מדירה – גן צף על האטלנטיק

"באוקיאנוס האטלנטי מתבלטת קבוצת איים שבהם הדמיון היה למציאות".
כך כתוב בחוברת פרסום האי, שכל תייר מזדמן מקבל לאחר הנחיתה בשדה התעופה של פונשל – Funchal; השדה הכי מיוחד שאני מכיר, ואני מכיר הרבה שדות תעופה.

מדירה, אי של גנים, פרחים וירק, בנויה על צוקים וטרסות גבוהות המספקות את היין עם תוחלת החיים הארוכה בתבל. זו לא הצהרה סתם; אלה עובדות בשטח, בדוקות טעימה לאחר טעימה, ללא כל סטיית תקן. מדירה נחשב ליין בעל יכולות מיוחדות.

קבוצת איי מדירה, איים וולקניים נדירים ביופיים הטבעי, גן עדן ירוק ופורח עטור במיליוני פרחים ועצים יקרי מציאות, בנויים טראסות מאובנות, גבעות וואדיות, כרמים וקני סוכר, בננות ועצי נוי; עיר הבירה פונשל מתגאה ברחובותיה המכוסים בשטיחים פרחוניים צבעוניים בכל עונות השנה.

מדירה, האי הגדול שבין כל קבוצת האיים (רק שני איים מאוכלסים – מדירה ופורטו סנטו), בנוי במין מדרגות אין סופיות העולות ויורדות מכל כרם, פרדס או בית. אין מאה מטר של כביש ישר ללא סיבוב או עליה וירידה. הכל בתנועה, כולם זזים בשקט מוחלט ובכבוד לכל הולך רגל, כולל שמירה על שעות המנוחה באמצע יום (נשמע ספרדי, למרות שהאי פורטוגזי).
הסדר והניקיון מזכירים את סינגפור, ללא עונשים, מלקות וקנסות. החיוך הקבוע על פני התושבים עושה את ההבדל.

המימד הנוסף המאפין את האי הוא כמובן היין, שעוד נדון בו כתופעה מיוחדת בעולם היין הבינלאומי.
 
מעט היסטוריה
בשנת 1420 נחת הקברניט הפורטוגזי גונסלבס זרקו – Gonsalves Zarco, בשירות הנסיך הנרי הנווט – Prince Henry the Navigator, על שפת האי שכולו מכוסה עצים, והטביל אותו בשם "אי העצים – מדירה", האי שמרוב עצים לא ראו בו כל שטח לחקלאות.

עקב הפלורה המפותחת לא היה מקום לכל התיישבות. האי היה ריק מאדם.
וזרקו (בפורטוגזית: הפוזל), שפסל בגודל טבעי שלו מקשט את מרכז העיר פונשל, הכין ופיתח את האי על ידי שריפה גדולה שפינתה מקום לחקלאות.
השריפה השתוללה במשך הרבה שנים, לפחות שבע, ועד מאה שנים לפי כתובים שונים; כך החלו ראשוני התושבים לעסוק בחקלאות בדומה לאם המושבות, פורטוגל.

האי בנוי על סלע וולקני, קרקע טובה לשמירת המים מהגשמים לתוך הבקעים הצרים, ובו זמנית עם ניקוז עודף טוב עקב השיפועים החדים, בנוסף לאשלג שהצטבר משריפת העצים המשמש כדשן זיבול כימי אידיאלי לגידול גפן.

ההר הגבוה ביותר מגיע ל- 1,860 מטר, עם כבישים צרים ומסובבים, סיבובים "מתים" ללא כל התראה, ולעתים דרך מפלי מים זעירים המרטיבים את הכביש עצמו, במיוחד אל תוך המנהרות הצרות והישנות, בהן אין כל תאורה מתאימה עד ימינו אנו.

השוק האירופי המשותף הגיע גם למדירה, ובגדול, יחד עם עצמאותה מפורטוגל, כמדינה אוטונומית תחת דגל פורטוגזי; בהשקעה עצומה של משאבים לאורך ולרוחב האי, שהיה תוך זמן קצר לגן עדן מודרני אמיתי.
כבישים חדשים ומהירים חוצים את האי דרך מאות מנהרות חצובות בסלע, המבליטות את השינויים הקוטביים בין הישן והחדש. היה מענין לנהוג בדרכים הישנות שלא מזמן הוחלפו בכבישים מודרניים, שעדיין לא הספיקו לתלות בהם את השלטים המתאימים.

רוח חדשה נושבת בכל האי, מהקזינו המפואר ועד למסעדה הרחוקה ביותר על פסגת ההר הגבוה, חדש מול ישן בשילוב מרשים ומוצלח.
הנוף פסטורלי, ירוק כהה, במשך כל השנה. פלורה אינסופית, צבעים מרעננים לכל כיוון, אי שכולו גלים, עם קפלי אדמה ואבן דמויי גלי האוקיאנוס הסוער, ומסביב מים אינסופיים המופיעים על טהרת הכחול בכל סיבוב שבדרך, בכל קפל כביש, כתזכורת על מיקומנו באי העצים.

אקלים וגיאוגרפיה
גיאוגרפית, האי נמצא בשליש המזרחי של האוקיאנוס האטלנטי, כ– 900 ק"מ מליסבון לכיוון דרום מערב, ושמו האמיתי "אי העץ", כפי שתורגם השם מדירה לשפת העם הפורטוגזית.

קבוצת איי מדירה ממוקמת בקו רוחב 33 מעלות צפון, קו רוחב של מדינת ישראל, מבורכת במזג אויר כמעט קבוע, עם טמפרטורות של 16 עד 24 מעלות כל השנה, כולל טמפרטורת המים שכמעט לא משתנה מסביב ל- 20 מעלות צלסיוס.
החורף קצר, כשהגשם הצפוי אמור למלא את מיכלי הטבע ונחשב לתופעה מקומית נדירה, כך שאיסוף המים מקבל משנה תוקף. רוב הגשם מתרכז אל מערב האי, כאשר בצד הדרומי – מזרחי, השמש זורחת והבדל הטמפרטורות עד 10 מעלות צלסיוס, למרות שאורך האי לא יותר מ-57 קילומטרים.

"האי עם הקיץ התמידי". כך הוא מוגדר בחוברות הפרסומת באנגלית. הכיצד, אי באותו קו רוחב שלנו עם מזג אויר כה שונה?
פשוט, האי מוקף זרמי מים חמים של זרם הגולפסטרים, השומר על אקלים כמעט קבוע. נכון, מדי פעם בקיץ ישנם ימים חמים יותר, אך הממוצע נשמר.
למרות שמדירה הנו אי צנום בעל צורת ביצה מקומטת (57 ק"מ על 22 ק"מ), החיים במקום מלאים תנועה, עם יותר ממיליון תיירים לשנה מול אוכלוסיה של רבע מיליון תושבים.

האי, אהבת האנגלים, היה לאחרונה מקום מפלט לתיירות הגרמנית, כולל טיסות יומיות בין שתי המדינות. יש לציין שאין מסביב לאי אפילו מטר אחד של חוף עם חול לשיזוף; רק אבנים וצוקים, ללא מקום רחצה בים כמקובל.
ואם מדברים על החוף, חייבים להזכיר את ארמון רייד – Reid's Palace, המלון המפואר הבנוי על צוק גבוה ושומר לעצמו את התואר של 5 כוכבים. זה אותו מלון שאירח את צירצ'יל וברנד שאו, ואת כל אנשי האצולה הבריטים משך דורות. גם אמריקנים התחילו לגלות את האי, ועדות חיה לכך היא הערת תייר בספר האורחים של המלון: "מצאתי את גן העדן", כתב מיכאל, תושב פיטסבורג בארה"ב.
במלון המפואר חייבים חליפה לארוחת ערב, רצוי תלבושת של פינגוין עם פרפר. מה לעשות, מלון רייד נחשב בין המקומות המפוארים של המאה הקודמת, השומר על מסורת עתיקת יומין, ועוד איזה.

ידידי הטוב אמנון סיפר על ביקורו במלון רייד, ועל החליפה היפה שהיו חייבים לגהץ לפני הופעתו לארוחת הערב: "מדי פעם, אני רוצה להרגיש יקר ערך, או באנגלית פשוטה I want to feel expensive; זה המקום*.
לא, אני לא גרתי בגן העדן, אך את התה של אחר הצהרים כן לגמתי על המרפסת המפורסמת הבנויה על צוק של 100 מטר לפחות; מפחיד. נכון, אי אפשר ליפול אל התהום בזכות מעקה גבוה השומר על הסועדים, אך כשהרוח חזקה, ותמיד ישנה רוח חזקה, המפיות היפות עם סמל המלון עפות כשחפים ללא כנפיים אל האוקיאנוס הגונב את הכל.
במלון אומרים שהמבקר המזמין תה על המרפסת,חייב להיות אנגלי, לכן מגיע לו; כל יתר המבינים לוגמים יין מדירה, רצוי מבציר לפני 50 שנה ויותר.

ואם מדברים על שתיה ואוכל, כדאי להגיע לכפר הדייגים Camara de Lobos ולהזמין שני סרדינים, כן, זו לא טעות, שני סרדינים בגודל דגים מכובדים, על גריל של פחמי עץ עם לחם ספוג שום ושמן זית, מלווה ביין מקומי או Vinho Verde מפורטוגל, היין הצעיר של אותה שנה, לבן ועסיסי, שפריצי וחמצמץ, העוזר לדגים לשחות בתוכו בקלות.
דרך אגב, יינות המקום, כולל אלה המגיעים מפורטוגל, נמכרים במחיר סביר עד סביר ביותר למרות המטבע הקשה של השנים האחרונות, האירו הבלתי רחמן. כאן, בכפר הדייגים, צירצייל נהג לצייר לאחר שלא הצליח יותר בפוליטיקה.

המזחלות – toboggan
זה חיזיון שאין דומה לו; מין בילוי מפחיד או סתם נעים, תלוי בכושר הספיגה של האמיצים המסכימים להיות לקורבנות המינהג המקומי.
מי שעוד לא ראה את המזחלות יורדות במהירות מההר אל העיר עם שניים עד שלושה טוריסטים (המקומיים לא מתקרבים לזה), לא ראה מראה מפחיד יותר; מזחלות בדמוי מזחלות שלג, על פסי עץ משופשפים, נהוגות על ידי שני גברים חסונים דומים לגונדוליירים של ונציה, מחזיקים בעזרת חבלים את המסכנים שצועקים – חלק מתענוג אך יותר מפחד.
המזחלות דוהרות בסיבובים צרים, בין מכוניות עולות, עגלות עם סוסים וסתם הולכי רגל סקרנים שלא רצו לעלות עם הקבינה התלויה ממרכז העיר אל הגן הבוטני המפואר המשמש גם כתחנת יציאה למגלשות.
חוץ מההצגה המפחידה, הגן הבוטני העשיר בזני פרחים ועצים מיוחדים, מציע בילוי של לפחות יום, עם פלורה שרק אקלים אידיאלי כמו באי מדירה יכול לגדל

שדה התעופה
זה לא עוד שדה תעופה, עוד אחד מבין המאות שאנחנו מכירים; זה שדה שאין שני לו, שדה בנוי כנושאת מטוסים שעוגנת על שפת הים, קרוב עד כמה שאפשר לצוקים של הסביבה.
מטוס הבא לנחיתה, מתקרב מאוד עם קצוות הכנפיים אל הגבעות לכל אורך המסלול הימי. עד לפני כשלוש שנים, השדה הישן היה ידוע לשמצה; כל קברניט ידע שהטיסה למדירה כרוכה באחוז גבוה של מזל, כפי שסיפר קברניט הטיסה של בריטיש אירוויס בדרך בין לונדון לפונשל.

היסטורית, עקב השטח המאוד גבעתי והררי, בנו שדה שהתאים למטוסים בעלי מנועי בוכנה ופרופלורים מהזמנים ההם, מטוסים מותאמים לשדה תעופה בעל מסלול קצר וצר. עם התפתחות התעופה והמעבר להנעת סילון, המסלול הוארך עד לגבול היכולת היבשתית. כשזה לא הספיק למטוסים המהירים והגדולים יותר, היו חייבים להאריך את המסלול על מנת לקלוט את רבבות התיירים הפוקדים את האי בכל עונות השנה.

