אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-570 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 59 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו!

מנכ"ל יקב רמת הגולן מסיים את תפקידו לאחר 3 שנים

לכאורה, בהודעה כי אסף בן דב מנכ"ל יקב רמת הגולן מסיים את תפקידו לאחר 3 שנים, אין דרמה – מנכ"לים באים והולכים. אבל כשבוחנים את התמונה הרחבה, בפרט עם ההקשר של השינוי האסטרטגי הצפוי באחד היקבים הגדולים בישראל (יציאה מהפצה דרך גוף חיצוני וחברת ההפצה המשותפת עם משפחת שקד, והקמת מערך הפצה עצמאי), התזמון מעורר שאלות.

הרבה גבות הורמו על החלטת הדירקטוריון להטיל על אדם לא מקצועי בתחום – כמו בן דב, את השינוי הגדול הזה. ברור שחוסר החיבור שלו לתעשיית היין, במיוחד בארץ, בולט למרחקים. התפקיד דורשת הבנה עמוקה של התחום, קשרים אישיים, ידע מקצועי והיכרות עם השוק המקומי והבינלאומי – מה שלבן דב לא היה. אם אחרי שלוש שנים אין קפיצה משמעותית במיתוג היקב, בתוצאות, ובעמידה ביעדים שנקבעו ובהבטחות שניתנו, אז  הדירקטוריון שואל "לאן זה הולך?".

אולי הבינו שהוא לא האדם המתאים להוביל את המהלך הבא.  המעבר לשיווק והפצה עצמאית הוא מהלך מסוכן. יש צורך במישהו עם חזון ברור, יכולות ניהול תפעולי גבוהות, וניסיון בתחום הפצה-קמעונאות-יין. ייתכן שמישהו בדירקטוריון עצר רגע לפני הקפיצה ואמר: רגע, אולי אנחנו מהמרים על הסוס הלא נכון.

השאלה היא מה יקרה עכשיו, כשיקב נכנס לתקופת מעבר של חיפוש מנכ"ל חדש. אולי סוף סוף יחפשו מנכ"ל עם ניסיון רלוונטי, אולי מהתעשייה או מהפצה? ואולי יקבלו החלטה על הקפאת מהלך ההפצה העצמאית (מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, לא בטוח שמשפחת שקד בכלל מעוניינת בכך). יכול להיות שינסו מודל ביניים – הפצה משותפת (כאן זה עניין של אחוזים נוספים כעונש על המהלך של החלטת היקב להיפרד משקד, או הפצה עצמאית בשלבים.

ייתכן שהדירקטוריון יבצע ניתוח עומק כדי לבדוק מה באמת עובד ומה לא. האם ליקב יש המשאבים לניהול מערך הפצה עצמאי? האם המותג מספיק חזק? ונשאלת השאלה: מה נכון שיקרה? אולי קודם כל מינוי מנכ"ל עם דנ"א של התעשייה; אדם שמכיר את היין, את השוק המקומי והבינלאומי, מבין את הלקוחות והטרנדים? אולי שיתוף פעולה עם גורמי הפצה זמניים? הרי לא חייבים לעבור להפצה עצמאית ביום אחד. אפשר לעשות זאת בשלבים, תוך שמירה על תזרים והמשכיות.

והכי חשוב: בניית חזון שיווקי ברור. המותג של יקב רמת הגולן מדהים, אבל יש תחושה שהוא קצת "דורך במקום". הגיע הזמן לחדש – גם במיתוג, גם בחוויית לקוח, וגם בייצוא.

המהלך כרגע עלול לייצר אי-ודאות. חשוב לשמור על אמון הקהל והעובדים באמצעות תקשורת שקופה, מה שלא נעשה בתקופת בן דב, ואם אסכם: אולי יכול להיות שמישהו ביקב כן קיבל שכל – והבין שמנכ"ל שלא מחובר לתעשייה לא יוכל לנווט את הספינה בשעת מבחן. דווקא עכשיו, עם השינויים הקריטיים, יש צורך במנהיגות חזקה, אמיצה ומחוברת לקרקע. כל מהלך ההפצה העצמאית תלוי בזה.

שעשועים בתסריט – תוכנית שלושת השלבים

אין זה סוד שמשפחת פאליק שמינתה את יוסי אדרי כמנכ"ל תאגיד היין והאלכוהול שלה, יושבת עכשיו בחדר סגור ומנסה להבין מה עליה לעשות. אני מרשה לעצמי להשתעשע בתסריט, שמצד אחד הוא מציאותי לחלוטין ומצד שני יכול להיות שארבע כוסות היין של פסח שיבשו את דעתי. אני קורה לתסריט: תוכנית שלושת השלבים של משפחת פאליק להשתלטות אלגנטית על יקב רמת הגולן:

שלב 1: הושטת היד – "אנחנו כאן לעזור – לא לקחת". יוסי אדרי פונה לדירקטוריון של יקב רמת הגולן מתוך מיצוב של "שותף אסטרטגי" – לא רוכש. מגיש הצעה לתמיכה מקצועית בהקמת מערך הפצה עצמאי, כולל גישה לתשתיות של פנקו (חברת מכירות האונליין של פאליק), ניסיון בינלאומי (משפחת פאליק היא בעלת ענקית חנויות דיוטי פרי אוף אמריקס), וליווי מקצועי. לכך יתלווה תדרוך של אנשי מפתח בשוק, על כך שהפאליקים "מצילים את המצב" – כדי ליצור הלך רוח חיובי סביב המהלך, במטרה להפוך לגורם אמין, מרגיע, ובלתי מאיים – כזה שקשה להגיד לו לא.

שלב 2: החדרת נציגות ניהולית – "בואו נמנה מישהו מנוסה שיכול להוביל את השינוי". הצעת מועמדות של מנכ"ל-סמנכ"ל-יועץ אסטרטגי שמגיע "מהענף" – בפועל איש של פאליק. לקיחת חלק פעיל (אך לא מוצהר) בתהליכי קבלת החלטות: הפצה, שיווק, חיבור לשווקים חדשים. תחילת נוכחות בישיבות דירקטוריון, בהתחלה כמשקיפים, בהמשך כבעלי עניין, והכול במטרה להיכנס למוקדי ההשפעה בלי להציף את סוגיית הבעלות.

שלב 3: הפיכת ההשפעה לאחזקה – "אם אנחנו כבר בתוך העסק, אולי ניכנס גם לבעלות?". מהלך של השקעה חלקית בתמורה להזרמה פיננסית – להצלת מערך ההפצה או השקעה בייצוא. זאת תוך כדי הצעת מודל של שותפות, בדומה למה שעשתה משפחת פאליק עם יקב דלתון – תוך הבטחה לשמירה על "זהות היקב", וכך לעבור מהשפעה שקטה לשליטה בפועל בלי להוציא הודעה לתקשורת. בשורה התחתונה, משפחת פאליק לא צריכה "לרכוש את היקב",  היא רק צריכה להציב רגל בדלת, להציע פתרון בזמן של בלבול, ולהיכנס פנימה בזהירות. המותג יעשה את השאר.

הם כבר עשו את זה. הם יודעים בדיוק איך זה עובד. הטלפון של יוסי אדרי זמין לשיחה בכל שעה.

לרגל יום העצמאות: על עצמאות ייננית ועצמאות-לכאורה

אלון גונן: יינן עצמאי הוא לא בהכרח הבעלים של היקב, לא יינן שעובד לבד, לא מישהו שמתחייב לטרואר בלבד, ולא מישהו שמוציא יינות יקרים או מיוחדים. הוא כן יינן שמכתיב סגנון ולא מגיב אליו, לוקח סיכונים – גם על חשבון המכירות, יוצר יין שהוא ביטוי אישי ולא רק מוצר, ויודע לעמוד מול מערכות מסחריות ולומר "לא ככה".

ביקב גדול או קטן – איפה נמצא החופש האמיתי?

יינן עצמאי ביקב מסחרי גדול הוא אומן בתוך תעשייה. הוא נדרש לרקוד עם הדוחות, להאזין לשוק – אבל כשהוא עצמאי באמת, הוא מצליח להכניס את הרוח האישית שלו ליין, להציע סדרות נישה, ולהשפיע על כיווני ההתפתחות של היקב. זה נדיר – אבל קיים. למשל, ייננים שמקבלים " לַיְין משלהם" בתוך היקב, או שמובילים פיתוח של סדרות חדשות מתוך תשוקה אישית.

היתרון ברור: יש ליינן כזה משאבים, ציוד מתקדם, צוות תומך. החיסרון: הוא צריך להסביר את עצמו כל הזמן – "למה זה לא כמו בשנה שעברה", "מה קהל היעד יחשוב", "איך נמתג את זה". לעומתו – יינן עצמאי ביקב בוטיק: כאן העצמאות יכולה להיות טוטאלית – במיוחד אם הוא גם הבעלים. הוא קובע הכול: מה לנטוע, מה לא לבצור, כמה בקבוקים לעשות, ולמי למכור. החופש הזה מבורך – אבל גם מחייב. כל טעות – היא עליו. כל בקבוק שלא נמכר – זה מהמקרר בבית.

היתרון הברור הוא החופש המלא, היכולת לעשות ניסיונות, להעז, להביע. החיסרון גם כן ברור: סיכון גבוה, פחות משאבים, תלות גדולה בשוק מצומצם. ובעצם השאלה הגדולה היא, האם הכול עניין של שוק וכסף, והתשובה לא יכולה להיות אחרת. בסופו של דבר – כן, הכסף מדבר. אבל השאלה היא מתי הוא נכנס לתמונה.

יינן עצמאי אמיתי יודע לעבוד על הגבול הזה. הוא לא מכחיש את הדרישות המסחריות, אבל הוא לא מוותר על החזון שלו בשביל עוד חנות או ביקורת טובה. ונשאלת השאלה האם אפשר לעשות יין שהוא גם אישי וגם נמכר טוב/? גם פה, אם מתבוננים על התעשיה שלנו, אז התשובה היא בהחלט כן. אבל זה דורש חוכמה, אסטרטגיה, ולעתים גם ויתור. הרבה ייננים בוחרים לפצל את היצירה: ליין אחד שנותן להם חופש, וליין אחר ש"עושה את העבודה".

לא כל יינן רוצה להיות עצמאי. יש כאלה שמרגישים נוח לעבוד בצוות, תחת מנהל שיווק או קונספט ברור, וזה בסדר. אבל מי שרוצה להיות עצמאי – צריך קודם כל לחפש את הקול הפנימי שלו, ורק אז לבנות את התנאים המעשיים שיאפשרו לו להביא את הקול הזה לבקבוק.

העצמאיים-לכאורה

וכמו בכל תחום יש את העצמאיים-לכאורה. יינן כזה בדרך כלל יספר סיפור נהדר: הכרמים העתיקים, הטרואר הנדיר, הסבתא מרומניה… הוא יוסיף שמדובר בבלנד נועז, עשוי בדיוק כמו שהוא "רצה" – אבל בסוף יגיש לנו את אותם זנים כמו בכול יקב מסחרי (קברנה-מרלו-שרדונה); את אותה רמת מתיקות קלה שמכוונת לפה הממוצע; עיצוב בקבוק נוצץ מדי שמדבר יותר לאינסטגרם מאשר לכוס; ובעיקר  טעם שנמצא במיינסטרים המוחלט.

כי עצמאות ביין  זו עמדה נפשית, לא רק תנאים לוגיסטיים. ייננים ישראלים עצמאיים לא תמיד פועלים מתוך קווים מקובלים. לפעמים הם לא פוחדים להסתכן, לעתים הם מתנגחים בשוק – אך כל יין שהם מייצרים הוא אמת נוזלית, לא סיפור מכירה. הם לא רק עושים יין; הם עושים את זה בדרך שלהם, מתוך חיבור פנימי ואמונה עמוקה במעשה.

בין הייננים העצמאיים

איתי להט – יקב להט: אולי הדוגמה האולטימטיבית ליינן עצמאי. יועץ ליקבים רבים, אבל היין האישי שלו – להט לבן ולהט אדום – נחשב ביטוי מדויק של סגנון, מקוריות ודיוק. עושה מה שהוא מאמין בו בלבד, בקווים נקיים, ללא יומרות – אבל עם עומק.

זאב דוניה – יקב סוסון ים: יינן אנרכיסטי בסטייל שלו. לא מפחד ללכת נגד הזרם, מייצר כמויות קטנות עם הרבה נשמה וראש פתוח. יינות עם אופי, לא תמיד "נוחים", אבל תמיד מעניינים. גישה עצמאית קלאסית: "אני עושה יין שאני הייתי שותה".

עידו לוינסון – היום יקב לוינסון: לשעבר יינן ראשי ביקב ברקן-סגל, דוגמה יפה ליינן עצמאי שפעל בתוך מערכת גדולה. תחת ידיו ברקן עשו מהפך – כולל יינות ים-תיכוניים, ענבים מקומיים, סגנון ברור. עידו ידע לקחת סיכונים בתוך מערכת מסחרית, ועדיין לשמור על איכות ועל אמירה.

איתי בן-חיים – יקב בן-חיים: יינן שצמח מתוך עשייה, לא מתוך יוקרה. מייצר יינות גם לרוחב וגם לעומק – ומצליח לשלב בין מסחריות לבין מגע אישי ואותנטי.

גיא אשל – יקב דלתון: גם הוא בתוך מערכת גדולה, אבל יש בו חירות ייננית ברורה. יינות שמביאים איתם ביטוי מקומי, לא מתיימר ל"חיקוי בורדו" אלא בנייה של זהות ישראלית מודרנית.

אורנה לב – ייננית יקב אדם: היא לא רק ייננית – היא עוצמה שמובילה את הדרך בצורה מעוררת השראה. עם סגנון אישי שמבדיל אותה מכל השאר, היא מצליחה לשמור על קו עצמאי ומדויק, שאין בו מקום להתחנפות או לפשרות. כל בקבוק שהיא מייצרת הוא ביטוי למקצועיות ללא תחרות, ולחיבור עמוק לטרואר המקומי, שנעוץ באדמה, באנשים ובמהות של המקום. היינות שלה לא רק שקטים, הם חודרים ללב ומותירים חותם. כל טיפה בהם נושאת את האמירה שלה על מהו יין אמיתי: אותנטי, טהור, עם סיפור שלא צריך להמציא, אלא פשוט לחיות אותו. אורנה לב היא ייננית שמבינה את האיזון בין טכניקה, יצירתיות ומסירות, והעבודות שלה מעידות על מקצועיות שאין שנייה לה. היא דוחפת את גבולות היצירה, כל הזמן, ומובילה את הדרך בכל תהליך של ייצור יין – לא רק מתוך תשוקה אלא מתוך מחויבות אמיתית לשדר את האמת שלה.

סם סורוקה – יקב פסגות: עובד בקו עצמאי לחלוטין. בונה יינות שמבוססים על מיקום ותחושת זמן. יודע להתמסר לחומר הגלם, ולא "לבנות" את היין אלא ללוות אותו. אומן של אורך רוח.

יותם שרון – יקב שרון: יותם שרון הוא יועץ ליקבים, וביקב הפרטי שלו יינן שעובד באופן מאוד אישית עם כרמים אורגניים ויינות שלא חוששים להתרחק מהמיינסטרים. הוא מבקש לשמר את אותנטיות הטרואר, ושואף ליצור יינות שמייצגים את האזור ואת העונה שבה הם נבצרו – ללא פשרות. היינות של שרון לא מנסים להתאים את עצמם לשוק, אלא מציעים חוויה ייחודית של אמירה חופשית ויצירתית.

שיבי דרורי – יקב גבעות: שיבי דרורי בנה את היקב בו הוא שותף, מתוך רצון ליצור יינות שמחוברים לאדמה ולתרבות המקומית. הוא לא חושש לנסות דברים חדשים, לעבוד עם זנים שונים ולהתנסות במינונים שלא בהכרח עובדים בשוק המיינסטרים. יינותיו מציעים דרך שונה – חיבור בין יצירתיות למסירות, והם בהחלט משדרים את החירות האמיתית של יינן שמחפש ליצור ולא רק למכור.

ארקדי פפיקיאן: יינן שמגלם בתוכו פרדוקס יפהפה: מצד אחד הוא מלווה עשרות יקבים בארץ, מהצפון ועד הדרום, אבל מצד שני – בכול יקב שהוא נוגע בו, נשארת טביעת אצבע מובהקת, שקטה, לא מתבלטת – אבל עמוקה. ארקדי הוא איש של עולם ישן, עם חיבור קלאסי ליין, אך גם עם עין פתוחה לחידוש, לפרשנות מקומית, לעולם שמתפתח. יש בו משהו ממוזיקאי של תווים מסורתיים, שמנגן בכל פעם מנגינה אחרת – תמיד מתוך דיוק, תמיד מתוך הקשבה.

אלעד מובשוביץ – יקב דרימיה: יינן שונה לחלוטין. הוא לא רודף אחרי תארים או תהילה, אלא מייצר יינות שהם תוצר של חיבור פנימי עמוק עם האדמה והענבים. כל בקבוק שהוא מייצר הוא לא רק יין, אלא יצירה עם סיפור, עם נשמה. השאיפה שלו היא ליצור משהו אמיתי, לא משהו שמתאים לשוק או לטרנדים. יינותיו מבוססים על דיוק, רגישות והבנה עמוקה של מלאכת הייננות. הוא לא מפחד לסטות מהשגרה ולפרוץ גבולות יצירתיים, מה שמביא לתוצאות ייחודיות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. המרד היצירתי שלו ניכר בכל בקבוק – הוא לא מייצר רק יין, אלא אמירה של עצמאות אמיתית. אלעד מובשוביץ הוא דוגמה מובהקת ליינן שלא מתחפש – כל יצירה שלו משדרת אותנטיות, עומק ומחויבות למלאכה.

ייננים עצמאיים-לכאורה – האם זו באמת החירות שבכוס?

יש ייננים שמספרים לנו על דרך אישית וייחודית, אך מאחורי הסיפור יש לעיתים נראות של עצמאות – כשבעצם מדובר ביצירת מוצר שמחפש להיות נעים ומוכר בשוק, ולא בהכרח מבטא חירות אמיתית או אינדיבידואליות.

ערן פיק – יקב צרעה: יינן ומנכ"ל יקב צרעה נחשב בצדק לאחד המקצוענים הגדולים בארץ. היינות שלו מדויקים, מלוטשים, עם יעוץ צרפתי מהשורה הראשונה. הכול אצלו מדוד, מתוכנן, מחושב – אין תזוזה ימינה או שמאלה. גם מבחינה שיווקית הוא פועל מתוך מטרייה יציבה: משפחת שקד מאחוריו, קהל הלקוחות נאמן, המוניטין כבר עשה את שלו. אבל דווקא כאן עולה שאלה: האם בתוך כל השלמות הזו נשאר מקום לחירות יצירתית? כשכול יין עובר דרך פילטר של פרפקציוניזם, כשאין צורך "לשכנע" את השוק כי השוק כבר שבוי – האם עדיין מתקיים שם דיאלוג אמיתי עם החומר, עם העונה, עם הבלתי צפוי? זו לא ביקורת על איכות אלא תהייה על גבול – האם זו ייננות חופשית, או ביצוע מבריק של מה שכבר ידוע שעובד.

אורי חץ – יקב שאטו גולן: מדבר כמו אנרכיסט של היין, עם סיפור של מרד ועצמאות – אך במציאות מייצר יין בתוך מעטפת מוקפדת, מתוכננת, ומדי פעם אפילו שיווקית מדי. לכאורה יש כאן תחפושת היא של מרד, בפועל מדובר בפיתוי מחושב.

אייל דרורי – יקב עגור: מציע סיפור של חיבור לאדמה ואקולוגיה, כמעט משיחי, אך היינות עצמם נוטים להתקרב לנוחות השוק, ולעתים יש בהם פשרות ברמת הטעמים. בין הפילוסופיה של חופש לבין פשרה בטעימה, קשה לדעת איפה עובר הקו בין העצמאות לבין הרצון להיות "פופולרי".

דוד בר אילן – יקב הרי גליל: יינן מוכשר מאוד, אך פועל בתוך מערכת שיווקית הדוקה שמכוונת את כל היצירה. גם כשהוא מדבר על טרואר וחיבור לאדמה, מדובר בסיפור מדויק לצרכן, ולעיתים אין בו הרבה חריגה מהקו המאופק והבטוח.

אסף פז – יקב ויתקין: יינן עם ידע עמוק ועשייה מרשימה, שמייצר יינות גדולים, מדויקים, לרוב מחוץ למיינסטרים הטעם הישראלי. אבל דווקא שם, באיפוק, מתגלה הבעיה – זו לא ביישנות ייננית, אלא פחד מלשחרר באמת. נדמה שפז מהלך בזהירות בין חדשנות לבין שימור קהל הלקוחות השבוי של ויתקין, וכך העצמאות נשארת בגדר פוטנציאל שלא ממומש עד הסוף.

גידי סיידא – יקב לוריא: מייצר יינות נקיים ומעודכנים, אך לפעמים העצמאות שבו מרגישה כמו החלטה עיצובית יותר מאשר רגשית. היינות מלוטשים ומעוצבים מאוד, עד שנראה שהם כמעט יותר מדי בשביל ייננות שצריכה לבוא מתוך חירות אמיתית.

ניצן סברסקי – יקב אחת: ייננית מוכשרת, שכבר שנים נהנית ממעמד של ליגה עליונה: יינות נקיים, מדויקים, עטופים ביחסי ציבור מצוינים, עם שורת כתבים, סומליירים ומבקרי יין שמחבקים ומפרגנים. אבל בבציר 2023 שהושק בתערוכת סומלייה בפברואר האחרון – משהו הרגיש אחרת. טעמתי, התלבטתי, ניסיתי להבין,  ואת, ניצן, נתת תירוצים. לא הקשבת. היית בתוך עולם שהוא כולו את, אבל אולי זה בדיוק הסיפור, כשמעמד וקהילה מסוימת כבר סובבים סביבך, קשה לשמוע קולות מבחוץ. האם זו לכאורה עצמאות? אולי כן. כי מי שמוגנת כל כך בתוך בועה של הערכה ושבחים, כבר לא חייבת להתאמץ מול המציאות. המדליות יגיעו, גם כשהיין פחות מדויק. ודווקא אז מתעוררת השאלה: האם זה באמת ביטוי אישי, או שזה פשוט המשך של סיפור שנעים לכולם להאמין בו?

דורון רב הון – יקב ספרה: דוגמה ליינן עצמאי-לכאורה. למרות שמדובר ביינן מינימליסט, עקשן ומחויב לאיכות, הוא שייך לקטגוריית הייננים שמספקים את הסיפור של עצמיות ואנרכיה, אבל למעשה מייצרים יינות שמיוצרים לפי סטנדרטים שמסייעים במכירה והפצה, אם כי בכמויות קטנות. רב הון מסרב להתפשר על איכות ועושה יינות שהוא מאמין בהם, אך יחד עם זאת יש תחושה שהיצירה שלו נושאת את הסיפור יותר מאשר מבטאת חירות אמיתית וייחודיות אינדיבידואלית, דבר שמאפיין ייננים עצמאיים-לכאורה.

לסיכום:  עצמאות ייננית היא דבר מורכב. בקבוצת הייננים הראשונה בכתבה, לייננים אלה אין מקום לדילמות או להתלבטויות. הם פועלים ממקום של מקצועיות ללא פשרות, עם גישה חדה וברורה שעולה מעל לכול השפעה חיצונית. הם לא עסוקים בריצוי שוק, לא מנסים להתאים את עצמם לנורמות השוק או לטרנדים של היום – כל יין שהם יוצרים הוא תוצאה של עבודה מדויקת עם החומר, השאיפה לדיוק ויכולת יצירה שמגיעה ממקום של שליטה מוחלטת בעשייה.

הם לא זקוקים לאישור חיצוני כדי להרגיש ביטחון במוצר שלהם. כל אחד מהם מבדל את עצמו עם סגנון ייחודי שלא מתפשר על עקרונות, וגם לא על איכות. הם מייצרים יין עם כוונה ברורה – לא כדי לרצות את הקהל, אלא כדי להעביר את החזון שלהם, את האמת שלהם, כפי שהם מבינים אותה. כל החלטה, מהכרם ועד היין בבקבוק, נעשית מתוך מחויבות לעקרונות מקצועיים בלתי מתפשרים.

יש כאן ייננים שמבינים היטב את הגבלות השוק, אך לא מאפשרים לו להכתיב את מהות היצירה שלהם. כל טיפה ביין שלהם מדברת בעד עצמה – אמירה ברורה של אומנות שנעשית מתוך חופש מוחלט. הם לא מתפשרים על איכות, סגנון או נראות – כל אחד מהם שומר על עקרונותיו, ומייצר יין שלא מתנצל על הייחודיות שלו.

לעומתם יש ייננים שמציגים את עצמם כעצמאיים, אך למעשה הם עצמאיים לכאורה. הם מספרים סיפור של יצירה אישית, של מרד, של חיבור לאדמה ולטרואר, אך ברקע יש מערכת מחשבתית שמכוונת תמיד לאותו יעד – שיווקית ומסחרית. היינות שלהם אולי נראים מדויקים, אולי אפילו מוקפדים, אך על פי רוב הם לא מבטאים חירות אמיתית, אלא ביצוע של מה שכבר עובד בשוק. המרד שהם מציגים הוא כמעט תמיד מרד מכוון, פחות אמיתי, שמנצל את הסיפור והמיתוג יותר מאשר את יצירת היין עצמו.

הם נשארים בתוך גבולות ברורים – גבולות של מה ש"עובד", של מה שמוכר ומתחבב על הקהל. יין שמבצע את העבודה, אך לא חורג מהסיפור הנוח של איכות ממסדית וסטנדרטים מוכרים. דווקא כאן, בתעשייה בה הכול כל כך מתוחכם ומדויק, קשה להרגיש את החופש האמיתי של יינן שהולך אחרי תחושת בטן פנימית, או כזה שמוכן להתנסות, להעז, לשבור את המוסכמות. כי בסופו של דבר, יצירה אמיתית נמדדת ביכולת לאתגר את המוכר, לפרוץ את הגבולות וליצור משהו שגורם לקהל לעצור ולהתעכב, ולא יין שמסתפק בלעמוד בציפיות שוק מוכרות או בלעקוב אחרי נוסחאות מצליחות.

הלך לעולמו עדי אבישר – מחלוצי סיקור היין בישראל

אלון גונן: בערב פסח הלך לעולמו עדי (יועד) אבישר, האיש שהקים באמצע שנות ה-90 את מגזין "יין, גורמה ואלכוהול", בתקופה בה תעשיית היין המקומית רק התחילה להתעצב – עם פחות מ-20 יקבים בכל הארץ.

יחד עם דמויות כמו דניאל רוגוב ז"ל ומני פאר ז"ל, היה אבישר חלק מדור מייסדים – כאלה שכתבו, טעמו, ביקרו, קידמו, והיו שם כשעוד כמעט אף אחד אחר לא היה. שלושתם, כל אחד בדרכו, שמו את היין הישראלי על המפה התקשורתית והצרכנית – והותירו חותם.

אבישר פרסם כתבות, ראיונות, חדשות תעשייה וביקורות – לא תמיד בקונצנזוס, לא תמיד בדרך הרגילה, אבל תמיד מתוך מחויבות לזירה המקומית. גם כשהיו חילוקי דעות בינו לבין גורמים בתעשייה – לעתים סביב אופי השיפוט או הדרך בה בוצעו טעימות שקיים, נותר השיח בגבולות המקצועיות והכבוד ההדדי.

אי אפשר להזכיר את פועלו בלי לדבר על טעימת ישראל – האירוע הגדול אותו קיים והוביל מדי שנה, במשך 28 שנים ברציפות. בכל שנה, לקראת תקופת חג הפסח (בה נרכשים בישראל כ-40% מכמות היין השנתית), הפגיש אבישר בין עשרות יקבים – גדולים, בינוניים וקטנים – ובין הקהל, העיתונאים ואנשי הענף. כל יקב בחר לטעימה את היינות שייצגו אותו, והאירוע הפך למסורת מקצועית חשובה ולבמה ראויה. הטעימה האחרונה פורסמה בגיליון חודש מרץ 2025 – סגירת מעגל שקטה, אחרי כמעט שלושה עשורים.

היו לו עקרונות, הייתה לו דרך, ולרבים – במיוחד בקרב בעלי היקבים הוותיקים, הוא נתן את הבמה הראשונה וצריך לזכור לו את זה. קראו בהמשך את ניתוח תוצאות התחרות.

נוח בשלום, אבישר. יהי זכרך ברוך

יונתן לבני ביקב נַטּוּף – סיפור של משפחה, מסורת ויינות עם נשמה

לא קל היה למצוא יקב שיסכים לקבל אותי לביקור בשבוע חג הפסח שהסתיים בסופ"ש האחרון. רבים, גם כאלה שאינם כשרים, היו עסוקים בשיפוצים, ניקיונות או אירועים משפחתיים – מה שמנע אפשרות להתארח בהם. יקב נַטּוּף, לעומת זאת, היה יוצא דופן – וביותר מאשר מובן אחד.

היקב ממוקם בכפר טרומן, לא הרחק מנמל התעופה בן-גוריון, ונקרא על שם נחל נטוף – נחל שופע מים החוצה את שדות המושב. היקב הוקם בשנת 1997 על ידי מאיר עקל, תושב הכפר, וזאב צינמון משוהם. גם כיום, למרות גילם המתקדם (שניהם בני 82), הם ממשיכים לקחת חלק פעיל בעשייה הייננית של היקב.

מי שמוביל כיום את ייצור היין והניהול השוטף הוא רונן עקל, בנו של מאיר. רונן למד במכללת תל חי, והמשיך את דרכו כיינן אוטודידקט. הוא גם היה תלמידו של פרופ’ שוסייב מיקב ברבדו, ויצא להשתלמויות מקצועיות באזור טוסקנה שבאיטליה, ובספרד.

הענבים מהם מופקים היינות של נטוף מגיעים מכרמים במושב גמזו (ליד יער בן שמן), כרמי יוסף ומזכרת בתיה. היקב שוכן ממש ליד ביתם של מאיר ורונן עקל, ומולו נמצא גן ירוק וגדול מלא בעצים. שם מתקיימים אירועי יין, ובו גם מתקיימות טעימות לאורחים המגיעים לביקור.

כשחיפשתי מידע על היקב, גיליתי מאמר מקיף משנת 2013 שכתב מבקר היין המיתולוגי דניאל רוגוב ז"ל בעיתון הארץ. המאמר העניק ליקב "פוש" תקשורתי משמעותי, והיה בין הראשונים שחשפו את נטוף לאוהבי יינות ישראליים. היקב מייצר כ-10,000 בקבוקים בשנה – כל היינות באיכות מוקפדת ובניחוח של בית. הנה סיפור היינות עצמם:

סוביניון בלאן 2023 – הענבים ממזכרת בתיה שהו 3 חודשים בלבד במיכלי נירוסטה. בפה טעמים בולטים וברורים של זן הסוביניון בלאן. חומציות נעימה, טעמי אגס ומעט אשכולית בשלה בסיומת, הפירותיות מאוד ברורה וחדה. מעט מתיקות בסוף השתיה, שמאפיינת רבים מיינות היקב שטעמתי. 110 ₪.

רוזה 2023 – בלנד מענבי סירה ושיראז שהובאו מעמק יזרעאל – היין היחיד של היקב שענביו אינם מהשפלה. בציר ידני באוגוסט 2023, שהה רק בחביות נירוסטה. רוזה עם ארומות פירותיות, שמציג טעמים צעירים של תות שדה. בשונה מיינות רוזה רבים בארץ, יש לו טעם מאוד חד עם יובש מצוין, ומתיקות נעימה בסיומת עם  טעם עדין של תמרים לחים. מיינות רוזה הטובים שטעמתי לאחרונה. 110 ₪.

יין כתום 2023 – יין שיוצר לראשונה על ידי היקב, עשוי מענבים לבנים בלבד – מוסקט אלכסנדרוני ו-ויונייה ממזכרת בתיה. עבר השריה על קליפות גם עם החרצנים, ומוטות קטנים של עץ אלון שהוכנסו לחביות הנירוסטה. אכן היין בצבע כתום, וארומות המוסקט בולטות בו. עדיין לא בוקבק, ורק באוגוסט השנה יעשו ממנו כ-500 בקבוקים. לא "כוס התה" שלי. מחירו יהיה סביב 120 ₪.

בלנד שיראז מורבדר וקריניאן 2022  – עשוי מ-40% ענבי שיראז, 30% מורבדר ו-30% קריניאן מכרמי יוסף, ששהו 12 חודשים בחביות עץ אלון. רונן עקל סיפר לי: "אבי (מאיר עקל) יצר את היין הזה. הוא חזר יום אחד מטיול במטעי הזיתים שלנו, ואמר שהוא מרגיש כאילו הוא בדרום צרפת. זו הייתה ההשראה." מאיר עדיין עובד במטעים, והחיבור לאדמה מורגש היטב ביין. עדין ומאוזן, עם סיומת נהדרת וניחוח משכר, שממש מעביר את שותי היין למרחבים של דרום צרפת. 140 ₪ – יין עם נשמה, סיפור, ואופי כפרי מובהק.

מערת שוקבה 2021 – היין נקרא על שם מערת שוקבה הסמוכה ליקב. עשוי מ-60% ענבי פטיט סירה, 25% מרלו ו-15% שיראז, ששהו 18 חודשים בחביות עץ. יין מאוד מורכב, עם חומציות ברורה וסיומת מעט מתוקה של תות שדה בשל. 160 ₪.

