חמישה ימים בקורסיקה והסוף של ההתחלה

חמישה ימים בקורסיקה, האי שנאמר עליו שהוא היפה באיים בים התיכון. אכן מקום יפה ביותר. נוף פראי, ודרכים מפותלות על המצוקים שמעל לים. מזכיר את דרך מס' 1 (highway one) הנפלאה של קליפורניה.

את הנופים היפים של קורסיקה ראיתי מבעד ערפל הכאב המשתק של הסינוסיטיס שתקף אותי ערב לפני הנסיעה. הכדורים שבלעתי לא הזיזו לסינוסיטיס. אני מזכיר את העניין הזה מכיוון שמאד יכול להיות שזה השפיע על הפרספקטיבה הרחבה….

קורסיקה קיבלה את פנינו בגשם. האי היה ריק ממבקרים. העונה עוד לא התחילה. באחד הכפרים הציוריים, ממש על שפת הים, בתי הקפה והמסעדות היו כבר פתוחים אך ללא נפש חיה. אישה צעירה, מלצרית, בעלים, או שניהם, עמדה בפתח המקום, עישנה סיגריה, בוהה, באין לקוחות, בגשם, ומן הסתם חשבה שיכלה להישאר במיטה ביום כזה…

התירוץ לקורסיקה היה יין קינוח מענבי מוסקט. תירוץ טוב. ביקרתי ביקב וחצי. כלומר ביקור אחד מתואם, והשני אימפרוביזציה.
הנה הדוח: יינות קורסיקה, האדומים והלבנים, הם יינות נעימים. נקודה.

היקבים שביקרתי בהם, יקבים משפחתיים קטנים, היו עסוקים בפעילות שגרתית: אריזה, ניירת, הנהלת חשבונות. השיחות לא הביאו בעקבותיהן "תגליות" מעשיות. יין, בקורסיקה, זאת לפחות הייתה ההתרשמות שלי, הוא מלאכה פשוטה, ללא כל הילה. אנחנו עושים יין, השכן עושה גבינה, מעבר לכביש עושים שמן זית. כל אחד והעבודה שלו. ה"הו-הא" של היין נעלם. ענבים תוססים, הופכים סוכר לאלכוהול, ויש יין…

שבוע אחר-כך, בארץ, הסינוסיטיס כבר הספיק להעלם, ישבתי ביקב שכן, ושוחחתי עם בעלי הבית. ואז אמר אחד מהם: "תראה, האמת היא שאתה מקבל ענבים שהם ה- 100% שלך. כלומר האיכות המקסימלית האפשרית. מכאן ואילך האיכות רק תרד. כל מה שאתה בעצם עושה בתהליך ייצור היין, הוא להמעיט את הנפילה למינימום".

האמירה הזאת, מעבר להיותה תיאור מקצועי ממוקד, היא אמירה אמיתית, כנה, ללא הילת יחסי הציבור שמתלווה לעיתים יותר מדי קרובות לדיבורים על יין.
ובעיניי האמירה הזאת היא אולי הצעד הראשון, ליתר דיוק, מסמלת את הצעד הראשון, לעשייה איכותית באמת של יין. ההבנות העמוקות מתחילות לבצבץ על פני השטח בצורה של יין של איכותי אמיתי (להבדיל מיין איכותי של היחצ"נות…)

אחרי הדברים האלה חזרתי לבר גיורא, הלכתי לטייל בכרם שלי, בדקתי את מצב העשבייה, ונשמתי את הלבלוב. ובאותה שעה, פוסע בין הגפנים שלי, מנהל איתן איזשהו דיאלוג, שהוא יותר אמוציונאלי ופחות לוגי, הבנתי שתם פרק נסיעות הלימוד שלי לחו"ל.
לא שאין מה ללמוד חלילה. יש המון ללמוד. אבל הלימוד היחידי יכול לקרות רק כאן. מה שנעשה שם, לא רלוונטי. מוסקט Petits Grains זה לא מוסקט אלכסנדרוני שגדל בארץ, ואדמת הציפחה של קורסיקה זאת לא הקרקע של ארץ ישראל.
 
הידע הבסיסי קיים. השלב הבא הוא לימוד מעמיק של הפרי הישראלי. זה נשמע בנאלי, אבל אנחנו עדיין מאד רחוקים מההבנות העמוקות. בקורסיקה הקטנה, מכל בחינה שהיא, מגדלים את המוסקט רק בצפון האי, אזור שנקרא: Cap du Corse. רק שם! זנים אחרים גדלים בחלקים אחרים של האי.
אצלנו מגדלים הכל – בכל מקום. ברמת הגולן למשל, מגדלים כמעט את כל הזנים שיש בארץ, כך גם בהרי יהודה. ייקח לנו כמה עשרות או מאות שנים כדי לדעת מה לגדל איפה…

ולקינוח נזכרתי באחד הנאומים הגדולים של סיר וינסטון צרציל, מנהיג אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היו לו נאומים ברדיו בתקופה ההיא, שנועדו לחזק את רוחו של העם האנגלי, בזמן ההפצצות הגרמניות. בסיום אחד הנאומים, בתום שלב בו עלה בידי טייסי חיל האוויר הבריטי להבריח את המפציצים הגרמניים, אמר כך: (פחות או יותר)
“This is not the end. This is not the beginning of the end. This may be the end of the beginning”

זאב דוניה, אפריל 2009






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה