השבוע בענף היין 291: מבקר היין החובב – ברכה או מכה? מבול אירועי יין – מי משלם ומי מרוויח? ויינות ישראלים מתיישנים

השבוע במדור: הרשתות החברתיות ממשיכות להתסיס והפעם על ביקורות ומבקרי יין, על המוקד יקב הר ברכה, על מה דיברו במפגש יינניות.ים משולש? הקורונה הלכה ואירועי היין הגדולים חזרו – יש הרבה, הקשר בין בן זקן ודניאל רוגוב, יונתן לבני והמתיישנים של ויתקין, נלהב יין – אלי גולדשמידט, כותבים אורחים: גלית בראון ורדיקל חופשי, וגם הגאמיי של הר אודם. קריאה מהנה

ציון 97 לקסטל גרנד וין 2018 מעורר שמחה והתרגשות. ברכות לאלי בן זקן ולצוות היקב והרהורים על חלונות שתייה ודניאל רוגוב. קראו בהמשך
צילום pixabay

 1: מבקר היין החובב או הדיליטנט

השבוע נפתח דיון בקבוצות היין לגבי הצורך במבקרי יין מקצועיים, הדיון סבב סביב מספר חובבי יין שסיימו לא מזמן קורס יין בסיסי, והחלו לבקר יינות של יקבים מובילים, ובעצם עשו "שיימינג" לייננים שהם לא מחבבים את היינות שלהם. ראשית אפתח בזה שכל אחד רשאי לכתוב מה שהוא רוצה, ולהביע את דעתו בכל מקום שהוא רואה לנכון. אתם יכולים לכתוב למשל שהיין טעים או לא טעים, שהרגשתם שהוא לא מאוזן, שיש בו טעמים שהפתיעו אתכם לטובה או לרעה, שהוא עמוס בטעמי עץ וכו', אבל אתם לא יכולים לכתוב, למשל, שאתם מרגישים שהוסיפו מים ליין, או שהרגשתם שהוסיפו לו אלכוהול או צבע מאכל, או שזה לא באמת זן קברנה סוביניון כי הוא מרגיש לכם מרלו. כל עוד לא בדקתם או שלחתם למעבדה או ביקשתם את תגובת היקב, אתם חשופים לתביעות משפטיות,  וכמובן שגם בעל האתר או מנהל קבוצת פייסבוק מסתכן בתביעה.

פה בדיוק ההבדל בין מבקר יין מקצועי לחובב יין אנין טעם ושותה המון יין ככל שיהיה, שבמקרים רבים הינו דִילִיטַנְט – "אדם המתחזה כידען באומנות או בתחום ידע מסוים", בהגדרה המילונית. ובמילה 'הבדל' אני מתכוון לאחריות שיש למבקר היין המקצועי כשהוא מנגיש מידע או ביקורת. מבקר היין המקצועי חייב להיות בעל אתיקה מקצועית, ויחסים אישיים עם ייננים ואנשי יין נוספים לא משפיעים על כתיבתו. בנוסף לכך חלה עליו חובת הבדיקה וחובת מתן האפשרות לצד המבוקר להגיב. כאמור, ריבוי האתרים וקבוצות פייסבוק שונות ומגוונות, מאפשרים לרבים להיות עם אצבעות קלות על המקלדת.

זה בא לביטוי בעיקר בחוסר מקצועיות, אינטרסים של בעלי עניין, מלחמות של יקבים ששותלים אנשים שלהם לכתוב ביקורות, ועוד פנינים על מנת להשיג תשומת לב ופרסום – דיליטנטיות בצד הרע של הדברים. כשקוראים תגובות של אנשים, קשה שלא להבין כי לא פעם הדברים שנכתבים שם גובלים בעבירה על חוק איסור לשון הרע והוצאת דיבה. בתי המשפט פסקו מזמן, שגם כתיבה תמימה בפייסבוק חושפת את הכותב ומנהל הקבוצה או הדף, לתביעות. אבל אני מדבר בעיקר על חוסר אתיקה בסיסי שקיים במרבית הקבוצות או הדפים הללו. כל אחד מרשה לעצמו להשתלח ולפגוע, ואף לרדת לפסים אישים, בלי להבין שבצד השני יש אנשים שעובדים קשה מאוד, ומשקיעים את מיטב כספם וזמנם לייצר יינות. עושה רושם שאין דין ואין דיין, ומנהלי הקבוצות אף משתפים פעולה ולא עומדים על המשמר כפי שהם מחויבים, כי מבחינתם זה מוסיף שמן למדורה.

צילום pixabay

הבעיה הנוספת והחמורה, היא חוסר המקצועיות והמידע שכל אחד מרשה לעצמו לפרסם. לא פעם זה מעלה חיוך, אבל רוב הפעמים זה פשוט גובל בחוסר אחריות בלתי נסבל, כי אנשים כותבים שטויות בנושא יין, ועושים זאת בצורה חדה, עם קביעת עובדות שחלק גדול מהאנשים חושבים שזו אכן האמת. גם כאן תפקיד מנהל הקבוצה או הדף, לבדוק ולתקן אם צריך. במצב החדש שנוצר, נאלצים יקבים  להתמודד לא רק עם עלייה מתמדת במספרם של מבקרי היין החובבנים, אלא גם עם גבולות מקצועיים פרוצים. רבים מספרים שרף הכתיבה של מבקרים בזעיר אנפין רדוד מאוד ומידת האתיקה בכלל לא קימת, ולפיכך מצבם בעייתי מאי פעם.

צילום פולינה טנקילביץ' pexels

חלק גדול מהאשמה תולים הייננים ששוחחו איתי, בדוגמה הרעה שנותנים מבקרי יין ממוסדים יותר, בעלי מדורי ביקורת בעיתונות הכתובה ובעלי אתרי יין. אלה שפניהם מוכרות, ולעתים יחסיהם חוצים את הגבול שאמור לחצוץ בין מבקר למבוקר. המבקרים האלה, כך נראה, בזים למונח אובייקטיביות.

"אין לי בעיה עם זה שכל אדם שני רוצה להיות מבקר יין", אומר יינן בכיר בענף. "הבעיה שלי היא, שבקצב הזה כל אדם שני נהיה מבקר". התופעה שהתחילה לתפוס תאוצה הן קבוצות פייסבוק שמנסות להשפיע על מחירי היין, בדרך שגובלת לא פעם בכוחניות, בסחיטה, בשיימינג וכו'. תופעות כאלה נראות לאחרונה השכם והערב, וגם היכולת של קבוצה גדולה לקיים תערוכה משלה ולדרוש מיקבים לבוא ולהציג, עלתה בשיחה. בכירים בענף רואים סכנה גדולה במצב שבו יש ניגוד עניינים ואינטרסים ואף בעייתיות מבחינת הסדרים כובלים.