GoodFellas 2020  "חברים טובים" – שם היין הוא משחק מילים על הביטוי Good Fellows – רמז מובהק לאופי של היין וגם של האנשים מאחוריו. מדובר בבלנד הרמוני של 65% ענבי קברנה סוביניון ו-35% קברנה פרנק, ששהו יחד 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות ואמריקאיות, חלקן חדשות וחלקן ישנות. בכוס מתקבל יין נעים מאוד לשתייה, עם תחושה בוגרת של יין מתיישן. כמו שאר האדומים של היקב, גם כאן ניכרת סיומת מתוקה, שממשיכה לבסס את הסגנון היינני הייחודי שלהם.  כששאלתי לפשר השם, הסבירו לי המארחים: "אנחנו כמו הרכב ג'אז – כל אחד מביא את הצליל שלו. אנחנו גם אנשי מוזיקה, לא רק ייננים, והיין הזה הוא שיר הלל לחברות שלנו". 160 ₪ – יין שמשלב עשייה מוקפדת עם סיפור אישי יפה.

ברברה פרנק 2018 – הם קוראים לו "בוני וקלייד בכוס יין". מורכב מ-70% ענבי ברברה ו-30% קברנה פרנק, התיישן 16 חודשים בחביות עץ אלון. כששאלתי על השם, הסבירו לי שהוא נולד בהשראת הצמד האייקוני "בוני וקלייד" – שודדים מפורסמים שפעלו בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-20, ושעליהם אף הופק סרט מצליח בכיכובם של וורן בייטי ופיי דנאוויי. בדיקה קצרה העלתה שלא רבים מייצרים יין מזנים אלה, בטח לא בשילוב שכזה – וזה מה שהופך את היין הזה למסקרן כל כך. בטעימה מתקבל יין מורכב, עשיר בטעמי פירות שחורים עמוקים, עם איזון טוב ורכות שמובילה שוב לאותה סיומת מעט מתוקה – שכבר נראית כמו טביעת האצבע המובהקת של היקב. 200 ₪ – למי שמחפש משהו מיוחד, עם אופי וסיפור.

שיראז 2007 – הפתעת הטעימה שבסיומה נפתח בקבוק שיראז משנת 2007 – יין בן 18 שנה, שהוכיח מעל לכל ספק שהיקב יודע מה הוא עושה. זהו יין חי, בועט, רענן ונעים לשתייה, והיה מרגש לגלות עד כמה הוא שמר על חיוניותו לאורך השנים. שיראז הוא זן ענבים מהאהובים והאייקוניים בעולם היין, ובמיוחד באוסטרליה – אך גם כאן בישראל, כשהוא עשוי היטב, הוא מראה יכולת התיישנות מרשימה. הבקבוק הזה היה תזכורת ברורה לפוטנציאל שיש ליינות הצעירים של היקב, ולרמה הגבוהה של הידע והעשייה במקום.

לסיכום: 'נטוף' הינו יקב משפחתי ייחודי, בו שני דורות פועלים יחד ויוצרים יינות יוצאי דופן – גם בטעם וגם באופי. מיקום היקב שווה ביקור בפני עצמו, ונותן ערך מוסף לכל חובב יין. היינות הלבנים והרוזה, שנמצאים עדיין בשלבי התחלה, כבר מראים על פוטנציאל רב לעתיד. מנגד, היינות האדומים מתאפיינים בסיומת עם מעט מתיקות – מאוזנת ונעימה – שמוסיפה להם אופי חם ופירותי. למי שמתחבר ליינות עם מתיקות קלה של פרי – זו יכולה להיות חוויה אמיתית. מומלץ בהחלט לעצור לביקור, לטעום ולגלות.

יקב נטוף – הברוש 45 כפר טרומן. לתיאום הגעה לטעימות יין: 052-3581587

יין כעדות: בין גטו לודז' לניר עוז

"טיפה של יין – לפעמים זה כל מה שנשאר מהאדם" (עדות ממחנה טרזיינשטט)

אלון גונן: בלב הגטאות, בתוך מציאות של רעב והשפלה שיטתית, ניסו יהודים לשמר שברירי אנושיות. לפעמים זו הייתה מזוזה חבויה, ספרון תפילה, או בקבוקון קטן של יין – מאולתר, דליל, מורתח מצימוקים. יין לא לשם שתייה – אלא לשם טקס, לזיכרון. פעולה של עיקשות תרבותית כנגד מערכת שתכליתה הייתה לא רק לרצוח – אלא למחוק.

גם אחרי 80 שנה, המנגינה הזו לא נדמה

מאז האסון של 7 באוקטובר, החלה להתפתח יוזמה קטנה אך מצמררת: בנות ובני משפחות שכולות, של הרוגי הטבח בישובים רבים – כפריים ועירוניים במעטפת עזה, החליטו לייצר בקבוקי יין ייחודיים לזכר יקיריהם. בקבוקים בעיצוב אישי, עם שמות, תאריכים, תמונות. לפעמים זה יין תוצרת בית,לפעמים יין בוטיק שעוטר בתווית אישית. בכל המקרים – זו אמירה. לא טקס של זיכרון ציבורי. לא לוח זיכרון באבן. אלא בקבוק – שניתן לפתוח אותו בכל מקום, על הקבר, בתאריכי יום ההולדת והמוות שנתקעו עבורם לנצח; להגביה אותו, לברך עליו, ולהגיד: אנחנו כאן זוכרים.

כמו אז, גם היום, היין הזה איננו רק נוזל. הוא פעולה טקסית שנושאת משמעות תרבותית עמוקה: חיים שלא נקטעו. כשמשפחה בוחרת להנציח את בנם או בתם על בקבוק – היא לא רק מנציחה; היא ממשיכה את הקו התרבותי שהשואה ניסתה לקטוע. כמו בגטו, בו העקשנות לומר "קידוש" הייתה פעולה של חירות – כך גם היום, היין הזה הוא קידוש, לא קידוש השם, אלה קידוש החיים, קידוש הסיפור.

קשה להתעלם מהמשמעות הכפולה: בשני המקרים – יהודים נרצחו לא בגלל מה שעשו, אלא בגלל מי שהיו. ובשני המקרים – הייתה זו דווקא הבחירה להחזיק במסורת, בפרטים הקטנים, שהפכה את העמידה ההיא לאנושית. בשואה ההיא הושמדו לא רק משפחות – אלא עולמות. שמות של יקבים יהודיים נכחדו יחד עם בעליהם.

ולא רק בני אדם נרצחו בשואה. גם עולם ומלואו של תרבות חומרית, קולינרית – וייננית – הושמד. בצרפת, גרמניה, הונגריה ופולין, היו יקבים יהודיים פעילים: משפחות שהיו שותפות בתעשיית היין האירופית במשך דורות. הם סיימו את דרכם במחנות. שמות כמו קליין, מנדלר, הופמן – נכחדו עם החביות. חלק מהיקבים הולאמו או נמסרו לידיים אחרות. הכרמים הועברו לאדוני משטרים. יש יקבים באירופה של היום שעומדים על אדמות שהיו בבעלות משפחות יהודיות – אבל שמהן לא נשאר אפילו תיעוד.

היום, במשפחות שכולות רבות, היוזמה ליצור יין אישי – היא תגובה לאותו סוג של כאב: ניסיון למנוע מחיקה. להשאיר עקבה. לספר סיפור אחר. החיבור בין השואה של אז לטבח של היום איננו רק רעיוני. הוא נוגע בדיוק באותו עצב חשוף – שנאבק לא להיעלם, לא להפוך לסטטיסטיקה. הטקסיות של היין – גביע, ברכה, טיפה על השפתיים – מחזירה את הסיפור לגוף. אל תוך החיים.

כשייננים בארץ מבקשים להגדיר "מהו יין ישראלי", השאלה אינה רק סגנונית – היא גם היסטורית. האם יין ישראלי מודרני צריך לשאת גם את זיכרון הכרמים שאבדו? את הסיפורים שלא סופרו. האם היום, אנחנו עדיין מסוגלים להעריך טיפה אחת של יין לא על פי הארומה, אלא על פי הסמל שהיא נושאת? זו השאלה שצריכה להתחבא בתוך כל בקבוק יין ישראלי.

מהגטו עד רעים, מטרזין עד עוטף עזה – יהודים מאמינים ולא מאמינים, גברים ונשים, בעלי דעות כאלה ואחרות, בעלי העדפה מינית כזו או אחרת, תמיד הם נאחזו באותם סמלים פשוטים כדי לומר את הדבר הכי עמוק: אנחנו כאן. עדיין כאן.