מאחר שהקרקע נגמרה לאורך המסלול הקיים, בנו אל תוך הים על עמודים ענקיים המשך למסלול הקיים, דמוי נושאת מטוסים העוגנת ליד החוף. המסלול החדש נבנה בעזרת קונסטרוקציה מיוחדת, מראה בפני עצמו לכל סקרן המוכן לנהוג לכיוון מזרח, לעבור את השדה ולעצור בכפר הראשון בקרבתו.
מהכפר יש מראה מרשים של תחתית המסלול החדש, התקדמות הטכניקה, מבצע הנדסי שמטביע חותם ומשאיר תחושה חזקה של ניצחון האדם את הטבע.
למי שיושב בתא הטייס או קרוב לחלונות שבצד הים, הנחיתה היא ממש חוויה, דמויית נחיתה על נושאת מטוסים אמיתית, מפחידה לאלה שמבינים, ומרגיעה את כל היתר; בהחלט חוויה.

המים
מילת הקסם "מים" תורגמה באי מדירה ל-לוודס (levadas). כל מערכת המים המקומית מבוססת על שיטת איסוף וחלוקת המים בהתאם לגודל הכרם, הפרדס או המשתלה, ובהתאם לחישובים של מיקום, שיפוע, זוית לשמש, ועוד מאה גורמים נוספים.
המים מהגשמים מתאספים בתוך מאגרים בחלק הגבוה של האי באיזור הצפון מערבי , ומשם דרך הלוודס, החלוקה בהתאם למפתח שמור עם השלטונות. כל המאמצים למצוא את הנוסחה היו לשווא, אך ראיתי את הנוסחה בפעולה בביקור בחצר של מדירה ווין קומפני – Madeira Wine Coכאשר התעלות הפתוחות המובילות לכרם היו יבשות. לשאלתי, מתי מקבלים את המים, בדק האנולוג גונסלבס אזבדו את השעון, והצהיר בקול רם: "המים יגיעו תוך 10 דקות". על הדקה ממש, הגיע זרם חזק של מים ממקום לא ידוע, ומילא את התעלה, איש הכרם פתח וסגר את הכניסות בהתאם לשורות הענבים. הצגה בפני עצמה, עם דיוק מתאים לשוויצרים.

התעלות תוכננו עוד במאה ה– 16 על ידי הפורטוגזים, שיטה העובדת עד היום בהצלחה לאורך כל האי לשביעת רצון כולם. לפי לשכת התיירות המקומית, אורך התעלות כ- 2,000 קילומטרים, בפיקוח צמוד ומדויק.

הגפנים
הגפנים של מדירה נותנות את שמותיהן ליינות, בהתאם לחוקים הפורטוגזים המיושמים במדויק על ידי מכון היין המקומי, השומר בקפדנות על כל שלבי ייצור היין, כולל התבגרותו, ועד למילויו בבקבוקים ובתויות המתאימות.

בכל יקב בו ביקרתי היה אפשר לראות את עבודת המכון: חביות מסומנות לפי בציר השנתי, עומדות אטומות בחותמת שעווה אדומה על כל פתח החבית, עם תאריך הביקורת האחרונה. חלק מהחביות ממש עתיקות, לפחות 20 שנה ויותר, עדיין עם חותמת אדומה.

הסביר לי היינן: "מאחר שכל יין מבקש טעימה כל כמה חודשים במשך השנים, אנו מזמינים את איש המכון, הוא מסיר את החותמת ומאפשר "לגנוב" כמות יין לטעימה. מיד עם סיום הטעימה, האיש מחדש את החותמת עם שעוה אדומה כפי שעשו זאת לפני מאות שנים".
בקיצור, המכון מתפקד כפי שצריך, בזמן ובמקום. הם מקצוענים, ושומרים במיוחד על היינות המבלים בחביות עשרות שנים.

כמותית, האי מגדל כמות ענבים יחסית מצומצמת, מספרים נכונים לבציר 2006 –  5.400 טון ענבים מכל הזנים. ענבי כל הגפנים לבנים, פרט לאחד, טינטה מולה נגרה המשמש כבסיס ליינות יבשים רגילים, חצי יבשים ומתוקים בהתאם. יש לשים לב שהגדרתם על דרגת מתיקות היינות תקפה אך ורק ליינות מדירה, ולא לאלה הנחשבים "ליינות רגילים" – יינות שלא עוברים תהליך חימום כל שהוא.

