אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר כ-600 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב, עידן. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 58 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו!

האם קיים בכלל "יין ישראלי"?

אלון גונן: הרצון לזהות לאומית בתחום הקולינרי – כמו גם בתחום היין – הוא טבעי, במיוחד במדינה צעירה שמבקשת לעצב לעצמה תרבות ייחודית. אך האם יש באמת זהות ליין ישראלי? לא בטוח. ייתכן שהחיפוש אחר הגדרה כזו מקדים את זמנו, או גרוע מכך – נסמך על פנטזיה ולא על מציאות.

חיקוי במקום עומק

בעוד שבאירופה תרבות היין צמחה והתפתחה אורגנית במשך מאות ואף אלפי שנים, בישראל הניסיון לבנות תעשייה ייננית מתקדמת התבסס ברובו על חיקוי של מודלים זרים. במקום לחקור לעומק את האדמות, הזנים ההיסטוריים, התנאים המקומיים והמסורת האזורית – מרבית הייננות הישראלית נטתה מהר מאוד לאמץ את הדפוסים של תעשיות יין מפותחות מחו"ל, עם דגש על צרפת וקליפורניה.

זנים זרים, סגנונות מיובאים

רוב הכרמים בישראל ניטעו בזני ענבים שמקורם באירופה – זנים מהוקצעים, מוכרים, שנועדו להתאים לשוק הגלובלי. התוצאה היא מגוון של יינות שמציגים איכות טכנית – אך לעיתים קרובות חסרים עומק תרבותי וזהות מקומית אותנטית. הניסיון לייבא "אופי" מבחוץ ולכפות אותו על הטרואר המקומי, יצר מוצר שמתקשה להבחין את עצמו מיינות אחרים בעולם.

הזן הכי ישראלי הוא ארגמן – זן ענבים כחול (ליינות אדומים) שפותח בישראל בשנת 1972 (ורשום כפטנט) על ידי רועי שפיגל ממכון וולקני ושלמה כהן ז"ל, שניהל אז את מכון היין הישראלי  – הכלאה בין שני זנים: קריניאן – זן ספרדי (נפוץ גם בצרפת) וסוסיאו (Sezão)  – זן פורטוגלי נפוץ בעיקר בייצור פורט, וידוע בצבעו העז ותכולת הטאנינים הגבוהה שלו. יינות הארגמן מאופיינים בארומות של פירות אדומים ושחורים, לעתים עם תיבול קל.

אחת הבעיות המרכזיות היא שאנחנו לא ממש יודעים האם באמת כל בקבוק שכתוב עליו 'ארגמן' הוא אכן כזה. לא ברור כמה נטיעות יש ממנו, ומאוד נוח להשתמש בשם שלו כדרך לשווק בעצם את יין הקריניאן – זן שממנו יש עשרות אלפי דונמים נטועים, ומאוד קשה להבדיל ביניהם.

ומה עם הזנים הקדומים?

ומה עם הזנים הקדומים?

בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות בזנים מקומיים עתיקים שהתגלו או שוחזרו דרך מחקר גנטי וארכיאולוגי. מדובר בזנים שייתכן וגודלו כאן בעבר – בימי בית שני או בתקופות קדומות אף יותר – ומציעים תקווה לחיבור אמיתי לשורש מקומי. אך גם כאן עולה שאלה מורכבת: האם עצם היותם "מקומיים" מעניקה להם זהות ישראלית עכשווית? הרי אותם זנים שימשו בעבר תרבויות ועמים אחרים שחיו כאן. ייתכן שהניסיון לנכס אותם מחדש הוא חלק מהצורך שלנו לבסס סיפור תרבותי, יותר מאשר אמת ייננית מוצקה.

ומה עם הייננים?

גם לייננים עצמם יש תפקיד משמעותי בחוסר הזהות המקומית. רבים מהם התחנכו בבתי ספר לייננות באיטליה, בצרפת, בארצות הברית או באוסטרליה – וספגו שם לא רק טכניקות, אלא גם תרבות יין שלמה, עם היררכיות, סגנונות, ודפוסי חשיבה. כשחוזרים לארץ, הם ממשיכים לייצר יין במסגרת אותן תבניות שלמדו – לפעמים מתוך נוחות, לפעמים מתוך שאיפה ל"הכרה בינלאומית". במובן הזה, גם הם תורמים לכך שהיין הישראלי נראה כמו "תרגום" של מה שנעשה בחו"ל – ולא ביטוי ייחודי של המקום הזה.

ואולי בכלל לא צריך זהות

בסופו של דבר, אולי כל השיח הזה על "מהו יין ישראלי" חוטא למטרה. אולי לא כל יין צריך לשאת על גבו סמל לאומי, ולא כל תעשייה חייבת להגדיר את עצמה בזהות אתנית או גיאוגרפית חד-משמעית. ייתכן שהשאיפה ליינות טובים, מקצועיים, מחוברים לאדמה ולקהל ששותה אותם – מספיקה. אולי דווקא גמישות, רב-תרבותיות ושילוביות הן התשובה הישראלית האמיתית, גם ביין.

ובכל זאת – יש יינות שמתחילים לדבר מקומית

אם מתעקשים לחפש ניצנים של סגנון מקומי, אפשר להצביע על חמישה סגנונות או סוגי יינות שמתחילים לבטא משהו ייחודי לישראל – גם אם זה עדיין לא "יין ישראלי" רשמי:

יין מזן דבוקי – זן עתיק ששרד בישראל מאות שנים, בעיקר בשימוש מסורתי. כיום כמה יקבים מייצרים ממנו יינות לבנים, חלקם בהשראת הסגנון הטבעי. זה לא יין "גדול" לפי סטנדרטים בינלאומיים, אבל הוא כן מספר סיפור מקומי.

יין מזן הסירה מהגולן או מהגליל העליון – הסירה (Syrah) התגלה בעשור האחרון כאחד הזנים שנותנים כאן אופי ייחודי – עם טעמי תבלינים, בשרניות ורעננות. יש בו שילוב בין סגנון ים-תיכוני לאקלים קריר יחסית. יותר מכל זן "מיובא", הוא מצליח לספק טביעת אצבע מקומית.

יין כתום או טבעי מזן מקומי/ים-תיכוני – יינות כתומים או יינות טבעיים המיוצרים כאן מזנים כמו מרסלאן, דבוקי או גרנאש לבן – משדרים משהו "ניסיוני", קשור לקרקע, ולפעמים גם למסורת של יין ביתי עתיק. הם לא תמיד עקביים, אבל בזה אולי טמון יופיים.

בלנד ים-תיכוני עם קריניאן, סירה וגרנאש – בלנדים כאלו מצליחים לחרוג מהמודל הבורדולזי (קברנה, מרלו) ולעבוד עם זנים שמרגישים טבעיים יותר באקלים המקומי. קריניאן, שבעבר נחשב זן פשוט ליין קידוש, חזר לאופנה באיכות גבוהה – כחלק מבלנדים עשירים ומקומיים יותר.

יין אדום מזן מרסלאן – המרסלאן (הכלאה של קברנה סוביניון וגרנאש) התגלה כזן שמסתדר טוב באקלים הישראלי. הוא מעניק פרי בשל אך עם רעננות, ומצא לו בית באזורים כמו שפלת יהודה והנגב. היין ממנו לא "אירופאי קלאסי", וזה דווקא לטובתו.

אז האם זה "יין ישראלי"?

לא בהכרח במובן התרבותי או ההיסטורי. אבל אלו יינות שמתחילים לדבר בשפה מקומית יותר – מתוך חומר הגלם, התנאים, ואולי גם הגישה.

לסיכום: אין זהות ישראלית ליין – וכנראה שגם לא תהיה

היין המיוצר בישראל איכותי, טעים, מעניין, לעיתים מרגש. אך הוא עדיין יין שנוצר בישראל, לא של ישראל. החיפוש אחר זהות לאומית ליין אולי יימשך עוד שנים רבות, אבל כל עוד המקורות, הידע והשאיפות באים מבחוץ  הזהות תישאר משהו שנרצה שיהיה, אבל לא באמת יהיה.

יונתן לבני טעם את יינות לואיס פסקו: יכולת יצירה אמיתית לא תמיד נמדדת רק על פי הצלחות טהורות

היינן הכישרוני לואיס פסקו נולד בארצות הברית ולמד באוניברסיטת דיוויס שבקליפורניה – אחת המובילות בעולם בתחום לימודי היין. את עבודת הגמר שלו כתב בנושא "השפעת הקרקע על יין קברנה סוביניון", תוך שהוא בוחן חמישה סוגי קרקעות שונים, ומסביר כיצד כל אחד מהם משפיע על הזן הזה. "מפתיע לראות כמה סוגי קרקעות שונים יש בארץ קטנה כל כך כמו ישראל", הוא אומר בשיחה איתי. "אפילו באותו אזור יש לפעמים סוגי קרקע כל כך שונים זה מזה".

לאחר שסיים את לימודיו פנה פסקו לעבוד בתחום המסעדנות כשף  במשך מספר שנים, אך מאוחר יותר שב לתחום הייננות. הוא עלה לישראל, נישא לישראלית והפך לאב לשתי בנות. בארץ החל לעבוד ביקב תשבי, שם תרם רבות למערכת ייצור היין. לאחר מכן היה היינן הראשי של יקב רקנאטי במשך שמונה שנים.

עיקר עבודתו בשנים האחרונות הייתה ביקב בן נון, שהוקם על ידי ד"ר דני יניב ו-אדי גנדלר. עם סיום ההתקשרות בניהם, יצא פסקו לדרך עצמאית, והיום הוא מייצר את יינותיו ביקב שור, הממוקם באזור התעשייה של מישור אדומים, שם הוא משתף פעולה עם אבי שטיינמץ האחראי על יינותיו. "אני מחפש את הדברים שבין תווי המוסיקה, השקט במוסיקה, והמרווח שבין המזון, המוסיקה והיין", הוא מסביר. כך גם בתחום הייננות, פסקו ממשיך להתפתח ולהביא לישראל יינות ברמה עולמית, למרות עברו המורכב, ומוכיח כי יכולת יצירה אמיתית לא תמיד נמדדת רק על פי הצלחות טהורות. אלו היינות שטעמתי:

The Pasco project BDX 2020 – מורכב מ- 50% ענבי קברנה סוביניון, 30% מרלו, 10% פטי ורדו ו-10% סירה. הענבים  מעמק איילון וגבעת ישעיהו. פסקו רצה להכניס ליין ענבי קברנה פרנק במקום פטי ורדו, כדי שזה יהיה ממש בלנד בורדולזי כמקובל בבורדו,  אך הוא לא הצליח להשיג את מבוקשו ולכן יצר את הבלנד עם פטי ורדו, וללא קברנה פרנק או  מעט מלבק. היין שהה 12 חודשים בחביות עץ צרפתיות טובות וחביות אמריקאיות. יין מאוד מיוחד וטעים, ובהחלט מזכיר בלנד בורדולזי במיטבו. 110 ₪ – בהתחשב באיכות, מציאה.

The Pasco project BDX 2021 – עשוי מ-55% ענבי קברנה סוביניון, 30% מרלו ו-15% פטי ורדו. גם כאן הוא רצה להוסיף קברנה פרנק, כמו בשנה הקודמת, אבל גם ביין זה לא הצליח להשיג. מאוד דומה ליין מהשנה הקודמת. יין עם צבע וריחות  פרחוניים.  גוף מלא וטעמים מורכבים. 150 ₪.

The Pasco Project Liquidity 2014 – היה לי העונג לטעום בקבוק ייחודי של היין, שכבר אזל מהמדפים ואי אפשר להשיגו. היין נעשה מענבי קברנה סוביניון עם תוספת של קצת פחות מ-15% מרלו, מגפנים  בנות 15 שנים מאזור השומרון שלדברי פסקו לא דאגו לגידולן בכרם, והתוצאה הייתה רק 600 ק"ג ענבים בכול דונם. היין שהה 18 חודשים  בחביות איטלקיות  איכותיות ויקרות מתוצרת גמבא (Fabbrica Botti Gamba). פסקו הוסיף ליין מעט חומצה טטרית כדי שתהייה חומציות רבה יותר. שאלתי אותו מדוע היין נקרא Liquidity (נזילות)? תשובתו: הוא חשב שהיין יביא נזילות כספית. הוא גם אמר ש"רק כשהיין היה בן תשע שנים, הוא הפך ליין קסם". צודק. יין מרשים, עם איזון מושלם בין פרי לתיבול. גוף מלא וסיומת ארוכה שמזכירה את מיטב יינות בורדו. פשוט יין שמספק חווית שתייה איכותית, ולטעמי מוכיח את ייחודיות היינן ויכולת ההתיישנות הנהדרת של יינותיו. שאפו.

לואיס פסקו – יקב שור במעלה אדומים. מכירה באינטרנט באתר פיופ יין ואלכוהול, ובחנות ברחוב פארן 7 ירושלים

יין טוב מחיר מופרז: יקבים ברמת הגולן

אלון גונן: יקבי אזור רמת הגולן מבקשים להציב את עצמם בחזית היינות המובילים בישראל, אבל לא אחת הם חורגים בתמחור שמפספס את המהות של היין: חווית שתייה נגישה ואותנטית. עם כל הכבוד למיתוג, לא תמיד ניתן להצדיק את המחירים הגבוהים, במיוחד כשיינות ברמה דומה זמינים בשוק במחירים הרבה יותר נגישים, כל הקונספט מתחיל להרגיש כמו משחק מסכות קצת מדי יומרני, ולפעמים ליינות ברמה דומה יש גם יותר אופי – בלי כל ההתייפייפות שמגיעה עם התמחור.

יקב שאטו גולן: נווה 2019 – 265 ₪

קברנה סוביניון שבנוי היטב, גוף מלא, טאנינים מודגשים אך בשליטה, פרי כהה שמתפתח יפה בכוס. יש בו נוכחות, איזון, ויכולת ללוות ארוחה כבדה בכבוד. זה יין "רציני", אין ספק. אבל… ברגע שמצמידים לתווית תג מחיר של 265 ₪, המשחק משתנה. זה כבר לא עניין של טעם  אלא של הצהרה. כזה קברנה  סוביניון עם יישון דומה (12 חודשים) אפשר למצוא במחיר הרבה יותר נגיש, גם אצל יקבים שאינם מתיימרים להיות אולימפוס של היין. תמורה למחיר – 110 ₪ גג.

יקב שאטו גולן: גשם לבן 2023 – 230 ₪

עשוי מענבי גרנאש לבן ורוסאן. יין לבן יבש עם ארומות של אפרסק, פרחים לבנים ולימון מסוכר. יש בו רעננות מרשימה, חומציות טובה, ומבנה שמתאים אפילו לאוכל עשיר יחסית. בהחלט לא עוד יין קיץ קליל. אבל בואו נרגע: 230 ₪ ליין לבן שאינו מכפרי צרפת המיתולוגיים, שלא התיישן בחביות יקרות ולא נולד באזור עטור מוניטין – זו דרישה שמרחיקה את היין ממהותו: הנאה נגישה. בשלב הנוכחי זה פחות יין ויותר הצהרת מעמד של היינן, שכנראה נושא את היין הזה על כתפיו כגיבור טרגדיה. יש כאן כל המילים הנכונות. כל צעד הוא מהלך לעבר מטרה נעלה; מטרה שמאוד קשה להבחין בה בסופו של דבר. הבעיה היא שזה לא באמת מה שהיין מביא איתו. בסופו של דבר, כל הפילוסופיה הזו לא מצליחה להסתיר את העובדה שהיין טוב, נכון, אבל לא שווה את המחיר שהיקב דורש עבורו. כל התיאוריה מסביב רק עושה אותו כבד ומלא במילים שלא באמת מביאות ערך, אז כן, זה יין "עם אמירה" – אבל האמירה הזאת נשמעת יותר כמו הרצאה אינסופית שמרגישה בסופו של דבר קצת יותר מדי. תמורה למחיר – 100 ₪ גג.

יקב שאטו גולן: ג.ש.מ אדום 2022 – 280 ₪

בלנד GSM עשוי מענבי גרנאש, סירה ומורבדר, 13 חודשי חבית. יין מתובל, עשיר, עם טאנין רך ותחושה פרחונית. בעל איזון מוצלח ונגיעות של ליקריץ, אדמה ופרי אדום בשל. אפשר להתרשם, אבל אי אפשר להתעלם – זה לא שאטו נף דו פאפ, לא ריוחה, ולא קוט רוטי. אין פה מורכבות של עולם ישן, ואין בשלות עולמית שתצדיק את התמחור. זה יין טוב, אולי מצוין – אבל במחיר הזה, הציפיות גבוהות יותר מהתוצאה. תמורה למחיר – יין של 120 ₪ גג.

יקב מטר (האח הכשר של פלטר): CB 2022 – 260 ₪

בלנד של ענבי קברנה סוביניון, מרלו, שיראז ופטי ורדו – נקרא על שם ענן הגשם קומולונימבוס העוצמתי בפני עצמו. יין מרוכז, עוצמתי, עם פרי שחור בשל וטאנינים מעוגלים. יש בו איזון, יש מבנה, והוא בהחלט מסוגל להרשים את מי שמחפש בלנד בסגנון בורדו-אוסטרלי. אבל המחיר יוצא מפרופורציה. מדובר ביין סטנדרטי כמעט, שלא מחדש הרבה, בוודאי לא 260 ₪. בשוק היין תמצאו בלנדים דומים בשליש מחירו של בקבוק זה, וחלקם אף יציעו מורכבות ודיוק גבוהים יותר. זה מרגיש כאילו המותג מדביק על עצמו מחיר, ואז מחפש הצדקה. בואו לא נאשים הפעם את הכשרות במחיר המופרז הזה. תמורה למחיר – 110 ₪ גג.

יקב תל שיפון: געש 2020 – 280 ₪

בלנד של 53% ענבי סירה, 40% קברנה סוביניון ו-7% קברנה פרנק. יין עמוק ומרוכז, עם נוכחות מרשימה בכוס. הארומות נפתחות בהדרגה – פירות יער כהים, וניל, קפה קלוי, ואדמתיות קלה שמזכירה עלים רטובים. הגוף מלא, הטאנינים מהודקים אך לא אגרסיביים, והסיומת ארוכה, יבשה ומעודנת. יין מהוקצע, בנוי היטב, שמציג פוטנציאל יישון של כמה שנים טובות. אבל… השאלה היא לא אם זה יין טוב, אלא אם הוא שווה 280 ₪. התשובה: לא בטוח. יין בהחלט מרשים, אבל בשוק המקומי קיימים יינות ברמה זו (או אף גבוהה יותר) במחיר נמוך משמעותית. המיתוג, המהדורה המוגבלת והעיצוב – מרשימים, אך לא מצדיקים את פרמיית המחיר האגרסיבי תמורה למחיר – דו ספרתי.

יקב תל שיפון: קברנה סוביניון 915 בציר 2022 – 155 ₪

100% ענבי קברנה סוביניון. יין צעיר יחסית, אך בשל ופתוח. ארומות של פירות שחורים, מעט קסיס, רמז לתבלינים יבשים ועץ אלון שמורגש אך לא משתלט. גוף בינוני–מלא, חמיצות טובה שמאזנת את הפירותיות, וסיומת נקייה ונעימה. הבעיה: זה יין טוב, אך לא פורץ דרך. במחיר כזה מצפים לייחוד – כאן מקבלים קברנה סולידי, עשוי היטב אך לא יוצא דופן. תמורה למחיר – קל למצוא קברנה סוביניון עם עומק דומה  ב-80 ₪.

יקב תל שיפון: קברנה פרנק 915 בציר 2023 –155 ₪

100% ענבי קברנה פרנק. יין רענן, פתוח, עם פרופיל ארומטי מובהק של שזיף חמוץ, פלפל ירוק, גרגרי רימון ואדמתיות קלה. פה קליל יותר מהקברנה סוביניון – גוף בינוני, חמיצות נהדרת, טאנינים רכים, וסיומת פירותית שמזמינה לגימה נוספת. נקודת החוזק: יש פה יין אלגנטי, מעניין, שיודע לשלב בין פרי לביטוי זני. החולשה: כמו אחיו הקברנה סוביניון, גם כאן המחיר מרגיש מעט מנותק. תמורה למחיר – יכול להיות הצלחה גדולה במחיר 95 ₪.

יקב בזלת הגולן: רוזה עמליה 2022 – 240 ₪

רוזה חצי יבש מענבי סירה. צבע מרהיב וניחוחות בולטים של פטל אדום, דובדבן ופרחוניות מתקתקה. התחושה בפה חמצמצה-מרעננת. יש משחק מעניין בין מתיקות לאנרגיה, והסיומת ארוכה למדי לרוזה. זהו רוזה עם אופי – בהחלט לא יין חוף קליל. ופה זה נגמר – 240 ₪. עבור רוזה חצי יבש, זה גבול בין שאיפה ליומרה. הרכב ענבים מעניין ופרופיל טעים לא מספיקים כדי להפוך יין כזה למוצדק כלכלית. בקיצור: זה לא נקטר האלים. זה יין מלא באשליות, הולם את הגביע אך ריק מבפנים. תמורה למחיר: צר לי אבל זה יין של מחיר דו ספרתי.

יקב בזלת הגולן: קברנה סוביניון 188 – Limited Edition ב-450 ₪

100% ענבי קברנה סוביניון, 17% אלכוהול. יין עוצמתי – כבר בלגימה הראשונה מרגישים את עמוד השדרה שלו. פרי שחור בשל מאוד, אלכוהול מורגש, עץ מודגש (ואולי אפילו דומיננטי מדי), גוף מלא, ומבנה כבד שמתאים לשתייה איטית ולמאכלים עשירים. היין "מכריז" על עצמו,  ולא בטוח שכולם ירצו להאזין. במילים פשוטות: אוהבי סגנון עוצמתי, כמעט "אמריקאי", ימצאו כאן עניין. השאלה: האם כל זה מצדיק 450 ₪? לדעתי מדובר בפואמה יומרנית.

לסיכום: מדובר ביקבים שמשקפים את השאיפה להיכנס לקטגוריית הפרמיום של היין הישראלי – שאיפה לגיטימית, אבל גם מסוכנת. התמחור הגבוה יוצר רף ציפיות שקשה לעמוד בו, במיוחד כשיינות מקבילים של יקבים גדולים בארץ כמו ברקן, טפרברג, רקנאטי או  דלתון, נמכרים בשליש מחיר ועם אותה איכות . זו לא שאלה של איכות – אלא של איזון בין מה שבבקבוק למה שעל המדף. שום דבר ממה שתואר כאן אינו יין רע. להיפך – כל היינות המוזכרים עשויים היטב, חלקם אפילו מרשימים. אבל כל בקבוק בקטגוריה הזו גם סובל מאותה בעיה: פער מתרחב בין איכות לתמחור. כשיין טוב נמכר כאילו הוא אגדה, הקהל מתחיל לאבד אמון – וחבל. פחות הצגה, יותר תוכן – זה מה שיציל את תרבות היין המקומית מהפיכתה למועדון סגור של בעלי ארנק בלבד.

עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה

שני 19.5: חגיגת אמנות, טקסטים עתיקים ויין בפסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי בירושלים

"וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשֶּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (תהילים ק"ד, ט"ו)

היין מוזכר לא פחות מ-25 פעמים בתורה וכ-300 פעמים בתנ"ך כולו. עשרה אזכורים מופיעים כבר בספר בראשית, שבעה בספר במדבר, חמישה בספר דברים, פעמיים בויקרא – ורק פעם אחת בספר שמות. (ריכוז הפסוקים כאן – תודה לאתר איש הענבים).

היין והמסורת היהודית שזורים זה בזה מראשית הדרך – מסמלים חגיגיות, קדושה, שפע ולעיתים גם מורכבות אנושית. מהקידוש על כוס יין בערב שבת ועד ארבע כוסות בליל הסדר – היין מלווה את הרגעים הגדולים בחיים היהודיים, מאז ועד היום.

פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי במשכנות שאננים ו-LABA – חממת אמנות ותרבות יהודית בינלאומית, מזמינים ביום שני, 19.5.25, 23:00–21:30, למשתה חגיגי של אמנות, טקסטים עתיקים ויין בגינת יעל, מול חומות העיר העתיקה בירושלים. אין דרך יפה יותר ללמוד את התרבות העברית ולחגוג אותה מאשר על כוס של יין משובח, כשהלב נפתח עם כל לגימה.

חיה גלבוע, מרצה ומורה לתלמוד ומגדר, תקריא ותפרש חמישה קטעים מהמקרא, התלמוד והמדרש העוסקים ביין, בשכרות ובשיכרון. המוזיקאי ומורה הדרך עקיבא סגל ייקח את הקהל למסע שכרון מוזיקלי עם זמרי ההרכב koltour, יחד עם אשת הרוח רעות עמאר העוסקת בעולמות הזוהר, הפיוט והניגון ממקורות המסורת העברית. במהלך הערב יוטעמו חמישה יינות בהנחיית הסומלייה ופיית היין שירה גרנות, תוך התאמת טעמם וניחוחם לטקסטים שיילמדו.

משכנות שאננים ירושלים – יום ב'  19.5.25, 23:00–21:30. כרטיסים באתר הפסטיבל