פרידה מיאיר גרבוז

לא בטוח שידעתי אז לקרוא לזה כך, אבל גרבוז לימד אותי ליהנות מיין. לא דרך ספרים, לא דרך טעימות עיוורות, ובוודאי לא דרך מילון מושגם,  אלא דרך הבנה פשוטה יותר, כמעט חתרנית, לא צריך לחפש את המושלם.

זה היה בתחילת דרכי ככתב יין, בין השנים 2006 ל־2009. היינו נפגשים לפחות פעם בשבוע במסעדת 'אל בריו' בתל אביב. הוא היה מזמין חמון סראנו, עוד כמה טאפאסים עתירי חמאה, וכמובן צלחת גבינות,  תמיד צרפתיות, תמיד. ואני,  על היין. מביא, מוזג, מדבר.

היינו שותים ומתבוננים. אני מדבר על גוף, חומציות, טאנינים; הוא שותק יותר. מסובב את הכוס לאט, מביט בה כאילו היא בד ציור שטרם הושלם. לפעמים היה אומר משהו קצר, כמעט כבדרך אגב, אבל כזה שנשאר. “יין טוב צריך להשאיר סימן שאלה,” אמר לי פעם. ואני, שגדלתי על הרצון לדייק תשובות,  זנים, אזורים, שנות בציר,  התחלתי להבין שהשאלה חשובה לא פחות.

פגשתי אותו לא פעם סביב כוס יין, ותמיד הייתה לי התחושה שהוא לא באמת טועם,  הוא מתבונן. מחפש קו, קומפוזיציה, הפרעה קטנה שתספר לו משהו חדש. הוא נמשך דווקא לאדומים הכהים, הלא מתנצלים. כאלה שלא מבקשים חיבה מיידית. היה בו משהו כמעט חשדן כלפי יינות “יפים מדי”. כמו בציור, גם כאן הוא חיפש את הסדק, את החריגה, את מה שלא מסתדר עד הסוף.

וכשהוא חייך אל הכוס, זה לא היה רק עונג, אלא הכרה. כאילו הוא אומר: גם כאן, בתוך הנוזל הזה, יש ויכוח.

ואולי בגלל זה אהבתי לשתות איתו. כי פתאום היין הפסיק להיות מוצר, והפך לשיחה. לא על מה נכון לטעום,  אלא על מה ראוי להרגיש. לא על דירוגים, אלא על תגובות.

עם הזמן הבנתי שמה שהוא חיפש ביין דומה מאוד למה שחיפש באנשים. או אולי להפך. בשיחות בינינו, או לפחות באופן שבו הן נחרטו אצלי,  הבנתי שאצלו בסיפורים או בציורים שלו, אהבה דומה מאוד ליין. לא מחוות גדולות, אלא הרגלים קטנים של חסד. היכולת להישאר גם כשהקסם נרגע. ההבנה שגעגוע הוא לפעמים רק כאב שמצא דרך מנומסת להיאמר.

גרבוז לא לימד אותי איך לזהות ארומות של פירות יער או עץ קלוי. הוא לימד אותי משהו פשוט יותר,  וקשה יותר: להסתכל. להתעכב. לא למהר לפסוק. להבין שטעם, כמו אמנות, הוא לא רק עניין של דיוק אלא של הקשבה.

כי יין עבורו לא היה רק טעם אלא עמדה.  לא לחפש שלמות אלא מורכבות,  לא למהר לפענח אלא להישאר עם השאלה. גם עכשיו, מול אדום עמוק שאני לוגם, נדמה שהרעיון הזה נשאר – שיין טוב לא נגמר בלגימה, אלא ממשיך מעט אחריה על מנת לגלות עוד פרט שלא שמתי לב אליו.

המחברת עדיין כאן

הדפים כבר מצהיבים, כתמי יין קטנים בפינות, ורשימות שנראות כמעט תמימות, כאילו כל מה שנשאר מאדם יכול להיכנס לשורה אחת של בציר ושנת פתיחה. תחת מותג האייקוני גרבוז מצאתי את היינות האלה ששתינו:

יער יתיר 2005 – נפתח ב־2008.
אלכסנדר הגדול 2005 – נפתח ב־2009.
פטי קסטל 2004 – נפתח ב־2007.
מרגלית אניגמה 2003 – נפתח ב־2009.
רקנאטי ספיישל רזרב 2003 – נפתח ב־2006.
והאחרון במחברת: המערה 2000 – נפתח ב־2009.

פעם חשבתי שאנחנו מתעדים יינות, היום אני מבין שתיעדנו זמן. כל בקבוק היה תירוץ להיפגש. עוד ערב אחד שלא רצינו שייגמר. עוד שיחה על אוכל, על אנשים, על החיים, על מה שהתיישן יפה ועל מה שכבר אי אפשר להציל.

והיו רגעים שנשארו לא בתוך הערות טעימה, אלא בתוך הזיכרון עצמו, לא ארומות ולא ציונים, אלא שתיקה קצרה אחרי הלגימה הראשונה, או חיוך קטן מול כוס שלא ממהרת להיפתח.

כי בסוף, לא תיעדנו יין. תיעדנו דרך להסתכל. וזה נשאר – גם כשאין מי שמסובב יותר את הכוס מול האור.

גרבוז: אומן, סופר, פובליציסט ואוהב יין; בסופו של דבר צדקת בכל מה שאמרת. לחיים איש יקר.