הגיע הזמן שעמותת הייננים תיתן דעתה על הנושא, ואולי תצא בקול קורא לאתיקה מקצועית גם אצל חובבנים, כאשר המרחק אל דיליטנטיות קטן עד מזערי. הגיע הזמן שגם מועצת גפן יין שמארגנת דיונים מקצועיים, תדאג להעלות את הבעיה הזו בדיון מקצועי, ואף תיתן סעד משפטי לאותם יקבים שמאוימים או נתקלים בבעיה כזו. הכי חשוב: מנהלי קבוצות ודפי פייסבוק, חייבים לקחת אחריות על מה שקורה ונכתב אצלם, לרסן ולדאוג שבקבוצות תהיה כתיבה מקצועית. לצד מתן האפשרות לכל מי שחש צורך לכתוב ולומר דעתו, יש לשים לב לכך שהאצבע על המקלדת חייבת להיות עדינה ומקצועית, ולהבהיר שאם יש ספק, צריך לבדוק ולשאול את המקצוענים. כולנו רוצים לשמור על תעשיית היין שתמשיך לשגשג, ויש לנו אחריות רבה.

היינן צבי סקייטס (מימין) עם ניר לביא ביקב הר ברכה. צילום ישראל פרקר

2: על המוקד – יקב הר ברכה

לפני מספר שבועות השיק ניר לביא, הבעלים של יקב הר ברכה, את יין הדגל שלו: איש הרים קברנה סוביניון ספיישל רזרב 2016 – מדובר בבלנד מבוסס 85% קברנה סוביניון, עם תוספת של 5% מרלו ו-10% פטי ורדו, שעבר 30 חודשי חבית. מדובר ביין מאוד לעיס. ניחוחות מורכבים של פירות שחורים מעט ריבתיים, ובקצוות מנטה ומעט ליקריץ. פה דחוס, עשיר מאוד, קרירות וחמאתיות נפלאה. היין מאוזן להפליא; 30 חודשי העץ לא השתלטו, והשאירו רק עקיצות קטנות שצצות מדי פעם.

שלג על כרמי הר ברכה. צילום ניר לביא

בטעימה לאחר מספר שעות מאותה כוס, היין מיאן לאבד משהו מהארומה והטעם, ואף התגלו בו ניחוחות פלפל שחור, אגוזים קלוים, אספרסו, שוקולד מריר. יין מהליגה של הגדולים. בהשוואתו לאיש הרים 2014, מבחינים באותם ניואנסים. שאפו. מחירו 320 ₪. מאחר שמהדורת 2014 אזלה מהשוק, אני מניח שהמחיר לא הרתיע את הקונים. מבחינת תמורה למחיר (VFM) דעתי ידועה’ ואני לא חושב שיש יין ישראלי ששווה תג מחיר שמתחיל ב- 3.

איש הרים שיראז 2017 – עם תוספת של 5% מרלו, 5% פטי ורדו, 5% קברנה סוביניון. צבע שחור סגלגל בוהק. ריחות של דובדבן צעיר, מעט עץ, ליקריץ. הפה מאופק, מאוזן, דובדבני. קפה באפטר טייסט. טיפול מקסים בענבי שיראז מקומיים, עם משחק מצוין של עוד זנים. מחירו 120 ₪ – VFM. יופי של מחיר ליין מצוין.

כבר שנים מנגיש יקב הר ברכה יינות מצוינים עם טביעת אצבע מאוד ייחודית לטרואר המקומי. בשנים האחרונות אני מזהה אצל ניר לביא התבגרות בכל החשיבה, שצריך לתת לגפן המקומית להביע את עצמה וכמה שפחות להתערב. הוא עושה זאת בחוכמה רבה, מן הסתם זה קשור לגיוס היינן הוותיק והמוכשר צבי סקייטס לצוות היקב. לראייה השימוש באחוזים בודדים של ענבים אחרים, שמשמשים גם לתיבול וגם לתיקונים טבעיים. מבחינתי, יקב הר ברכה מצטרף לעוד שני יקבים מצוינים מהאזור – יקב גבעות ויקב שילה. המשולש הזה, ומבלי להיכנס לפוליטיקה, מביא המון כבוד לתעשיית היין.

מימין לשמאל: מיכל אקרמן יקב תבור, אור נדבך יקב תבור, אורנה לב יקב אדם, שלומי צור יקב תל אפק. צילום שלומי צור

מפגש א.נשי יין – מקצועיות ואחוות ייננים

שלומי צור, יינן יקב תל אפק, כתב וגם צילם חלק מהתמונות: "מיכל אקרמן מנהלת יקב תבור, אור נדבך יינן יקב תבור, אורנה לב ייננית יקב אדם, ואני שלומי צור יינן יקב תל אפק, נפגשנו השבוע ליום שהתחיל עם המון סקרנות וציפייה לשמוע על הייננות של האחר.ת. ארבעתנו מכירים אחד את השנייה ממספר מפגשים בארץ ובחו״ל, אבל הפעם היה זה מפגש אינטימי ומקצועי, שלושה ייננים ומנהלת-אגרונומית יין פורצת דרך.

משמאל לימין: אורנה לב יקב אדם, שלומי צור יקב תל אפק, אור נדבך יקב תבור. צילום מיכל אקרמן

אור התחיל עם סיור מאוד מקיף שערך לנו ביקב תבור בכפר תבור, וסקירה של תהליך הייצור תוך שאנו מתעכבים על סוגיות שונות. כל אחד מעיר מזווית אחרת, ייננים של עד 4,000 בקבוקים לבציר, לעומת יינן של שני מיליון בקבוקים. מעניין מאוד היה הסיור ביקב הבוטיק המושקע של תבור בתוך היקב הגדול. במרכזו מתנהלת החשיבה על הכיוונים לעתיד, ואיך לדייק יותר בייננות של האדומים והלבנים. הפתיחות וההפריה ההדדית יצרו תחושה טובה שהכול אפשרי.

