יעקב אבני – הציל את הנציב העליון הבריטי מטביעה בבריכת בטון ביקב בזיכרון

בארבע בבוקר נהג יעקב אבני לרדת אל הכרמים כדי לבדוק אם מוכנים לבציר. שעה לפני שהעובדים הגיעו הוא בדק את הברזים ואת בריכות הבטון של התסיסה ובמהלך כל היום השגיח על בריכות הבטון ביקב

הבת דלית אבני: "אבי היה מנהל נערץ שהתייחס לעובדים כבני משפחה. הוא אהב אותם והם הרגישו שותפים בהצלחת היין". צילום מסרטון 70 שנה ליקב בזיכרון

כתבתה של רונית ורדי במוסף הארץ על הסרט Holy Wine  תחת הכותרת "אם בציבור היו יודעים מה מסתתר מאחורי ייצור יין כשר, לא היו קונים אותו" (למנויים שיש להם גישה לכתבות), הכתה גלים. עסקנו בה בהרחבה בשבוע שעבר, והתגובות לא מפסיקות להגיע אלינו ולהתפרסם במרחבי פייסבוק. את תשומת ליבנו משך מכתב למערכת המוסף מדלית אבני, שכותרתו " לא יכולתי להתקרב להכנת היין, רק מכיוון שאני אישה", ובו כתבה כך: "קראתי בחיוך נוסטלגי את כתבתה של רונית ורד ונזכרתי ביקב כרמל מזרחי בזיכרון יעקב.

יעקב אבני מנהל ויינן יקב כרמל מזרחי בזיכרון יעקב. אהב מאוד את המעבדה

אבי, יעקב אבני, היה היינן והמנהל של יקב זה במשך עשרות שנים, ואני התרוצצתי לידו ברחבי המרתפים, החביות ומכלי הענבים. הכשרות הייתה חוק בל יעבור. לא היה גבר אחד שהעז להיכנס ליקב בלי כיסוי ראש. עובד שנתפס מעשן בשבת או נוסע, כלומר  מחלל שבת, פוטר מעבודתו באותו רגע. משגיחי כשרות הסתובבו כל שעות העבודה ופיקחו על הנעשה. וכמובן נשים לא יכלו אפילו להתקרב. זאת לעוגמת נפשו של אבי, שלא יכול היה להעביר לי את כל הידע שלו".

יקב כרמל בזיכרון יעקב. צילום זאב שטיין ב- 2017. הצילום מאתר פיקיויקי

הסקרנות התעוררה, ובשיחה עם דלית אבני, צעירה בשנות השמונים שלה, זכיתי להיכנס לפרק מעניין בתולדות תעשיית היין בארץ ישראל ובמדינת ישראל, שלי לפחות לא היה ידוע. וכך אמר דלית: "אבי יעקב אבני ז"ל עבד ביקב כרמל מזרחי בזיכרון יעקב בין השנים 1935 עד 1975. הוא למד בטולוז, עשה סטאז' באלג'יר, הגיע ליקב כיינן תחת ניהולו של אקשטיין, ובהמשך הפך גם למנהל היקב למשך שנים רבות. אבי עשה יין כמו שעושים עוגה בבית – לא היו מחשבים ובכל בציר היה צריך להרכיב את היינות מחדש. בתקופות הבציר הוא לא גר בבית אלא ביקב. היה לו מה שהעובדים קראו "הלול של אבני" – פינה מגודרת עם מיטה למנוחה, כדי לשמור על הכול 24 שעות ביממה. בארבע בבוקר הוא ירד אל הכרמים כדי לבדוק אם מוכנים לבציר. שעה לפני שהעובדים הגיעו הוא בדק את הברזים ואת בריכות הבטון של התסיסה, ובמהלך כל היום השגיח על בריכות הבטון ביקב, בעיקר בזמן הבציר – דרך אגב, אז דרכו על הענבים ברגליים, כדי שהתירוש והיין ייצאו פרפקט. כשהאיכרים הביאו את הענבים ליקב, הוא היה בודק שהם לא מרמים, כי הם קיבלו שכר לפי משקל ולפעמים התחכמו ושמו את הענבים טובים רק למעלה ומתחתיהם ענבים פחות טובים".