הטעימה האחרונה: רקוויאם של אדם אחד ליין הישראלי

הכנסו דרך הלינק לגיליון האחרון ובו תוצאות התחרות

אלון גונן: זו השנה ה-28 שבה התקיימה טעימת היין המסורתית של מגזין "יין גורמה ואלכוהול" – וגם השנה האחרונה. עדי אבישר, האיש שעמד מאחורי הטעימה לאורך כל השנים, הלך לעולמו ימים ספורים לאחר פרסום התוצאות – ראו כאן למעלה..במשך כמעט שלושה עשורים הייתה זו תחרות שנויה במחלוקת – מנוהלת בלעדית על ידי אדם אחד, ללא פיקוח חיצוני, תקנון פורמלי, או שקיפות לגבי אופן הבחירה והשיפוט. יקבים רבים נמנעו מלהשתתף, לעתים מתוך הסתייגות מקצועית, לעתים מתוך חוסר אמון. לא אחת נמצאו יינות שדורגו מבלי שנשלחו כלל – פרקטיקה שעשויה להיות לגיטימית במסגרת סקירה עיתונאית, אך שנויה במחלוקת בתחרות המתקראת "רשמית".

ולמרות כל זאת – משהו בטעימה האחרונה היה שונה

הטעימה של 2025 כללה 39 יינות שזכו בציון מעל 90 נקודות, 21 מהם מתחת לרף של 100 שקלים. זו בשורה יפה לתעשייה המקומית – ואולי, לראשונה מזה שנים, ההרגשה היא שבשורה זו גם מוצדקת. הפעם היה נדמה שהציונים ניתנו מתוך רצון כן להעריך את היין הישראלי, לא לחנך אותו, לא ללעוג לו, ולא לסגור איתו חשבונות.אפשר לשער – ואולי אף להאמין, שעדי אבישר שהיה חולה וידע שזו הטעימה האחרונה, ביקש לסגור מעגל; להשאיר אמירה כנה, אולי אפילו חשבון נפש קטן. הביקורת שהייתה לו על עולם היין הישראלי לא נעלמה, אך הפעם לוותה גם בהוקרה. אפשר היה לחוש – בין השורות ובין הציונים, שהוא פשוט בחר להיפרד בטון אחר.

אין זה הזמן להסיר את מסכת הביקורת כליל. גם השנה לא היו אנליזות, לא פורמט שיפוט מסודר, ולא שקיפות של התהליך. גם שופטים מכובדים שנטלו חלק בשנים קודמות  נאלצו לא פעם ללכת בין הטיפות, בניסיון לשמור על יושרה מקצועית בתוך מסגרת שנוהלה בידיים פרטיות בלבד.

אבל דווקא מתוך ההיכרות עם הדרך – אולי יש מקום להעריך את הסיום. אבישר לא היה מושלם, אבל הוא היה נוכח, חדור מטרה ומלא בתשוקה. הוא אהב את היין הישראלי – באמת אהב. הוא ראה בטעימה שליחות, ובמה ליקבים, בעיקר עבור יקבים קטנים שדרכם לזירה הציבורית מוגבלת.

אפשר לחלוק על הדרך, אבל קשה שלא להעריך את ההתמדה. קשה גם שלא להתפעל מהטעימה האחרונה – טעימה שהרגישה, אולי לראשונה, נקייה יותר, אמיתית יותר. עדי אבישר לא היה מוסד, אבל הוא היה אדם. עם לכתו, מסתיימת תקופה.

היינות, הציונים, המחירים והשאלות

בין היינות שזכו לתואר "מצטיין" בטעימה, אפשר למצוא את קסטל גרנד וין 2022, שגרף 91 נקודות ומחירו עומד על 270 שקלים. תיאורו היה תמציתי: "יין עם גוף מלא וטאנינים טובים". אלא שבניגוד לתיאורים אחרים, לא מוסבר מדוע דווקא היין הזה נבחר לאחד ממצטייני התחרות, במיוחד כשבסביבה הקרובה שלו נמצאים יינות עם ציונים גבוהים יותר – כמו פטי ורדו לגסי 2020 של טפרברג עם 94 נקודות, אסנס קברנה סוביניון של אותו יקב עם 93, או אלטיטיוד 2021 של ברקן עם 92 נקודות? ברשימה זו מופיעים גם יקבים כמו מוני, מונד, ארזה, כרמל ופלם, שיינותיהם קיבלו 91 נקודות, תוצאות זהות לציון של קסטל – אך ללא תואר מיוחד.  שאלה שאין עליה תשובה – וכנראה שגם לא תהיה.

בקרב היינות הלבנים, חלק מהמותגים הבולטים – או כאלה שראו עצמם כך, ספגו לא פחות מאשר סטירת לחי. נשמעו גם טענות, חלקן ישירות, על "סגירת חשבונות" או על כך שיקבים לא שלחו כלל את היינות שטעמו אותם, מה שמעלה סימני שאלה לגבי מקור הבקבוקים, אופן האחסון, והאם מדובר באמת בבקבוק מייצג. כאשר אין אנליזות, אין גיליונות טכניים, ואין בקשת מידע מהיקב – זו טענה לגיטימית.

יחד עם זאת – וזו נקודה חשובה, יש לי כבוד גדול לפאנל הטועמים. מדובר באנשי יין מנוסים, כאלה שטעמו אלפי יינות לאורך השנים, ושפטו באינספור תחרויות בארץ ובחו"ל. אני מאמין שהם פעלו באובייקטיביות מלאה, והציונים שנתנו היו נקיים וישרים. השופטים: דרן לייבי, יאיר היידו, עזרי אובסטבאום, אנה לפיד, שירי רוזנטל, ד"ר הלל נוסק, נחמן כהן צדק, נתן ליפשיץ, אמנון פלד, עדיאל מזרחי, שלמה גרדמן, אבי פלדשטיין, אורי גלבוע, יועד (עדי) אבישר ז"ל – מנהל הטעימה.

אבל מה שקרה לאחר מכן, עם שקלול הציונים ופרסומם, כבר לא היה בידיהם. הם לא ידעו מה הם טועמים, וגם לא את מי. כך לדוגמה: יקב עגור, היינן אייל דרורי: היין לַיָם לָבָן 2023 שקיבל  ציון 89, מחירו 135 ₪ ("סיומת דלה, ארומה של וניל ועץ"); עגור שמירה מיוחדת 2022 – ציון 86 ("אין מספיק פרי"), 165 ₪. הציונים וההערות שניתנו כאן מצביעים על גישה ביקורתית, שלא היינו רגילים לראות כלפי יקב עגור בטעימות קודמות – בטח לא מהפלטפורמה של עדי אבישר. זה מפתיע, לא רק בגלל ההיסטוריה של היקב, אלא בעיקר בגלל התיאורים עצמם, שהם גם חדים, גם כמעט לא מתנצלים, ובעיקר – לא מתאימים ליינות שנמכרים ברמות מחיר כאלה.

ואם יקב עגור חטף סנוקרת, אז מה שקרה עם יקב רקנאטי מרגיש כבר כמו בעיטה מתוזמרת ישר לבטן. מדובר באחד היקבים הגדולים, היציבים והמוערכים בארץ. יקב עם תשתית מקצועית מרשימה, ייננים מהשורה הראשונה, והיסטוריה של עשייה איכותית. לא כוכב עולה ולא יקב בוטיק, אלא מותג יין ישראלי עם שורשים עמוקים. ובכול זאת הציונים שניתנו בטעימה האחרונה לא משאירים מקום לספק: זו הייתה הצהרה.

ספיישל רזרב לבן 2021 – 85 נקודות, 159 ₪ ("חמיצות טובה אך קצת פרי, שטוח ולא מספיק ארומטי"). זה תיאור שמבהיר: אין כאן עומק, אין נוכחות ואין בשלות. לא בדיוק מה שמצופה מיין שמייצג את החזית הלבנה של היקב; שרדונה תל פארס 2022 – 109 ₪, ציון 85 ("מאוד קל בפה, לא מספיק עומק"). שוב ביקורת שמכוונת בדיוק למקום שבו שרדונה אמור להבריק עם מלאות, אלגנטיות, שכבות של טעמים. כאן התחושה היא של יין לא גמור; ספיישל רזרב אדום – 89 נקודות, 225 ₪ ("מעט טאנינים, חומציות מודגשת, אינטגרציה טובה של עץ ופרי"). תיאור פחות נוקב, אבל הציון נשאר נמוך יחסית לקטגוריית הדגל, וליין שלרוב מקבל קרדיט אוטומטי במעמד תחרויות.