צילום שלומי צור

עם נקודת פתיחה זו התחלנו את הטעימה, שכללה את היינות הבאים בגזרת הלבנים ורוזה: יקב אדם בלאן דה נואר 2020 – 100% ענבי גרנאש. יקב אדם זהבה 2020 – 93% ענבי ויונייה, 7% סירה, שני היינות מכרם היקב ברמת צבאים. יקב תל אפק Shoval White Blend 2020 – 50% ויונייה 33% גוורצטרמינר 17% פרנץ' קולומבר שעברו תסיסה משותפת; יקב תל אפק Rose Gamay Noir 2020 . יקב תבור ECO White 2020 שבוקבק בימים אלה; יקב תבור Viognier 2017 כרם שיפון.

צילום שלומי צור

בגזרת האדומים: יקב תל אפק Shaked Pinot Noir 2019; יקב תבור Winemaker’s selection 2015 –  60%  מרסלאן 40% סירה; יקב תבור ‏ ,Winemaker’s selection 2013 –  50% פטיט סירה 25% מרסלאן 25% קברנה סוביניון; יקב תבור מלכיה 2009 – 100% קברנה סוביניון. מדהים בכל קנה מידה, אכן יין דגל.

בסיפא של הטעימה התחדד בראשי הערך המוסף שלה:  היא הייתה מחוברת לקונטקסט, עם רשמי טעימה מדויקים שהיו מחוברים לגידול בכרם  ולאופן הכנתו של היין, ונפרשו באופן עשיר ובעיקר מאוד כן. מקצועיות ואחוות ייננים".

איתי להט. צילום סיגל בראל

איתי להט. צילום סיגל בראל

3: כותבת אורחת – גלית בר און: "להט אדום"

כך גלית מגדירה את עצמה: "לא חלק מתעשיית היין, אבל אוהבת טעמים, אלכימיה וחוויות חדשות, ועולם היין מספק לי את כל אלה ועוד גם במסגרת קבוצת 'יין ישמח לבב אנוש'. יודעת להשתמש במילים כדי לתווך את כל העושר הזה למי שרוצה, דרך הפריזמה האישית שלי"

כמה דקות אחרי שהבחור התפרץ לחיי, הוא הספיק להודיע לי שיש לי טעם מעולה בוויסקי ומפוקפק בגברים, לתהות למה אני מגדלת חתול שחור, ולבשר לי שהוא לא אוהב יין.

עניתי לו בחמיצות שהטעם שלי בגברים בהחלט טעון שיפור, ויפה שעה אחת קודם; שיש לי חתול שחור כי אני מכשפה, ואנחנו חיים בימי הביניים; ושזה ממש בסדר שהוא לא אוהב יין, יש די והותר דברים אחרים שהוא יכול לשתות.

זה נקרא "להט אדום", היין שאני שותה כרגע. ברור שהוא יכול לטעום. ברור שהוא יכול לשתות. ברור שיש לי עוד בקבוק.

"להט אדום" של היינן איתי להט הוא יין עמוק ועוטף, ויש בו מורכבות ושקט. יין לקחת איתו את הזמן. הוא מתפתח ככל שהוא נפתח בכוס, כך  שכל לגימה ממנו מציגה פנים אחרות שלו. הוא מתחיל בארומות בשריות חזקות, שמפנות מקום לפרי ולעשבי תיבול חמים. העץ מרומז, הטאנינים מעקצצים בעדינות, והסיומת מהדהדת בפה הרבה אחרי שהיין נלגם.

להט אדום 2019 – 90% סירה, 10% קברנה סוביניון, 16 חודשים בחבית, ושלם אחד העולה על סכום חלקיו. מחירו 120 ₪.

ציון בסולם גלית? מי אני שאחלק ציונים. אהבתי מאוד.

צילום אילוסטרציה בלבד

4: מבול של אירועים – חגיגה לחובבי יין, היקבים עלולים לטבוע

זוכרים? פעם הייתה בארצנו קורונה, והארץ הייתה תוהו ובוהו במשך שנה. לאחרונה חזרו אירועי היין ההמוניים, ובגדול. כמעט בכל עיר קמים מפיקים זריזים, מגייסים יקבים, ומרימים אירועי יין.

כולנו מכירים את האירועים הגדולים והמקצועיים שקיימים כבר שנים: פסטיבל יינות לבנים של חיים גן בהרצליה, התערוכה במוזיאון ישראל בירושלים, התערוכה במתחם התחנה בתל אביב, האירוע של יקבי הצפון בראש פינה, ופסטיבל מטה יהודה. לאחרונה השיקה קבוצת ‘פייסבוק 'יין למבינים' פסטיבל בתל אביב, ומכרה כרטיסים לחברי הקבוצה. בסל הכול מדובר בעשרות אירועים גדולים וקטנים שמגלגלים בהם הרבה כסף. לא מעט בעלי יקבים החלו להטיל ספק בכדאיות ההשתתפות באירועים אלה, משום שרובם מתלוננים על כך שהם בעצם נושאים כמעט בכל ההוצאות.

צילום אילוסטרציה בלבד

מה כוללות ההוצאות? יין למזיגה בכמויות מאוד גדולות, צוות מטעימים, עלויות פרסום, וכמובן עלות הדוכן שמגיעה לאלפי שקלים ליום פסטיבל. המפיקים מוכרים כרטיסים ונהנים מההכנסות, ולמרות שגם להם יש הוצאות, עדיין הרווח הוא עצום. המפיקים גם נהנים מחסויות שנותנות עיריות ומועצות מקומיות, וגם חברות גדולות שמעניקות חסות. הובא לידיעתנו כי מחלבה גדולה מאוד העניקה חסות בסך 50,000 שקל תמורת בלעדיות בפסטיבל מסוים. אותה מחלבה החליפה את מחלבת הבוטיק שלא יכולה הייתה לתת למפיקים אותו סכום כסף.
הרבה בעלי יקבים מביעים ברשתות החברתיות את מורת רוחם, ומלינים על מר גורלם. מצד אחד אני יכול להבין את הכעס והתחושה ש"דופקים" אותם, כי הם אכן נושאים במרבית העלויות. אבל מצד שני, אף אחד לא מכריח אף יקב להיות שם. הלחץ החברתי משפיע בעיקר כשהמפיקים משתמשים בלחץ של קבוצות ייעודיות בדפי פייסבוק.  להגיד לכם שזה תקין, או מוסרי? אני לא הייתי חותם על זה, אבל בעלי היקבים צריכים לעשות את ההחלטות שלהם, לקבוע איזו תערוכה הכי מקדמת אותם, כמה הם ערוכים למסות של אנשים, וכמה הם רוצים בכלל באותם "לקוחות" שתערוכה ספציפית מציעה.

אירוע אמת

יקב צריך לבדוק את העלויות שכוללות לא רק את מחיר הדוכן, כמה יינות נפתחים, כמה מטעימים וכמה כוח אדם נוסף צריך, ועוד. לא חייבים להיכנע לקבוצות לחץ, אלא צריך לבנות תקציב שנתי לטובת יחסי ציבור ופרסום, להכניס את עלויות התערוכות לתקציב, ואז להחליט איפה ומתי. צריך לשאול הרבה שאלות לפני שמתחילים לפתוח בקבוקי יין. למשל, עכשיו כשהקיץ בעיצומו, האם יש לכם מספיק יינות לבנים ורוזה להטעים ולמכור? האם כדאי לפתוח יינות אדומים ולהיות מגוחכים כשכולם מטפטפים מסביב? והכי חשוב: איזה ערך מוסף היקב מקבל מהתערוכה? יש להיות ערוכים לעשות רישום של לקוחות חדשים, להכין ברושורים שיסבירו מה מציע היקב ואת מחירי יינות.

אירוע אמת

תערוכות ופסטיבלים נותנים במה שצריך לנצל אותה עד תום, תערוכות שמגיעים אליהם סטודנטים שקנו כרטיס במבצע וחושבים שהם הגיעו לבר הכי זול בעיר, אינן מקום ליקבי בוטיק, אלא יותר ליקבים שמוכרים כל השנה יינות סופרמרקטים. מרבית התערוכות מאפשרות ליקבים למכור יין במקום, לכן צריך להעמיד בדוכן גם את המוכרנים הטובים ביותר, להביא אריזות מתאימות, לדאוג שהמכירה תהיה הכי מקצועית, כי זה מנוף שיווקי ופרסומי נפלא. ואגיד עוד דבר שלא בטוח שהמפיקים יאהבו: אפשר להגיד "לא תודה". אפשר לומר שהתערוכה הספציפית הזו לא מתאימה ליקב או יקרה מדי, ואפשר להתווכח על המחיר. רוב מארגני התערוכות מתנהגים כאילו הם עושים ליקבים טובה, אבל לא צריך להתרגש מהם. אפשר להתמקח על המחיר, אפשר לבוא בדרישות, אפשר להתאגד, והכי חשוב: לבחור את התערוכה שהכי מתאימה לכם מבחינה שיווקית, ולא את זו שטובה למפיקים.

יש ביקוש

קצת מחירים כפי שנשלחו אלינו ממספר מארגנים

תערוכת וינום בתל אביב: משך התערוכה יומיים, מחיר דוכן 1,500 ₪

תערוכת סאלוט: משך התערוכה יומיים, מחיר דוכן כ- 1,500 ₪

תערוכתWHITE : משך התערוכה יומיים, מחיר לפי גודל הדוכן 4,000-8,000 ₪

התערוכה במוזיאון ישראל בירושלים: משך התערוכה 4 ימים, מחיר דוכן 9,000 ₪

פסטיבל היין בתל אביב שמאורגן על ידי נתי נעים מצוות יין למבינים, מסר כי הם אינם גובים כל תשלום מיקבים.

5: בן זקן – ג'יימס סאקלינג – דניאל רוגוב

בימים האחרונים רחש בחש ברשתות החברתיות: גרנד וין 2018 של אלי בן זקן מיקב קסטל זכה בציון הגבוה ביותר שניתן ליין ישראלי, 97 נקודות. העניק אותן James Suckling, שנחשב לאחד ממבקרי היין והסיגרים המשפיעים בעולם. על פי הפרסומים, ג'יימס סאקלינג  טועם כ- 4,000 יינות בשנה, מחצית מהם איטלקיים. את הביקורות שלו הוא לא כותב כשאר המבקרים המשתמשים בפרמטרים מקובלים בנוגע לארומות וטעמים, ועל פי מודל כזה או אחר. הוא טוען שהוא מרגיש את היין. הוא פחות מתלהב מניחוחות שהיין מפיק כשהוא טועם, ומה שחשוב לו באמת זה למצוא את ריכוז הפרי, הטאנינים, האלכוהול והחומצה. הוא מחפש פה ארוך, ללא טעמי לוואי.

ג'יימס סאקלינג

"יין הוא כמו מוזיקה", הוא אומר בכל הזדמנות. "יין משובח הוא כמו הרמוניה". לדעתו, לא צריך להיכנס לפרמטרים של ביקורת יין, וצריך להתייחס אל היין עם הרבה רגש; "כל יין טוב צריך להיות מסוגל להזיז אותך בצורה כל שהיא כמו עם מוזיקה, ספרות ואהבה".  האהבה הגדולה שלו אלו יינות איטלקיים – סנג'ובזה, אגליאנקו ונביולו הם ייחודיים מבחינתו. הוא מפגין חיבה גם ליינות בורדו, ושווה לקרוא את התגובה בבלוג שלו למאמר של אריק אסימוב על יינות בורדו. מה שכן, מבחינתו יינות עולם חדש אלו מיצי ריבה.

בשנת 1988 נטע אלי בן זקן את הכרם הראשון בחצר ביתו ברמת רזיאל
אלי בן זקן יקב קסטל. צילום דוד סילברמן dpsimages

אז בתוך כל הפילוסופיה שלו הוא מצא לנכון להעניק את הציון 97 לקסטל גרנד וין 2018, כשהטועם עבורו היה סטיוארט פיגוט (Stuart Pigott) שעובד איתו. זני הענבים המרכיבים את היין הם קברנה סוביניון, מרלו, פטי ורדו וקברנה פרנק, הנבצרים מהחלקות המובחרות ביותר בכרם (חלקן עלו באש לפני שבוע בשריפה בהרי יהודה). היין שהה 16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות, רובן חדשות, ועוד כ-4 חודשים במכלי בטון לפני ביקבוקו.

צילום eg wine

זהו יין בעל צבע עמוק, ארומות וטעמים של פירות יער שחורים, תבלינים וטאנינים די מפתיעים ברכותם, יין מאוזן. המלצת היינן היא לשתות את היין 8 שנים לאחר שנת הבציר, שאז הוא מגיע לשיאו. ופה הביקורת של ג'יימס סאקלינג מעלה את השאלות המתבקשות: מה יהיה בעוד מספר שנים עם היין, אם כרגע הוא בציון 97 האם זה אומר שהוא בשיאו? האם זה חלון השתייה המומלץ של היין 3 שנים אחרי ביקבוקו? בהתחשב בטאנינים הרכים ובאיזון כבר עתה, יהיה מרתק לבדוק את היין הזה בעוד 5 שנים. מבטיח לעשות זאת עם אלי בן זקן. מחיר היין נכון להיום 230 ₪.

דניאל רוגוב ואורנה צ'ילאג. צילום יורם צ'ילאג
דניאל רוגוב ואורנה צ'ילאג. צילום יורם צ'ילאג

ציינתי  שסאקלינג הוא גם מבקר סיגרים ידוע. עשרות שנים יצאו חוצץ בכירי הייננים בישראל נגד דניאל רוגוב ז"ל, מבקר היין האגדי של עיתון הארץ. הביקורות עליו טענו שהיה מעשן סיגריות רבות בכל יום. הטענות נגדו

היו מאוד קשות, ואף איימו לא פעם לתבוע אותו בגין האשמה שהוא לא יכול לטעום יין אם הוא מעשן סיגריות. כשאנחנו חוזרים לביקורות של רוגוב, שהלך לעולמו לפני 10 שנים, אז ללא צל של ספק, מרבית ההמלצות שלו על חלון שתייה עתידי פשוט קלעו למטרה. אתם מוזמנים להציץ בביקורות של דניאל רוגוב במדריך 2011 האחרון שלו. כאמור, אני לא צריך 97 כדי לדעת שמדובר ביקב הטוב ביותר בישראל.

צילום eg wine
צילום eg wine

איך מגיעים לציונים גבוהים כאלה

אי אפשר שלא לציין את 96 הנקודות שהעניק אותו מבקר למיסטי הילס 2018 של ערן פיק מיקב צרעה, ול- 97 הנקודות שקיבל רזיאל 2018 של אלי בן זקן. אני משוכנע שזה שילוב של כמה דברים. יש פה המון פוליטיקה ויחסי ציבור, אבל זה לא מספיק. היין כמובן צריך להיות מדויק וטוב מאוד.  ציונים כאלה הם כבר תוצר של מערכת משומנת. תוסיפו לזה שני יקבים וותיקים עם יציבות ושמירה על איכות היינות משנה לשנה, כרמים חדשים שמטופלים בכפפות  של משי, מיתוג גבוה, הסתייעות ביועצים חשובים מחו"ל. הוסיפו לכך שאחד מהם – ערן פיק, מחזיק בתואר MW, וקיבלתם אוטומטית 2-3 נקודות נוספות ליין. זו דעתי הצנועה. בכל אופן, לגבי מתן ציונים ליינות צעירים, אין בזה משהו תקדימי. המכירות העתידיות של בורדו מבוססות בעיקר על טעימות של יין עתידי, בלנד טנטטיבי בגיל 7 חודשים. המבקרים נותנים טווח של ציונים, נניח 95-97. על זה מתבססים המחירים, וזה משפיע מאוד על האטרקטיביות של היין במכירה עתידית. כנראה שלתת ציון ליין ישראלי בן שלוש שנים, זה ממש רגוע ליד זה. אגב, ציונים חשובים בעיקר באמריקה. שם זה ממש קריטי למכירות.

נוטעים כרם חדש לרזיאל. צילום אלי בן זקן

הבעיה העיקרית עם הציונים הללו מפנה אותי דווקא ליין של אלי בן זקן מהיקב הפרטי שלו. העובדה שגם רזיאל 2018 קיבל 97 נקודות מאותו מבקר, היא מבחינתי ההוכחה שמדובר בפוליטיקה, כי המבקר יודע את עבודתו והוא שם לב לפרטים הנוספים (סאקלינג אמנם ביקר בארץ לפני הקורונה, ועשה סיור יקבים שכלל את סוסון ים, צרעה, קסטל וספרה, אך את הטעימות הנוכחיות ביצע עבורו סטיוארט פיגוט). הפרטים הנוספים הם אריזה, שפה, יח"צ, מיתוג, קשרים, אירוח וכו'. הכול חלק מהעניין.  טעמתי כמה וכמה פעמים את רזיאל 2018. הוא יין מצוין אבל הוא לא בולט יותר מיינות אחרים בסגנון שלו בארץ. לתת כזה ציון מצריך מאותו מבקר לטעום מאות יינות ישראלים, על מנת לאפיין את פוטנציאל היין וכושרו העתידי. אף על פי שאני רוצה לציין לפרוטוקול שהוא לא טעם את היין השוואתית.

חברי הקוורטט מימין לשמאל: גולן פלם, דורון רב הון, ערן פיק, אלי בן זקן. צילום Alistair Cooper MW מדף הפייסבוק
חברי הקוורטט מימין לשמאל: גולן פלם, דורון רב הון, ערן פיק, אלי בן זקן. צילום Alistair Cooper MW מדף הפייסבוק

שורת סיכום

רף הציונים שנקבע פה הוא בעייתי. זה מסוג הציונים שאני שואל את עצמי: האם בלאן דה בלאן של יקב רמת הגולן יקבל אצלו את הציון 102? כולנו שמחים  גם מהציונים שיקב ספרה קטף אצל אותו מבקר – מ-93 עד 95 לשישה יינות לבנים של דורון רב הון. ואני לא שוכח שמדובר בקוורטט יקבי יהודה, שכבר מזמן חבריו הפכו למכונה משומנת של מיתוג ויחסי ציבור. אז אני מפרגן, אבל לא ממש מתרגש ולא יוצא מגדרי. אני לא נתתי מעולם ציון ליין, אבל אם היו מצמידים לרקתי אקדח ומחייבים אותי לתת ציון, אז שום יקב ישראלי לא היה עובר את ציון ה- 92. מצטער.ת.

איור רדיקל חופשי

6: כותב אורח –  רדיקל חופשי: אליגוטה – Aligote ובר יין תל אביבי

רדיקל חופשי כותב בלוג יין באינסטגרם ובפייסבוק בגובה העיניים המתבונן ממעוף הציפור ומפשט נושא שאוהבים לסבך

המון ברי יין בתל אביב, איזה כיף !!הזמן: לפני כמה ימים,

המקום: בר יין תל אביבי. מ=מלצר , ד=ד, אני=אני .

לאחר סקירת תפריט היין לעומקו ושלל קיתונות ביקורת וקלס על מותגיות יתר ויחס לא נכון ישראלים/חו"ל, אמרנו:

אנחנו נלך על האליגוטה! מלצר: על המה? אליגוטה אליגוטה. מ: אוקיי.

אני: מדי פעם צריך קצת עוצמה אירופית… ד: כתוב בתפריט 2017. אתה יכול לבדוק איזה בציר היין בראליטי? אני: כן, בדקתי. בראליטי זה 2019.

אוקיי, ניקח אותו .. על אמת

ד מסנן: ליין כזה מבציר 2017 כבר היו שיערות שיבה ובעיות בשלפוחית שתן … למה למען השם התפריט לא מעודכן.. זה פאקינג בר יין !

לאחר מאבק איתנים של מ עם חליצת הפקק, ואיפוק הרואי מצידנו לא לנסות לסייע, הבקבוק נפתח.

ד הנרגן: הייתי מושיב אותו לחלוץ 50 בקבוקים, כמו חיילים.. כמו שמאמנים קליעות עונשין בכדורסל . זה פאקינג בר יין !

איור רדיקל חופשי

איזה יופי היין, חמיצות כמו שצריך, אלכוהול נמוך, מרענן, רק מעט קר מדי

אני: תחמם את הכוס עם היד ותוציא את הבקבוק מהשמפניירה

מ הופיע: ביקשתם לעבור פנימה, התפנה שולחן

אנחנו: כן, אבל כבר כמעט נגמר האליגוטה!

מ: נגמר המה?

אנחנו: אליגוטה אליגוטה

מ: אז אתם לא רוצים לעבור

אנחנו: לא

אני: הבקבוק נגמר

ד: בוא נלך

אוקיי

אני: תהפוך את הבקבוק בשמפניירה. לא נעים, זה פאקינג בר יין

לסיכום : אתם בר יין? נא להתנהל בהתאם …נגמרו התירוצים

אסף פז והמתיישנים של ויתקין. צילום יונתן לבני

7: יונתן לבני מבקר – המתיישנים של יקב ויתקין

ידידי הטוב, איש היין רן בירון, שלח לי לפני ימים מספר ווטסאפ בהאי לישנא: "יקב ויתקין מציע למכירה יינות מתיישנים. אני אמור לקבל פרטים על הבצירים ומחיריהם. יש לך עניין?", מיד התקשרתי לאסף פז היינן של ויתקין, וזכיתי לטעום מיינות היקב המתיישנים. נשארתי פעור פה, חך ובלוטות טעם, שכן רבים טוענים כי יינות ישראלים אינם מתיישנים היטב. זאת עקב אחוזי אלכוהול גבוהים, שמש חזקה, ועוד כהנה וכהנה תירוצים. ולא היא: הטעימה הייתה חוויה מיוחדת.

אסף פז מסביר כי הקורונה אפשרה ליקב לעשות סדר בין היינות, ובספריית יינות היקב נמצאו כאלה שיימכרו למטיבי שתות, ולמי שיטריחו עצמם להגיע ליקב או להזמין באתר. אלה תוצאות הטעימה המיוחדת, אותה מגדיר היינן כ"מניפה של יינות שמראה את יכולת ההתיישנות של יינות ויתקין". טעמנו זה מול זה את היינות החדשים של היקב ואת המתיישנים מאותו זן ענבים. אגב, רוב היינות נטעמו בטעימה עיוורת:

צילום יונתן לבני

ריזלינג 2019 – מי אמר שריזלינג הוא יין של ארצות קרות בלבד? הריזלינג של ויתקין, אותו הוא מייצר כבר שנים רבות, הוא כמו ריזלינג אירופאי: חד, חלק, יבש ופירותי באותה מידה. הוא פטרולי עם סיומת מקסימה, ובמחיר של 110 ₪, הוא VFM (תמורה לכסף), כי אין רבים כמוהו בארץ.

ריזלינג 2013 – מי אמר שליינות לבנים אין אפשרות להתיישן? מודל 2013 הוא בן שמונה שנים, והזמן עשה לו רק טוב. בוקה של פרחים ואגוזים, פטרוליות בריח ובטעם. משהו גירי בטעמים המתפתחים בפה. יין מלא גוף, עם טעם דובשני ולא מתוק בכלל. רענן למרות גילו. צבעו הזהוב הכהה נותן תחושה שאנו שותים זהב של יין.

פינו נואר 2019 – בשבוע שעבר כתב אלון גונן על הפינו נואר 2019, כי היין הזה הוא חוויה – בעיקר בהתחשב בכך שקשה לגדל פינו בארץ. כל מי ששותה יינות חו"ל טובים, וזכה לשתות פינו של בורגון, מכיר את החוויה המיוחדת של הזן. "הפינו שלי הוא פינו עם טעמי הרי יהודה, שם הוא גדל בכרם", מסביר אסף. ואכן, כמי שמאוהב בזן זה אהבתי את טעמיו העדינים והקלילים של הפינו של ויתקין, למרות שאינו דומה כלל לזה של בורגון. מחירו 110 ₪.

פינו נואר 2011 –  צבע כהה יותר. באף ריח של יין מתישן, כלומר יותר אדמתי ומתובלן. טעם עמוק ומורכב ממלא את הפה, ואפילו קצת מנטה ישראלית. התאהבתי בפינו בן העשר. מי שמכיר את הפינו של בורגון, יודע שחלון השתייה שלו רק מתחיל לאחר שנים רבות. איזו הפתעה הייתה לי מפינו ישראלי, שבהרגשה הוא רק בתחילת דרכו. תנו כבוד לאסף שהשיג בזן שאינו מאפיין את ישראל, איכויות כל כך טובות.

מתחת למראה של איש חייכן וחביב, מסתתר מקצוען חסר פשרות
מתחת למראה של איש חייכן וחביב, מסתתר מקצוען חסר פשרות. צילום דוד סילברמן dpsimages

קריניאן 2018 – ידוע לכל כי אסף פז הוא מי שלקח את הזן המוזנח מעט בארץ, ועשה אותו ליין הדגל של יקב ויתקין. הענבים מבקעת הנדיב, לא מקום סקסי, מגפנים בנות 40 שנה ללא השקיה. אבל התוצאה מיוחדת במינה. יין מעט מריר בתחילה, מרירות מרעננת ומורכבת עם עומק המורגש בחך. יין קצת אגוזי עם טעמי פירות אדומים. מחיר הקריניאן גפנים בוגרות הזה 120 ₪.

