רקנאטי רוזה 2008 והיומולדת של מלכת הכיתה

רוזה רקנאטי 2008, בלנד של ברברה ומרלו מכרם מנרה בגליל העליון. טל התאהבה בצבע כמו ילדה קטנה. יין שלא צריך להתבייש להגיש אותו קר בכוס פלסטיק, צמוד לאבטיח

הרצינות התהומית בה לונדון חוגגת במהלך חצי תריסר חודשים לפחות את כריסמס, היא אחת הקלישאות היותר מונצחות. כבר בסוף אוגוסט אפשר להרגיש אותם חמימות ביתית, משפחתיות דביקה, אור וחום שמסמלים את החג הזה. או שמא מדובר בקיץ הבריטי נטול המזגן. נראה שמאז סיום כתיבת פרק האימפריאליזם שלהם בספרי ההיסטוריה, הם לא ניסו אפילו לכתוב פרק אחר.

אותה רצינות תהומית מלווה אותנו, העם שבציון, לקראת פסח. אביב, התחדשות, צמיחה, חירות ומחול בלתי פוסק של גיהוץ כרטיסי אשראי ברשתות עשה זאת בעצמך. הקלישאתיות של לקראת-החג הצטרפה בסוף השבוע האחרון לשבת הראשונה של חודש אפריל, ללא ספק הופעת הבכורה של האביב במלוא הדרו.

בניגוד לאווירת החג הבריטית המלאכותית, המתאפיינת בענפי אשוח ומלאכי חמר וכדורי פלסטיק אדום בוהקים-נוצצים במלוא הדרם לנגד האפור והלבן המציאותיים של לונדון, האביב שלנו הפציע ופרח ושימח בלי כל ציניות. בשבת האחרונה, לנגד ריבוי השקות ביקבים והחשק לפרוץ את גבולות העיר, המרפסת המוארת והנינוחה שלי הציעה מבצע היכרות של תחילת הקיץ.

בחנות קרץ אלי ויונייה של דלתון, מורכב ומוכר ואהוב. חייכו גם גוורצטרמינר של בנימינה ושל תשבי. התלבטתי, אך חששתי שאחטא להם בכתיבה מעצם היותם הם, שכן השימוש המוגבר בזן הזה כ"יין של הבנות" משטיח את הדיון בו.

הלכתי על הבחירה השקולה, עד כדי מתונה – רוזה רקנאטי 2008, בלנד של ברברה ומרלו מכרם מנרה בגליל העליון. אני מודה; התאהבתי בצבע כמו ילדה קטנה שנמשכת אל אותם כדורי פלסטיק אדומים בוהקים שתולים על עצי האשוח, בלי לגמרי להבין מה טוב באדום הצועק, המחייך והמתריס הזה, הכמעט גראפי, אבל בלי להיות מסוגלת להוריד ממנו את הידיים. צבע מהמם יש ליין הזה.

בגזרת האף נרשמה נוכחות חלשה, ואפילו מאוד. בטח בהשוואה לגוורצים הצרחניים שפורצים לאחרונה לשוק מכל חור, אבל גם ביחס לכל ריזלינג שגור. בניסוי כלים שכלל חימום לחום יד, לא נרשמו התפתחויות מסעירות, למעט אלכוהוליות כבדה. ועם זאת – כזה, כנראה, הוא רוזה. או לפחות אחד שבית הולדתו הוא יקב הנוטה יותר ויותר לכיוונים האלגנטיים הקרירים, והחותם הזה ניכר גם פה.

בפה – סיפור אחר. משהו כמו תות קטן ובודד שגדל בשיח ששתלת בעצמך באדנית, וסובבת כל יום כדי שיקבל צבע מכל הצדדים. השורד האחרון שהבשיל זה עתה, לעומת כל חבריו שנפלו קרבן לציפורים וכל מי שמכיר את המעדן האדום המתוק הזה. ברגעים מסוימים הלך הפה למקום סירופי, אך באותה אטרקטיביות של הצבע האדום אדום שלו – מושך וחד. בניסוי אגרסיבי של גרגור, הפה נשטף מתיקות גבוהה, מפתיעה לנוכח הציפייה לעקצוץ חמוץ.

חייכנו לכבוד היין, הוא באמת היה נחמד. היה באמת תרגיל יפה, הרבה מחיאות כפיים, כמאמר מאיר אריאל. אבל, הוא כתב על הופעת תיאטרון חובבים, קלילה ומפתיעה, ולא על יין מבית יצור מכבד ומכוייל, לעיתים עד לרמת שברי טון. כאן נכנסת הטרוניה היחידה שלי על המופע החביב של היין האדום בוהק הזה – אנחנו סיווגנו אותו, אולי קצת בחוצפה- כיין ליד הבריכה. המיתוג הנוכחי שלו קצת חוטא לו.

רקנאטי בחרו בבקבוק כרסתני, המשדר בגרות, ואולי חשיבות עצמית. יחד עם לוגו מוזהב אלגנטי עטור סלסולים קלטיים, הבקבוק הזה נראה כאחד שרוצה להחזיק בתוכו בורדו. העטיפה הכבדה מדי שלו, מביאה אותך ליין הזה עם ציפייה מסוימת, אולי מוגזמת, שחוטאת לו. זה מין יין שלא צריך להתבייש להגיש קר ממש בכוס פלסטיק, צמוד לאבטיח. כרגע הוא עומד על המדף כמו הילדה שהתלבשה יפה מדי ליום ההולדת של מלכת הכיתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר