המפעל של טמפו בנתניה אינה מעניינת במיוחד, פרט לערמות ענק של ארגזי בירה קרלסברג שחיכו ליום המחרת לצורך הטענתם ושינועם על משאיות לא פחות ענק. כאן, במרתף, פתחה חטיבת הבירה והאלכוהול של קונצרן טמפו את הפאב המעוצב והמדוגם שלה, וכאן הנחה ברוב חן רני כהן, מנהל המחלקה המקצועית בחטיבת האלכוהול של טמפו – יבואנית ומפיצה בישראל, טעימה מודרכת דיפלומטית אותה העבירו מבתיהם שבמרחקים שני שגרירים: פארס סאמר – שגריר שיבאס ריגאל  אזורי למזרח התיכון וצפון אפריקה, וקן לינדסיי – שגריר גלובלי בית האחים שיבאס.

הסיבה למסיבה: יומולדת 13 ל Chivas Extra – המתיישן בחביות שרי אולורוסו Oloroso Sherry Casks – , והצגת מהדורה מיוחדת של Chivas Extra 13 המיוצרת מבלנד שמשלים התיישנות בחביות שיפון אמריקאיות מובחרות – American Rye Casks.

כמו כל אחיו מבית שיבאס, ה- 13 הוא בלנד וויסקי עשיר בו משתלבים מאלטים של מספר מזקקות המצטיינות בארומות עשירות ועמוקות, והמאסטר בלנדר של שיבאס הוא חבר של רוקחי וויסקים אלה – שת"פ תעשייתי, כולל עם יינן היקב שמספק לשיבאס חביות בהן התיישן השרי אולורוס (יש גם וויסקי 13 בחביות טקילה ורום – לא, או עדיין לא, הגיעו לישראל).

אנשי שיבאס ציינו את המתיקות והקלילות של הוויסקים שהוטעמו, שהופכים אותם לחברים טובים של קוקטיילים בהם הם מהווים את מרכיב האלכוהול, שגם אותם טעמנו. השגרירים גם ירדו לגבי האקסטרה 13 בחביות שרי, לרזולוציות של "ניחוח מתקתק ופירותי בעל נגיעות של אגסים בשלים, טופי קרמי ורמיזות לג'ינג'ר. טעם האגסים הבשלים ממשיך גם לחך עם טעמים טרופיים מתוקים של מלונים ונגיעות של וניל וקרמל, המשתלבים עם נגיעות חריפות של קינמון ושקדים ומובילים לסיומת ארוכה ומספקת".

השגריר פארס (במקור פרסי, כפי ששמו מעיד, וחברות צוות טמפו שהיו בפאב ציינו כי בשנת הקורונה בה עבד מהבית ולא יצא למסעות דיפלומטיים ברחבי העולם, שערו התארך עד כתפיו), התפייט על המהדורה המיוחדת Chivas Regal 13 שיפון אמריקאי, שבהתאם לשמה מיוצרת מבלנד שמשלים התיישנות בחביות שיפון אמריקאיות, "המעניקות סיומת חלקלקה ומעודנת במיוחד, עם ניחוחות תפוז מתוק ועסיסי ושוקולד חלב קרמי. כך נוצרת פרשנות מעודנת וקטיפתית לסגנון המסורתי של שיבאס".  אין ספק שהוויסקי נוסך בשגרירים רוח לירית משהו. מחיר בקבוק: 133 ₪. אהבתי.

ומשהו על העיצוב הגרפי של סדרת שיבאס 13: לשם כך בחרו את אומן הגרפיטי גרג גוסל (Gregg Gossel), שבעיצובים שלו משלב בדרך כלל דמויות מההיסטוריה המודרנית, כולל הנשיא קנדי, שיצר חבילת מיתוג מדהימה כוללת ומלאה, עד לרמת הפלייסמנטים לכוסות ומחברות. עיצוב מאוד לא מסורתי, שלא מתיישב עם תדמית שמרנית לה מצפים מבית וויסקי שפועל כבר מ- 1909.

 10: מיתוג היין – מרכז המבקרים החדש של יקב יתיר

רני רוגל מדווח: בשבוע שעבר כתב יונתן לבני ב'השבוע בענף היין 283' על הביקור שלו במרכז המבקרים החדש של יקב יתיר, לצד ביקורת יינות שטעם בביקורו במקום. התרשמתי מאוד מהצילומים של דוד סילברמן ושל יונתן שם, ולאור דעתי שמרכז מבקרים כזה לא רואים בכל יום, בוודאי לא בישראל, תהיתי מי אחראי לעיצוב הפנים של המקום.

התפלאתי מאוד לשמוע שמדובר במעצב ברוך נאה, בעל 'סטודיו ברוך נאה עיצוב אסטרטגי', אותו אני מכיר כמי שאחראי למיתוג ועיצוב של 30-40% ממוצרי הצריכה בארץ, ויצר שפות גרפיות להרבה מותגים. אבל לעצב מרכז מבקרים? לא היה ידוע לי שהוא עושה זאת.