קריניאן 2008 –  בר מצווה ליין הדגל. אכן יין בוגר שמוכיח כי יין ישראלי יודע להשתבח עם חלוף השנים. קריניאן עם עומק, מליחות בקצה ובסיומת. בוקה וטעם מיוחד של פירות אדומים. ארומטי, מאוד מורכב, עם טעמים שמזכירים יינות ספרדיים מאזור פריורט האהוב עלי במיוחד. יין עמוק שמבטיח על גבי התווית שמאחור כי ניתן לשמור אותו במשך 6-10 שנים, והנה הגענו ל-13 שנים ועדין לא נס לחו והוא תענוג צרוף. לדעתי הוא ישמר עוד שנים רבות כיין רענן ומיוחד, וישתבח עוד יותר עם הזמן. שווה להמתין.

קברנה פרנק 2017 – כמי שהיה התלמיד הישראלי הראשון לייננות בבורדו, היית מצפה שאסף פז יעשה בלנדים בורדולזים. אז לא. היין היחיד שמזכיר לנו את האזור הוא הקברנה פרנק, שמשמש בבורדו כאחד המרכיבים העיקריים יחד עם הקברנה סוביניון והמרלו. הקברנה פרנק של ויתקין מגיע ממרום הגליל. אף נהדר מיד בהתחלה, וטעם אלגנטי ופלפלי ירוק אופייני לזן, כזה שהינו מורכב ומתמשך. לאוהבי הזן ואני בתוכם, הוא אכן חגיגה של טעמים מורכבים וחדים. לא להחמיץ. מחירו 125 ₪.

קברנה פרנק 2008 –  גם כאן חגיגת בר מצווה, ואיזו חגיגה. יין עוצמתי מהטובים שהיקב עשה. צבע אדום כהה, עם בוקה משכר. ריחות של פירות טריים למרות הגיל. יין שלא נס לחו, והוא רענן וטרי כמו יין צעיר, אבל עם בגרות שמוסיפה לו עומק. מעט מתיקות בסיום, מה שיגרום לרבים להתאהב בו קשות. אחד היינות הטעימים ביתר בטעימה.

פטיט סירה 2018 – קרא לו פטי סירה או דוריף, בשם יותר מקצועי והוא עדיין יין מיוחד, בין היינות הפופולריים בארץ, בעיקר בין אלה מבין צרכני היין שאוהבים את השוני שבזנים. ענבים מגפנים בוגרות באזור הרי יהודה. אף רענן ורובד מאוד פירותי ותבליני, המתפתח יפה בכוס בטעם שלא נגמר. מעט מליחות בסיומת, עם הרגשה מעט מעושנת. מחירו 140 ₪.

האדומים של ויתקין. צילום פאפא רצי

פטיט סירה 2006 – יין מתבגר בן 15 שנה. אף רענן עם ריחות וטעמי פרי. לטעמי קצת מתוק מדי בסיום, אם כי בהגדרתו הוא יין יבש, וכך גם בטעמו הבסיסי. לאחר ששהה בכוס נעלמה רוב המתיקות, ובמקומה הרגשה של יין מעט מעושן, אולי כי הבציר נעשה בסוף מלחמת לבנון השנייה. לכו תדעו.

פטיט סירה 2011 – זה הפטיט סירה הבורדולזי ביותר שטעמתי. רעננות של יין שלא מראה בכלל סימני התיישנות, ללא כל מתיקות בסוף השתייה. זהו יין בשיא תפארתו, וחוויה של יין ישראלי שלא נופל מכל יין טוב מבורדו. שאפו ליינן ולתוצרתו.

לא ציינתי את מחירי היינות המתיישנים. לגבי חלקם תצטרכו להיכנס לאתר היקב, ולגבי האחרים ניתן לפנות טלפונית ליקב, מאחר שלא כל היינות מופיעים באתר. סיבכו לנו את החיים.

אלי גולדשמידט בתמונת פרופיל מאחור. צילום פרטי

8: נלהב יין (Wine Enthusiast) – אלי גולדשמידט e.g. Wine lover

פינה חדשה במדור השבועי – מעוניינים להשתתף? כתבו לרני רוגל 050-5267706

מי אתה?

אלי גולדשמידט מירושלים, דתי, חובב יין, תכף בן 33. נשוי פלוס חמישה. מנהל חנות אופטיקה. המוטו שלי 'יין קונים שותים ונהנים בכייף'. משתף חוויות יין ברשת: ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם – e.g.wine lover.

"היקב האהוב עליי מגיל עשר". צילום eg wine

מה הביא אותך להתעניין ביין?

בגיל עשר כבר ראיתי בבית הורי את הסמל של המנורה של יקב רמת הגולן על ההר חרמון והגמלא. אחרי כחמש שנים הכרתי את סדרת ירדן, ובהמשך התחלתי להכיר יותר יינות מיקבים אחרים.

"האופן החושני בו אני מדבר על יין". צילום eg wine

איך אתה מגדיר את עצמך בתחום?

אני מגדיר אותי כ-wine lover , וזאת בשתי דרכים: בתמונות שאני מצלם – מתוך התמונות שלי אני עושה חשק לאנשים לפתוח בקבוק יין, וזה הכייף שלי. הדרך השנייה זה המפגש פנים מול פנים עם חובבי יין – האופן החושני בו אני מדבר על יין, והכייף שלי שהם נהנים.

"לכבוד שבת קודש מארגן את היינות הטובים ביותר". צילום eg wine

כמה זמן בשבוע אתה מקדיש ליין?

בערך שלוש פעמים בערך בשבוע אני נמצא באירועי יין עם חברים, בין אם אלה שמחות, ימי הולדת, ומפגשי פורום שבהם אנחנו פותחים עשרות בקבוקים. בשבת עצמה זה השיא: בליל שבת ובשבת בצהרים אנחנו פותחים בחמישה לוקיישנים מעל 100 בקבוקי יין של לבנים רוזה ואדומים, כ- 95% מהם יינות ישראלים.

"מארח את החברים לטעימה עיוורת בבית שלי". צילום eg wine

מי שותים איתך?

הרוב אלה חברים בשלוש קבוצות בירושלים: הקבוצה של חברי ילדות – הם התחילו לשתות יין בעשר השנים האחרונות, הכנסתי להם את התרבות של יינות לבנים ורוזה בקיץ, וב"ה כל אחד כבר יושב על אוסף מכובד שיספיק לו לשנים הבאות; הקבוצה של סופ"ש – כ- 70 חברים במפגשים שבהם אנחנו פותחים המון יין מיקבים שונים בארץ; קבוצת פורום 12 – אנחנו נפגשים בערך אחת לשבוע, למפגשים בהם אנחנו שותים יינות פרמיום בטעימה עיוורת עם ארוחת ערב בשרית, עד לשעות הקטנות של הלילה.

"היום שאחרי טעימות יין לחברים בבית". צילום eg wine

בקבוצה זאת מדברים על כל מה שקורה בעולם היין, ומתייעצים בינינו מה לקנות ובאיזה כמות וכו', וב"ה כייף לראות שאוסף היין שלהם גדל, והכייף שלי ששותים הרבה וגם רוכשים יין ישראלי. בכללי, הכייף זה לארח חברים בבית שלי לטעימות בשר ויין – המון עבודה קשה, אבל בסוף זה שווה.

"בביקור ביקב קסטל עם אלי בן זקן". צילום eg wine

אתה מבקר ביקבים?

אני ירושלמי, כך שרוב הביקורים שלי הם ביקבים בהרי יהודה – יקב קסטל, פלם, צרעה, מוני. עם זה, בצפון היקב האהוב עליי הוא יקב רמת הגולן, וכייף לרכוש יינות בסיום הביקור.

"החושניות שבמזיגת יין לבן". צילום eg wine

איסוף יין זו השקעה כספית. אתה קונה יין גם בחנויות?

באמת זו השקעה כספית לא קטנה, ואני אוסף ושותה יין כבר מעל עשור. זה לא פשוט, כי כל חודש יוצא בציר חדש ליין שאני אוהב, ובאמת חוסך לזה. הכייף שלי זה לטייל בחנויות יין בירושלים ולקנות ברובן. יותר קונה בחנויות בוטיק מאשר ברשתות גדולות, אוהב את השיח עם בעלי הבית על כוס יין, ועל הדרך רוכש ארגז שניים שלושה של יין. הכי חשוב אצלי זה השירות של המוכר ולא העלות של היין.

"אין על היין הישראלי". צילום eg wine

איך אתה רואה את תרבות היין בארץ?

בירושלים יש תרבות יין מטורפת, שאיני מכיר באף מקום בארץ. פה קונים אלפי בקבוקים של יין אדום רוזה ולבן לשבתות ולאירועים. הדתיים פה אוהבים לרכוש את כל סוגי היין, מ- 50 שקל ועד מעל ל- 500 שקל לבקבוק לכבוד שבתות ואירועים. ובשנים האחרונות אני מכניס לכל חבריי את היינות הלבנים והרוזה לצהרים, וב"ה קונים פה באלפים.

"לכבוד שבת קודש". צילום eg wine

האמת היא שהמחירים בירושלים של הבקבוקים המבוקשים בציבור הדתי-חרדי של יינות כגון רמת הגולן, קסטל, פלם, צרעה וכו', גבוהים ב- 20/30 אחוז מכל הארץ עקב הביקוש להם, ועדיין פה כולם קונים אותם.

ויקטור שונפלד היינן הראשי של יקב רמת הגולן – המוערך ביותר ע"י אלי גולדשמידט. צילום דוד סילברמן dpsimages

מי הייננים שאתה מעריך בענף?

הראשון ויקטור שונפלד מיקב רמת הגולן, שהוא המוערך עליי ואני מכיר אותו כבר מעל 15 שנה כמו כן אלי בן זקן מקסטל. גולן וגלעד מיקב פלם, ערן פיק מצרעה, ערן גולדווסר מיתיר, ואבי פלדשטיין.

"רוב היינות באוסף מיקב רמת הגולן". צילום eg wine

יקבים ויינות ישראליים שאתה אוהב במיוחד?

באדומים רוב האוסף שלי אלה יינות מיקב רמת הגולן. אחרי זה קסטל, פלם, צרעה, יתיר, הרי גליל, בזלת הגולן, כרמל, שילה ועוד. בלבנים ורוזה זה מרוב יקבי הארץ, כגון בת שלמה, דומיין סרור, מטר, פלדשטיין, גבעות. לה סיטאדל דה דיאמנט מכפר רות, ננה, גיתו, ועוד.

"לוקחים לאומן יינות ישראלים לראש השנה". צילום eg wine

ומה עם יקבים מהעולם?

יצא לי לשתות בטעימות המון יינות כשרים מצרפת. נאפה וואלי בקליפורניה, איטליה וכו'. אני פחות מתחבר. יותר אוהב יינות ישראלים, וכייף לי לקנות יינות תוצרת הארץ כחול לבן.

"ואחרון חביב: לחיי יין ישראלי". צילום eg wine

כדאי לקרוא גם את זה

מיכאל אלפסי (משמאל) בעלים יקב הר אודם ובנו אדם היינן שהגאמיי נואר סיקרן אותו. צילום אמנון פאר

יקב הר אודם מציג יינות ראשונים מענבי גאמיי נואר מארץ הדובדבנים

היינן אדם אלפסי החליט ב-2018 מתוך סקרנות ורצון לחדש, ללמוד ולחקור את הכרם היחיד בישראל בו נטוע זן הגאמיי נואר. זהו הבציר הראשון של היקב עם הזן הזה ויקב הר אודם הינו כיום היחיד בישראל שמגדל אותו. אמנון פאר ביקר וכתב

 






תגובה אחת

  1. א. טוב שפירסמתם את הנושא של אלה שמעבירים ביקורת על יקבים אחרי שהם הרגע סיימנו את הקורס.

    ב. שאפו לציונים לייקבים
    אבל אני וחברי שותים את היין שהם אוהבים
    ולא את הציונים…
    ציונים זה בונוס
    אבל את היינות האהובים ממשיכים
    לקנות ללא קשר לציונים…

    ג. על ייקבים ליבדוק טוב את נושא תערוכות יין
    עם זה שווה להם או לא… ועם זה מתאים לקהל יעד שלהם..
    ולהמנע מסחטנות של בעלי אינטרסים למיניהם
    כמו שהעלתם בכתבה…

    ד. תודה להשם על הכישרון שנתן לי להוציא תמונות יפות שלי יין
    ואם בעקבות זה לאנשים זה גורם לאנשים
    לקנות יין ישראלי רוזה ולבן ואדום דיינו..

    תודה על התמונות ולחיי יין ישראלי

כתבו תגובה