סרטון 70 שנה ליקב בזיכרון מ-1952

על יחסו של אבני ל- 70-80 עובדי היקב בזיכרון אז, מספרת דלית: "הוא היה מנהל נערץ, שהתייחס לעובדים כבני משפחה. הוא אהב אותם והם הרגישו שותפים בהצלחת היין". מי שעוד אהבו את היקב היו הרבה אנגלים שהגיעו לביקורים. "יום אחד הגיע לביקור הנציב העליון הבריטי ובמהלך הסיור ביקב נפל לתוך בריכה מלאה. אבי קפץ להציל אותו, והובאו עבורו מביתנו בגדים של אבי כדי שיוכל ללבוש בגדים יבשים.

צילום מתוך סרטון 50 שנה ליקב בזיכרון

שעות ארוכות בילה יעקב אבני במעבדה – אהבתו הגדולה. "במעבדה הוא ניסה ובדק כל הזמן כדי לוודא שהיינות ייצאו בדיוק כפי שתכנן. כל שנה מתחילת הבציר הכורמים רצו לספק את הענבים מהר מהר ולקבל כסף, והיו מתחים בין היקב בזיכרון למנהלי המכירות והשיווק בראשון, שרצו למכור מהר. במעבדה הוא היה בודק בארבע בבוקר את הבומה (Baume) כדי לראות אם הענבים הגיעו לרמת הסוכר הנכונה לבציר".

הנערה דלית אבני בזיכרון של פעם. צילום משפחתי

טבעי כי בת זוכרת את אביה באהבה והערצה, אך עדות ליכולתו לקלוט אנשים ולהעריך אותם מקצועית, נמצאת בכתבה של ציפי לביא שפורסמה בשנת 2007 ב'מגזין יין, גורמה ואלכוהול' על  היינן פרדי שטילר ז"ל באותה שנה: "בשנת 1957, עם סיום לימודיו בטכניון וקבלת התואר בוגר בהנדסת מזון וכימיה, הצטרף פרדי אל צוות הייננים וההנהלה הטכנית של היקב בראשון לציון. לא היה זה המפגש הראשון של פרדי עם ענבים ויקבים. בקיץ 1955, עוד בהיותו סטודנט בטכניון, הועסק בחופשת הקיץ, יחד עם סטודנטים אחרים, בבציר בכרמי זיכרון יעקב. בזכות בקיאותו בכימיה והנדסת מזון הוצב לעבוד במעבדת היקב. מפגש זה עם עשיית היין בהנחייתו של מנהל היקב דאז, יעקב אבני, הוא שחרץ את עתידו של פרדי כיינן. עם קבלת התואר החל לעבוד ביקב בראשון לציון וארבע שנים מאוחר יותר התמנה לסגן מנהל היקב ואחראי על ייצור היין. מאז 1957 ועד צאתו לגמלאות (1995) היה פרדי אחראי על ייצור ועיצוב היינות של יקבי כרמל מזרחי שהיוו 70% מכלל היינות שיוצרו אז בארץ".

דלית אבני מגלה טפח אחרון על אביה: "יקב כרמל מזרחי בזיכרון היה הדבר המרכזי עבורו. לא היו אז יקבי בוטיק, והוא לא הסכים לעבור ליקב אחר. ביקב רמת הגולן רצו לחטוף אותו עם משכורת גבוהה, אבל הוא שמר על נאמנות". ואני אומר: חבל שכבר אין אנשים כאלה.

הכתבה פורסמה במקור בהשבוע בענף היין 281, 16 באפריל 2021

 






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה