המידע המעניין הבא הגיע למערכת אכול ושאטו ממשרד רואי החשבון וקסלר, קודנצ'יק, אנוך ושות':
ביום 10/06/2009 התקבל פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, לעניין משה סמי (להלן : "המערער") נגד פקיד שומה ירושלים 1 (להלן : "המשיב").
פסק הדין עוסק בערעור המערער, שהפעיל מסעדה מזרחית, על פסילת ספריו לשנים 1998-2001 ועל השומות שהוצאו לו.
נימוקי הפסיקה היו: אי שמירת פתקים (להלן: "בונים"), חוסר פירוט בחשבוניות מכירה, וליקויים במפקד המצאי.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המערער, ופסק כי ה"בונים" אינם רישומים שחובה לנהלם, והחובה לשמרם קיימת רק כאשר הנישום ניהלם מרצון. אצל המערער לא אומצה שיטת ניהול המקפידה על איסוף ה"בונים" כדי לעשות בהם "שימוש עזר" למטרות ביקורת.
גם אם בעת התשלום בקופה היה ל"בונים" תפקיד, מדובר בפונקציה חולפת וארעית, שכן חלק מ"הבונים" נלקחו על ידי הלקוח מיד לאחר התשלום, וכאלה שלא נלקחו, נזרקו. כמו כן, לא ניתן לקרוא לתיעוד שרק באופן מקרי נשאר בעסק, ככזה המיועד לשמש לבקרה פנימית.
על פי בית המשפט, כל גישה אחרת אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שלמערער היה החופש המלא שלא לעשות שימוש כלשהו ב"בונים", וחיובו לשנות את הנוהל בו בחר, שבגדרו נותרה ההחלטה אם להשאיר את ה"בונים" במסעדה ללקוח, משמעו חיוב נעדר בסיס חוקי לנהל "בונים" שישמשו לביקורת.
עוד יצוין, כי הטענה שהיה על המערער לשמור על ה"בונים" מתעלמת ממטרת ה-בונים" בעסק של המערער, כאמצעי לקבלת מידע על התשלום שעל הלקוח לשלם, ולא למטרת הביקורת הפנימית שלו בעסק.
במשרד רואי החשבון מציינים כי לא ניתן לומר כי באי-שמירת ה"בונים" היה משום סטייה מהותית מהוראות ניהול ספרים, דהיינו, סטייה הפוגעת ביכולת רשויות המס לקבוע את המס בו חייב הנישום.
אשר ליתר נימוקי הפסילה, משהובהר כי גישת המשיב בנושא ה"בונים" הייתה שגויה, מן הראוי שעמדתו הכוללת של המשיב בנושא חבות המס של המערער, תיבחן שוב.