יינות בהתאם לזן הגפנים:
• סרציאל – Sercial – יין מדירה הכי יבש, בעל תכולת סוכר שיורי בין
18 עד 65 גרם לליטר.
• ורדלו – Verdehlo – יין מדירה חצי יבש, בעל תכולת סוכר שיורי בין
65 – 78 גרם לליטר.
• בואל – Boal  – יין מדירה חצי מתוק, בעל תכולת סוכר שיורי בין
78 – 96 גרם לליטר.
• מלמסי – Malmesey או מלווסיה – יין מדירה מתוק, בעל תכולת סוכר שיורי בין 96 – 135 גרם לליטר.
• טרנטז – Terrantez – יין מדירה כבסיס לארבע הקטגוריות המוזכרות מעלה, בהתאם לאותן מגבלות. הזן מופיע בכמות קטנה.
• טינטה מולה נגרה – Tinta Mole Negra – כבסיס לשלושת הקטגוריות האחרונות, בהתאם לאותן המגבלות. לאחרונה, הזן הכי נפוץ במדירה.

כל זני הענבים משמשים כבסיס לכל היינות, כולל אלה שלא עוברים תהליך החימום; אלה יינות מיוחדים, העוברים תהליך ארוך של התבגרות בחביות עץ.
דרך אגב, חביות העץ המשמשות להתבגרות יינות מדירה עד 3 שנים, הן בבעלות חברות הוויסקי של סקוטלנד, ומועברות אליהם עם 5 ליטר יין מדירה לשמירת הרטיבות והגמישות של החביות למשך ההובלה הימית. הן נותנות לוויסקי את ניחוחות היין המחוזק ומעט מהצבע הנוטה לחום.

באי מדירה נשארו שבעה יקבים בלבד, שמשרדיהם וחנויותיהם נמצאים בעיר הבירה פונשל. היקבים אינם מגדלים את ענביהם, הם קונים ענבים בהתאם למיקום הכרם וטיבם. ככל שהכרם גבוה יותר, כך הענבים יקרים יותר.

היקבים מייצרים את היין ומשווקים אותו דרך החנויות ברחובות הראשיים של העיר, פרט ליינות יצוא. כל תייר מזדמן מבקר לפחות בכמה יקבים, טועם, מתרשם, ובסוף קונה בהתאם לטעמו כמה מיינות המקום.
במטוס בדרך חזרה, כל נוסע ללא יוצא מהכלל שמר בידו לפחות שני בקבוקי מדירה, למרות הביטחון.

כאורח של מכון היין המקומי, עברתי דרך כל היקבים, שוחחתי עם הייננים, התרשמתי משיטות הייצור המודרניות וטעמתי מכולם, עבודה לא פשוטה בטעימת יינות חצי מתוקים עד מתוקים מאוד. היין שהם קוראים לו יבש הוא ממש מתוק לכל אוהב יין יבש. במדירה כמו במדירה.

הבציר כולו ידני, עוד לא המציאו מכונות בציר המטפסות בטרסות מאוד תלולות, כמעט כמו לטפס על קירות. הבציר מתוכנן בין אוגוסט עד אוקטובר, ובסיומו מתחילות החגיגות ממש; דורכים ענבים בככרות העיר כפי שפעם ייצרו יין, מין קרנבל מקומי מלא יין מכל הסוגים ושימחה פורטוגזית אמיתית, פסטיבל אינסופי.

הייצור
תהליך הייצור מסובך, אנסה לפשט עד כמה שאפשר. יותר מ- 3,000 כורמים מורידים (תרתי משמע) מהטרסות הגבוהות את תוצרתם אל שבעת היקבים בהתאם לחוזים מראש, או על ידי מכירה ללא תנאי. על כל איזור גידול הגפן מפקח איש היקב הקובע את תאריך הבציר בהתאם לטיב הענבים, את הבציר עצמו ואת העברת הענבים אל היקבים שהם בתוך העיר עצמה או בסביבתה.