בשיחה איתי אמר לי נאה: "נכון, אני תמיד יוצר שפות מיתוגיות ועיצוביות, ואת כל האלמנטים הגרפיים מעבר לפרסום. אז שכאן פתאום אכנס למקומות בהם בדרך כלל אני משאיר לאחרים את החומרים שמדביקים אותם? אולי זו הייתה ההשפעה של שנת הקורונה, והחלטתי שכאן אלך עד הסוף".

כנראה שמדובר כאן בהרבה מעבר למיתוג ועיצוב  פנים. כפי שאומר ברוך נאה: "אנשי יקב יתיר הדביקו אותי בחיידק עוד הרבה לפני הקמת מרכז המבקרים. יש משהו משפחתי בקשר שלי איתם. הם אנשים ערכיים, וזה לא רק יין. הם הדביקו אותי בחיידק התרבות, היהדות וההיסטוריה, ולקחתי על עצמי את הפרויקט".

נאה לא תכנן את מבנה מרכז המבקרים ולא היה אחראי לבנייתו. מי שעשתה זאת הייתה האדריכלית רחל אברהם, בעלת משרד הנושא את שמה, התכנון והבנייה נמשכו מספר שנים, ואז קיבל ברוך נאה כניסה מרשימה, ארבעה קירות וחלל ענק, ואמר וואוו.

"חשבתי: איזה מרחב מדהים. אני יכול לתת כאן את הביטוי ואת החוויה כבר בהתרשמות הראשונה, ואיך אני מספר את סיפור המותג. לשם כך יצרתי ליקב שפה שרובה צבע לבן מלכותי מינימליסטי, עם חותם כגבול התרבותי ההיסטורי של ממלכת יהודה, ועליו הטבעת הסמל של מלכות יהודה. ואחרי הנקי בניתי את לוגו 'יתיר' מאותיות רש"י; אמנם נראה עיצוב יפני, אבל מבוסס על ערכים יהודיים ומלכות יהודה. בעיצוב מרכז המבקרים רציתי לשמור על הלבן – זה לא מרכז מבקרים בו רק טועמים יין, אלא תרבות שהחלה לפני 3000 שנה, ולכך הוספתי נקודות בדרך במסלול של האזור – יש כאן אנשים עם ממשק ליין ולחבל יתיר ולמדבר יהודה".

"החברים ביתיר הזכירו לי את החוויה היהודית והראו לי את העתיקות מסביב. שאלתי את עצמי: איך אני מציג זאת באופן מובנה? ואז צוות הסטודיו חשבנו על מוזאון – לידו מכובדות עיצובית עם שילוב פונט עתיק וארץ ישראלי – קלאסי ואחד עכשווי ומפגשי הפונטים עם לבן שעולה מהקיר – קילפתי וגילפתי, ופתאום הטקסט מתרומם לו מתוך הקיר ויוצר הרמוניה, כך שמעניין לקרוא את הטקסטים ויש דוח שיח ביניהם ובין חביות יין אותן חתכנו, ונתנו נגיעות של צילומים שמעצימים את המקום. אני שמח שאפשרו לי ליצור צילום אויר בו רואים את כל היערות באזור, הכרמים ביניהם וההיסטוריה – בתמונה אחת הוצגו אלף מילים, וכולנו יודעים את כוחה של תמונה. וכשדיברתי על הרבה לבן, המבקרים יושבים מול צילום האויר על כסאות שקופים ליד שולחן אבירים – עם קיר לבן שלם. אלה שיוצרים הרמוניה ועפים באוויר – כשהכול משלים אחד את השני, באופן מכובד והרמוני".

11: יונתן לבני מבקר – כרם צור שיזף

צור שיזף הוא טייל מפורסם, ועיתונאי שהקיף את העולם וכתב על מסעותיו בהם סיקר מלחמות בעיראק, אפגניסטן וגיאורגיה, וכיסה את הטבח בקוסובו ואת רעידות האדמה בטורקיה. הוא גם סופר, אך מה שחשוב לנו זה שהוא איש חזון שהקים במצפה רמון, בחלק העליון של נחל צין לא הרחק מבה"ד 1, כרם של 80 דונם, שניטע בתחילת שנות האלפיים. הכרתי את אביו, פרופסור שמעון אפלבאום, שהיה פרופסור לארכיאולוגיה ומראשי שורת המתנדבים – קבוצה אידיאולוגית של פעם, שהיה מבאי ביתנו כשהייתי ילד קטן. את שיזף הכרתי רק בשנה האחרונה, והוא מזכיר לי את אביו בנחישותו הנבואית, והאהבה למדבר וליין אותו הוא מייצר.

בנוסף להיותו כורם, הוא גם יינן שעושה יין הנמכר רק במבנה אותו הקים בסמוך לכרם ובמספר מסעדות באזור תל אביב. המיוחד בכרמים וביינות בהיותם יינות טבעיים, ללא כל חומרים משמרים. גם בכרם הוא לא משתמש בחומרים כימיים. זהו כרם אורגני לא מרוסס, כשהוא מאזן  את הכרם באופן טבעי לחלוטין עם מעט מאוד התערבות בתהליכי הגידול. גם ליינות הוא לא מוסיף חומרים כלשהם. השמרים ביין טבעיים, ללא כל תוספת של שמרים שאינם באים מהמקום. הוא גם אינו מוסיף ליין ביסולפיט למניעת חמצון בבקבוק – דבר נדיר ביותר בייצור יין בעולם.

שיזף הוא אוטודידקט בייצור יין אבל נעזר בהדרכה מייננים כמו גבי סדן, יעקב אוריה, ניר שחם וארקדי פפיקיאן. שיזף מייצר ביקב רק 4,000 בקבוקים בשנה, אם כי מהכרם בוצרים 60 טון ענבים, שנמכרים גם ליקבים אחרים כמו רמת נגב, מואה, עגור, יינות יעקב אוריה ואחרים. ועוד משהו מיוחד ביין: את התוויות מצייר חנוך פיבן, אומן ישראלי ייחודי המרכיב את דמויותיו מחומרים וחפצים יומיומיים, בעיקר פירות וירקות.

כנעני לבן 2020 –  יין עשוי ממוסקט יבש, שרדונה ושנין בלאן. מאוד חומצי, למרות ששיזף אינו מוסיף כמובן חומצה טרטרית. אגב את כל יינותיו הוא סוחט כפי שעשו פעם על ידי דריכה ברגליים חשופות. היין תסס תסיסה ספונטנית במכלי נירוסטה. יבש מאוד, לא חמאתי. יין מאוד מיוחד וחד, ומשקף בטעמיו את ייחודיות  היקב. מחירו 130 ₪ – ב- 100 ₪ יהיה VFM (תמורה לכסף – תל"כ).

שרדונה 2020– השרדונה של שיזף שונה מכל שרדונה ששתיתי. כמו כל היינות, זהו יין טבעי המזכיר לי את העשייה של יעקב אוריה, שחוזר בטעמיו למקור של הענבים. יין פרחוני, ממלא את הפה. אין בו כל מתיקות לא בתחילה ולא בסיומת. רמת סוכר נמוכה ורק 12% אלכוהול. מתפתח יפה בכוס, וכדאי לחזור אליו אחרי שעה בבקבוק או בכוס. מחירו 120 ש"ח. בהתחשב בייחודיות VFM .

סירה 2020 – אין ספק שזהו יין סירה אופייני, שמתאים מאוד לאקלים הישראלי. לא ניתן לטעות בזהותו למרות השוני בטיפול. עבר תסיסה טבעית בחביות עץ ישנות, ללא תוספת שמרים מארצות ואזורים אחרים. למרות שבוקבק שבועיים לפני הטעימה, ואמור לסבול מ"הלם ביקבוק", היה היין האהוב עלי בטעימה. מחירו 110 ₪. בהתחשב בייחודו VFM .

מלבק 2020 – לא הרבה יקבים בארץ מייצרים יין זני מענב המלבק – יין בעל גוף מלא עם טעמי דובדבן, רימון , פטל ואוכמניות. אחד הזנים המרכיבים את יינות בורדו, ונפוץ מאוד בארגנטינה. המלבק של שיזף בעל טאנינים בולטים ומורגשים. יין בשל, חד ומאוד מורכב. גם כאן אחוז אלכוהול נמוך, אבל טעם מצוין וגימור ארוך, יבש וחד. מחירו 110 ₪. ב- 100 ₪ יהיה VFM.

מוסקט יבש 2020 – מוסקט הוא שם המקיף למעלה מ- 200 זני ענבים, ונחשב כזן הענבים המבוית העתיק ביותר בעולם. בארץ משמש בעיקר ליין מתוק. המוסקט של שיזף יבש ומאוד חד. אישית לא אהבתי אותו, אבל אם תרצו לטעום מוסקט יבש אופייני, זה היין. מחירו 110 ₪. ב- 100 ₪ יהיה VFM.

שנין בלאן 2020 – לא אחת כתבתי שאני מאוהב בשנין בלאן. אין ענב לבן יותר רב גוני מהשנין בלאן. ניתן לעשות ממנו יין בסגנון שמפניה, יין יבש, חצי מתוק, חצי יבש, ומתוק כמו יין קינוח. השנין בלאן של שיזף חד כתער. חומציות גבוהה ביותר, למרות שהבוקה שלו אינו אופייני לדעתי לענב. טעמי לימון ומלון אופייניים לזן יש בו בשפע. יין שמלמד מהו שנין בלאן זני יבש. מחירו 110 ₪. בהתחשב בתוצאה VFM.

מלבק סירה 2020 – בלנד עשוי מ- 50% מלבק ו- 50% סירה. שילוב מענין ולא שגרתי. המלבק תורם נוכחות עמוקה לסירה העדין יותר בדרך כלל. היין צעיר מד,י ורק מאפשר הצצה לכך שעם התיישנותו יהיה יין מענין ושונה. מחירו 130 ₪ – לא VFM .