היינות המיועדים ליינות מדירה, בתהליך 'החימום המזורז' או התבגרות בחביות, עוברים תסיסה רגילה שמופסקת על ידי הוספת אלכוהול עד 19% בממוצע על מנת לשמור על מתיקותם. הפעם, שלא כמו ביתר היינות המחוזקים, מקור האלכוהול הנוסף הוא קנה סוכר, ולא מזיקוק ענבים. פשוט, מדירה היא אי בו קני סוכר נמצאים בשפע, וכמובן האלכוהול המופק הרבה יותר זול.

מאחר שעל יינות מדירה נאמר שהם "מבושלים", אנסה להבהיר את המושג ומה באמת עובר על יין "שמחממים אותו" במשך שלושה חודשים.
היין פשוט מתבגר לפני זמנו, קרי, יין שהיה באשטופה – estufa שלושה חודשים, דינו כיין בן שלוש עד חמש שנים, תלוי בטמפרטורה של החימום, זן הענבים, הסוכר בזמן הבציר, ועוד הרבה נתונים שהיינן חייב לקחת בחשבון.

האשטופה אינו תנור, זה מיכל יין גדול המקבל דרך מעטפת כפולה – double skin, מים חמים בטמפרטורה בין 45 עד 50 מעלות צלסיוס. כך מתבשל היין הצעיר עד שלושה חודשים, ומתבגר לפני זמנו. זאת השיטה הזולה ביותר לייצר יין מדירה, והיין זול בהתאם.

לפי המסורת, השיטה התגלתה במקרה. במאות ה– 18 וה– 19 היה המסחר בין אירופה עם אנגליה במיוחד, דרום אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה, מאוד מפותח. מדירה שימשה כתחנת ביניהם למילוי מים לפני חציית קו המשווה בתנועת הספינות מהצפון לדרום ובכיוון הפוך.
ספינות המפרשים יצאו את האי עם מים ויינות המקום, וחזרו עם עורות, צמר ודגנים.
יש לזכור שבאותם הימים, קברניטי הספינות היו סוחרים ידועים וממולחים, ההזדמנות נוצלה להרוויח עוד ועוד. עם הזמן גילו שבהגיע הספינות לאיזור קו המשווה, הידוע כאיזור עם מעט או ללא רוחות, המעבר היה מתעכב, והספינות היו מטלטלות ללא תנועה לעתים שבועות, בהמתנה לרוחות הנכונות.

היין שבחביות היה מגיע לטמפרטורות עד 40 מעלות צלסיוס בטלטולים אינסופיים. בהמשך ההפלגה, היין היה מתקרר ככל שהספינה הייתה מתרחקת מקו המשווה. כשהיין הגיע לאוסטרליה או דרום אמריקה, היה להפתעת כולם טוב יותר מהציפיות, עם טעם "מבושל" מיוחד.

במחקר על התופעה המשונה, גילו אנשי המדע של ימינו שהחימום ההדרגתי של היין וקירורו בהמשך, לא רק הוסיף ליין טעם מיוחד, אלא עשה אותו בעל חסינות מוחלטת נגד כל המחלות היכולות לקלקל אותו.
אפשר להשאיר כוס יין מדירה פתוחה לאויר לאורך זמן, והיין לא יפסיד את טעמיו הראשונים. אין עוד יין בעולם שאפשר לכתוב עליו משפט כזה.

כמובן שאנשי מדירה למדו את התופעה, והחלו לחקות את התנאים של ההפלגות הארוכות. כך נולדה שיטת האשטופה לחימום היין לאורך זמן באמצעים מלאכותיים. מיכלי חימום ענקיים עד 50,000 ליטר "מבשלים" את היין בהתאם לדרישות החוקיות של האי, ביישום מכון היין המקומי.
אנשי המכון סוגרים את פתחי המילוי עם שעוה אדומה, על מנת שלא יוסיפו יין במשך הבישול. בנוסף יש סגר הרמטי של הטרמומטר כדי לוודא שטמפרטורת החימום לא עולה על המותר, כלומר לא יותר מ- 50 מעלות צלסיוס, על מנת לא לזרז את תהליך החימום ועל ידי כך לחסוך בזמן וכסף.
.
לא כל יינות מדירה מיוצרים בשיטת האשטופה. היינות הטובים עוברים תהליך ארוך של התבגרות בחביות עץ בלבד, עד 30 שנה, עם תהליך של חימום טבעי לאורך זמן. אלו לא יינות מבושלים, הם יינות מבוגרים על ידי התחמצנות איטית וריכוז היין בהתאדות הדרגתית, בהיותם באטמוספירה של חימום טבעי של הסביבה.

היינות – יינות רגילים ויינות מדירה
ביקורי הראשון היה ביקב הנריקס & הנריקס –  Henriques & Henriques, אחד היקבים העתיקים השומרים על מסורת בייצור יינותיהם והגדול ביותר באי.
נשיא החברה, ג'ון קוסרט, היה המדריך לאורך הסיור ביקב. מהשיטות הישנות נשארו אך ורק חביות המבגרות את היין לאורך השנים. כל יתר התהליך, מקבלת הענבים עד למילוי הבקבוקים, נעשה בשיטות ומיכשור חדישים, מבריקים ונקיים. הם היחידים המשווקים יינות לישראל, דרך חברת אנוטקה שבבעלות יקבי ברקן.
מדירה – הנריקס & הנריקס, 90 ₪
היין עבר תהליך אשטופה, בגוון חום בהיר, עם מתיקות מדודה, יין בעל יכולת הישרדות ארוכה. טוב כאפריטיף ,ועוד יותר טוב כדיז'סטיף.
ההגשה בכוסות של שרי או פורט, ארוכות ודקות, בטמפרטורה של המקרר (לא המקפיא).

ביקב Old Blandy Madeira Wine Lodge, המדריכה מסבירה על יינות מדירה שהיו בראש רשימת היינות בעולם עוד בזמן הנשיא ג'ורג' וושינגטון, שחתם על הצהרת העצמאות האמריקנית עם כוס יין מדירה ביד.
אגב, הטעימות של יינות מדירה היא חופשית בכל היקבים שבאי, כולל חיוך. מדובר על יינות הרגילים שעברו תהליך החימום ולא אלה בני עשר, עשרים, שלושים ויותר שנים.
לא כל יינות מדירה דומים. הם נראים אותו דבר, אך טעמם שונה בהתאם לזן הענבים, תהליך ייצורם, דרגת המתיקות, וכמובן היקב והיינן..

לסיכום, מדריך מקוצר לתייר המזדמן:
האי כולו פתוח לתיירות, בכל מקום נמצא איש שיעזור בהתמצאות, ובכל כפר ועיירה מסעדה המספקת מזון סביר ולעתים מצוין.
מרכז כל החיים באי הנו בעיר הבירה ולאורך הרחוב הראשי מונומנטל – Monumental, מקומם של רוב בתי המלון, וכמובן המסעדות בעלות האוכל האופייני לאי.
כפי שכבר הוזכר, כולם אוכלים מאכלי ים, עם דגש על הסרדינים כמנה ראשונה ולעתים כמנה ראשית, תלוי בגודלם בדייג היומי.
מלון רייד – חובה. היקבים, לפחות שנים או שלושה – חובה. כתובות והדרכות בעלון של משרד התיירות. הגן הבוטני – חובה, המזחלות – קודם לראות ולאחר מכן להחליט.

איך מגעים למדירה? מאחר שאין טיסה ישירה בין ישראל וליסבון, עוברים דרך מדריד, ליסבון ומשם למדירה, דרך ארוכה ולא נעימה. אפשר גם דרך פריז, פרנקפורט, אך הטוב ביותר דרך לונדון, ממנה יש שלוש טיסות יומיות למדירה.

כמה זה עולה? בתי מלון של 4 כוכבים, ללא ארוחת בוקר בין 400 ועד 600 אירו לשבוע לזוג. השכרת רכב יקרה, כ- 400 עד 500 אירו לשבוע.
המחירים באי סבירים ביחס לאירופה האכזרית.
אל תשכחו: בלי יין מדירה לא חוזרים!

מלון רייד: www.reidspalace.com
מיקום המסעדה Centro Comercial Centromar טל. 291.765.226, לאורך הרחוב הראשי של האי – מונומנטל.
מסעדת O'Barqueiro נחשבת לשגרירת מאכלי הים המקומיים, מסמלת את הקולינריה של אי על תפארתו במאכלי ים.