גם כאן נשאלת השאלה, האם מדובר בטעות מקרית, או מהלך מכוון? מישהו בחר לשים את אחד היקבים הכי "ממוסדים" בארץ תחת זכוכית מגדלת, ולא התרגש מהמוניטין. למרות שיינות רקנאטי תמיד ימשיכו לקבל אהבה מהשוק, אי אפשר להתעלם מכך שהפעם השופטים לא הניחו לכתר ליפול בעדינות. הם הדפו אותו הצידה. השאלה היא האם זו הייתה נזיפה רגעית, או סימן לכך שמשהו בשפה הייננית של רקנאטי, לפחות בשנים האחרונות, זקוק לריענון?

תגובת יקב רקנאטי: "אנחנו מאמינים מאוד ביינות שלנו, ומכבדים את דעתם של הטועמים"

יקב מרגלית: אניגמה 2022, ציון 83, 205 ₪ ("הרבה עץ, טאנינים קשים ופרי דל"). זה באמת רגע שמצריך עצירה. יקב מרגלית הוא שם שמגיע כמעט תמיד עם מידה של כבוד אוטומטי. הייננים הם ד"ר יאיר ואסף מרגלית. יאיר  מרגלית נחשב לא רק לבכיר הייננים בישראל, אלא למעין אב רוחני לדור שלם. לכן, לקבל ציון 83 למרגלית אניגמה 2022 – זו ממש סטירת לחי לתוך הגביע.

אם מתייחסים לניסוח הביקורת עצמה – "הרבה עץ", "פרי דל", "טאנינים קשים", זה נשמע כמו משהו שלא היה עובר אפילו את סף הכניסה בטעימות אחרות. קל וחומר כשמדובר ביין שמיועד להיחשב כאחד מהאיקוניים של היקב. אם זו באמת הייתה טעימה עיוורת, ללא שמות, ללא תוויות, אז מישהו פשוט שפט את היין כמו שהוא, לא את המוניטין. זה אולי ציון לא נעים, אבל כן משקף רגע של אמת. אי אפשר לשלול גם אפשרות שבקבוק הטעימה לא ייצג את מה שהיקב הוציא בפועל. בלי גיליון אנליטי, בלי זיהוי של מספר אצווה, בלי תיעוד של תנאי אחסון, יש לי בעיה עם זה. אלא אם כן זה ניסיון "לאותת" – להעביר מסר דווקא ליקבים שנמצאים באזורים של "Untouchable" – אלה שלא נוגעים בהם. אולי זו דרכו של עורך התחרות לאותת ברגע של סגירת מעגל, שהכוח נמצא בידו עד הרגע האחרון. או פשוט היין באמת לא היה טוב. לפעמים, גם ביקב גדול צומח יין פחות מוצלח. קורה. לא נעים, אבל קורה. השאלה היא אם זה באמת המקרה, או שיש כאן טון של משהו אחר, סמוי. מה שבטוח: ציון כזה ליין כמו אניגמה של מרגלית, לא יכול לעבור בלי תגובה מהתעשייה או מהיקב.

תגובת יקב מרגלית: "יקב מרגלית מכבד את הטעימה, השופטים ודעתם. יין אניגמה מיוצר משנת 2003. לאורך ההיסטוריה שמר על איכותו ימים יגידו. המלצה לאלון גונן הכותב: תטעם ותחליט"

יקב אחת: שנין בלאן 2023 – ציון 88, 130 ₪ ("מעודן עם פרי טרופי עדין, מעט גופריתי"), רוסאן ויונייה 2023 – ציון 89, 130 ₪ ("אף סגור, יין עדין ואופייני לזן"). בעקבות ציונים אלו נשאלת השאלה האם הכוכבת העולה ניצן סברסקי מנותקת מהמציאות. ניצן, אחת היינניות המוערכות שכבר הפכה למותג בקרב סומליירים צעירים, ונהנית מלא מעט פירגון מקהל מקצועי, מוצאת את עצמה השנה מקבלת ציונים בינוניים. זה לא שלא מדובר ביינות איכותיים, אבל כשהמחירים עומדים בצמוד לציונים, נשאלת השאלה על מה ולמה. מצד אחד הציון לשנין בלאן 2023 לא רע בכלל, אבל כשמדובר בכזה מחיר, זה בהחלט מתחיל להרגיש קצת מופרז ולא מצדיק את תג המחיר. תיאורים כמו "מעודן" ו"מעט גופריתי" לא בדיוק מציירים תמונה של יין מרהיב או פורץ גבולות. שוב, הציון לרוסאן ויונייה 2023 אולי טוב, אבל התיאור מצביע על יין שהמאפיינים שלו דווקא לא מדברים לקהל הרחב. "אף סגור"? "יין עדין"? יין כזה יכול להיות מעניין, אבל האם הוא באמת שווה מחיר של 130 ₪?

כאן שוב נדמה שהמחיר לא מתיישב עם הציפיות שהתעוררו סביב היין. אם ניקח צעד אחורה, יש מקום לשאול האם בשוק התחרותי של היום, עם כל השפע וההיצע, המותגים החדשים באמת צריכים להתבסס רק על פירגון מקצועי  או אולי הגיע הזמן שהשוק ידרוש יותר?

יינות מרלו

בין שלל הזנים שטעמו שופטי התחרות, המרלו – אחד הזנים הפופולריים ביותר במדף הישראלי, חשף תמונה מורכבת למדי, בעיקר בקרב שלושת היקבים הגדולים: טפרברג, ברקן ורמת הגולן.

יקב טפרברג – מרלו אסנס 2019 – ציון 85, 100 ₪ ("יין חד ממדי, לא נקי, חומציות גבוהה"). מחיר לא מבוטל ליין שזכה לתיאור לא פשוט עבור יין מסדרת פרמיום שאמורה להוביל את השדרה העליונה של היקב. הציון והביקורת מרגישים כמו נורת אזהרה, לא רק על הביצוע הספציפי של היין הזה, אלא על המיצוב של כל הסדרה.

לעומת זאת, יקב ברקן – גולד מרלו 2023 – ציון 89, 35 ₪ ("צעיר, רך, עדין ומיוחד"), זכה לתיאור חיובי, כשהפתעה של ממש מגיעה מהמחיר: 35 ₪ בלבד. זו תמורה נדירה לכסף, ודווקא ברקן – יקב שלפעמים נדחק לשולי השיח המקצועי, מצליח פה לעקוץ בענק את המתחרים. זה יין שמוכיח כי לא צריך להוציא הון כדי לקבל איכות. למעשה, היין עשוי להיות אחת הקניות המשתלמות ביותר בקטגוריית המרלו.

יקב רמת הגולן – גולן מרלו 2023 – ציון 86, 50 ₪ ("יין שולחני, ארומה נקייה, לא מרשים במיוחד"). היקב והיין סיפקו הפתעה – ולא מהסוג החיובי. לפי התיאור מדובר ביין חסר השראה, בסיסי מדי, ונטול עומק – כזה שלא מצליח לייצר חוויית שתייה שמצופה מיקב בסדר הגודל והאיכויות של רמת הגולן. כשטועמים מרלו מבית היקב הזה, הציפייה היא ליותר – לא רק ברמת הביצוע, אלא גם ברמת האמירה. הפעם נראה שהיין פשוט לא עומד בסטנדרט שהיקב עצמו קבע לאורך השנים.

שלושת היינות הללו ממחישים עד כמה הפער בין יומרה לתוצאה יכול להיות חד. יקב שמציג יין יקר מסדרה יוקרתית עלול ליפול אם היין לא עומד בציפייה, בעוד יקב אחר, עם יין בסיסי וצנוע, יכול להפתיע ולזכות לאהדה ולציון גבוה. טעימת המרלו השנה לא סיפקה את הבאנרים הגדולים, אבל היא כן סיפקה תובנות חדות: צרכנים היום יודעים לקרוא בין השורות, והם לא מתרשמים רק ממיתוג. הם רוצים איכות, הם רוצים יושרה, והם בהחלט יודעים לזהות כשהם מקבלים תמורה אמיתית.

יקב כרמל

כרמל VATS 2 לבן – ציון 88 ("אף עדין מזכיר אפרסק"), 60  ₪; כרמל VATS 2 לבן חצי יבש 2023 – ציון 88  ("גוף קליל, מתיקות, חמצמצות קלה"), 60 ₪; כרמל ויניארדס רוזה 2023, ("חומציות טובה ונעימה, פרי טרי"), ציון 89, 60 ₪; כרמל סינגל ויניארד קריניאן כרמים בוגרות 2020 – ציון 91 (" יין טוב ומאוד מעניין, אחלה גוף ואיזון "), 130 ₪; כרמל וורדלו 2022 – ציון 89 ("חמיצות טובה, טעם מסיים קצר"), 120 ₪.

יקב כרמל הציג בטעימה האחרונה שורת יינות שמשקפת היטב את הדואליות של המותג הוותיק: מצד אחד סדרות מסחריות עם גישה נגישה לקהל הרחב, ומהצד השני יינות פרמיום שמנסים לזקק אמירה איכותית ומדויקת יותר.

הסדרה הבסיסית VATS 2 – הן בגרסה היבשה והן בחצי-יבש, קיבלה ציון 88 – תוצאה שמציבה את היינות כאופציה ראויה לשתייה יומיומית. האף העדין של היבש עם רמזים לאפרסק, והאיזון המתוק-חמצמץ של הגרסה החצי-יבשה, מבליטים את הפשטות הנעימה של היינות. במחיר של 60 שקלים הם מספקים את הסחורה, אבל לא הרבה מעבר. אלו יינות שעושים את עבודת המדף – לא מבריקים, אבל גם לא נופלים.

גם הרוזה של כרמל ויניארדס מ-2023 ממשיך את אותו קו – יין קליל, רענן ונעים, עם חומציות טובה ופרי נקי. שוב, ציון 88 ומחיר של 60 שקלים, שממקמים אותו כתשובה טובה לשוק הרוזה הצומח בישראל, אך ללא יתרון מובהק על פני מתחרים אחרים.

אבל ההפתעה הטובה באמת הגיעה מהשוליים – או בעצם, מהפסגה. כרמל סינגל ויניארד קריניאן מכרמים בוגרות 2020 זכה לאחד הציונים הגבוהים של היקב– 91. זהו יין שמצליח לשלב גוף מוצק, איזון, ואופי. תוצאה של חקלאות מדויקת וגישת ייננות אחרת לגמרי. מדובר ביין שמהווה אמירה של ממש מצד כרמל – זו לא עוד סדרת מדף, אלא ניסיון מובהק לכוון לקצה האיכותי של הספקטרום.

גם הוורדלו 2022 עם ציון 89 מנסה לשחק במגרש הזה. החמיצות הטובה מעניקה ליין רעננות, אך הסיום הקצר משאיר טעם של פספוס קל – כאילו הייתה פה התחלה של רעיון מעניין, שלא הגיע עד הסוף. במחיר של 120 שקלים, זהו יין שדורש עוד חידוד או בשלות כדי להצדיק את הפוזיציה.

בשורה התחתונה, טעימת כרמל חושפת יקב שנמצא בצומת. מצד אחד, היינות המסחריים שומרים על קו אחיד ובטוח – אולי אפילו בטוח מדי. מצד שני, כשכרמל בוחר להשקיע בכרמים איכותיים ובפרשנות ייננית עמוקה, הוא בהחלט מצליח לייצר יינות מרשימים באמת. עכשיו רק נשאר לראות לאן הוא יחליט לקחת את עצמו.

יקב טפרברג

היקב שזכה בהכי הרבה יינות מצטיינים וציונים גבוהים: שרדונה אסנס 2022 – ציון 90, 75 ₪; רוזה אימפרשן 2024 – ציון 90, 45 ₪; לגסי פטי ורדו 2020 – ציון 94, 200 ₪; אסנס קברנה סוביניון 2020 – ציון 93, 100 ₪; אסנס מלבק 2019 – ציון 92, 100 ₪; אסנס פינו נואר 2023 – ציון 91, 75 ₪; לגסי קברנה פרנק 2019 – ציון 91, 200 ₪; לגסי פטיט סירה 2020 – ציון 89, 200 ₪.

יקב טפרברג מצטייר בטעימה האחרונה ככוכב הבלתי מעורער של התחרות – עם שורת יינות שגרפה ציונים גבוהים, והוכיחה מיצוב ברור של איכות, עומק ומקצוענות עקבית. ההצטיינות של היקב בלטה לא רק במספר היינות שדורגו בצמרת, אלא גם בגיוון: יינות לבנים, רוזה, וזניים אדומים שונים מסדרות שונות – כולם קיבלו ניקוד מרשים. זו לא הברקה חד-פעמית של יין אחד, אלא הצהרה כוללת על עוצמה, שליטה בזנים, ושאיפה מתמדת למצוינות.

הכוכב הגדול היה לגסי פטי ורדו 2020 עם ציון יוצא דופן של 94 – תוצאה שלא רק מפתיעה בזן הייחודי, אלא גם מוכיחה שהיינן יודע להוציא ממנו את המקסימום. גם אסנס קברנה סוביניון 2020 עם 93 נקודות, ואסנס מלבק עם 92 – מחדדים את המסר: סדרת אסנס של היקב מבוססת לא רק על שיווק או מיצוב, אלא על תוצאה ייננית של ממש. גם הפתעות כמו פינו נואר מסדרה זו (ציון 91 במחיר 75 ₪), ושרדונה אסנס עם ציון 90, מדגישים את הרב-ממדיות של העשייה. אלו לא יינות שמתחפשים לגדולים, הם פשוט טובים – מדויקים, בנויים היטב, ולרוב מתומחרים בצורה הוגנת. הרוזה מהסדרה אימפרשן 2024, עם ציון 90 ובמחיר של 45 ₪ בלבד, הוא הדובדבן שבקצפת מבחינת תמורה למחיר – יין קיצי, נגיש וטעים, שגם שומר על איכות גבוהה.

לא הכול מושלם –לגסי פטיט סירה 2020 מקבל 89 נקודות, ציון טוב אך מעט מתחת לשאר היינות מהסדרה. ועדיין, מדובר בסטנדרט גבוה במיוחד בכל קנה מידה.

לסיכום, טפרברג מציג כאן מפגן איכותי, יציב ומרשים. כמעט כל יין שהיקב שלח לטעימה, לא רק קיבל ציונים טובים אלא עמד בסטנדרטים הגבוהים ביותר. אם יש תוצאה אחת ברורה מהטעימה של 2025, היא שיקב טפרברג כבר מזמן לא רק בין "הגדולים", אלא גם בין הטובים.

יקב ברקן-סגל

אלטיטיוד 585 בציר 2021 – ציון 92, 100 ₪; בטא ארגמן 2022 – ציון 91, 75 ₪; גולד קברנה סוביניון 2023 – ציון 90, 35 ₪; פלטינום קברנה סוביניון 2022 – ציון 90, 69 ₪; אלטיטיוד 624 בציר 2021 – ציון 90, 100 ₪; אלטיטיוד 2021 – ציון 90, 100 ₪; סופריור קברנה סוביניון 2020 – ציון 90, 200 ₪; גולד מרלו 2023 – ציון 89, 35 ₪; פלטינום קברנה סוביניון 2022 – ציון 89, מחיר 69 ₪; סגל לא מסונן 2020 – ציון 89, 220 ₪.

בתוך מצעד ההצלחות המרשים של יקב ברקן-סגל, אי אפשר להתעלם מהשאלה שמרחפת מעל שורת הציונים, וליתר דיוק מעל יין אחד בולט במיוחד: סגל לא מסונן 2020, שקיבל ציון 89 עם תג מחיר של 220 ₪. יין זה – לא רק אחד מהבולטים בפורטפוליו של סגל, אלא גם מהנושאים את דגל המונח "פרמיום" ביקב, מציב תמיהה. עם ציון 89 הוא אמנם לא נופל, אבל גם לא ממריא. כשהוא ממוצב כיין-עילית, עם תמחור שמתקרב לשלישיית העל של תעשיית היין המקומית, קשה להימנע מהשאלה: האם הוא באמת מצדיק את המחיר והתדמית?  בהשוואה לשאר יינות הקבוצה,  בעיקר של ברקן, המצב כמעט הפוך. ברקן גולד קברנה סוביניון 2023, לדוגמה, מקבל ציון 90 ועולה 35 ₪ בלבד  – תמורה כמעט בלתי נתפסת. גם ברקן בטא ארגמן 2022, עם ציון 91 במחיר של 75 ₪, מוכיח עד כמה היקב הגדול מצליח להביא איכות גבוהה במחיר נמוך, כשהיין הזה גם מתהדר בזן ישראלי ייחודי. אלטיטיוד 585 משנת 2021, שמקבל 92 נקודות (הציון הגבוה ביותר של הקבוצה) עולה 100 ₪ ומציב את הרף המקצועי שבו הקבוצה מתבלטת: יינות בגובה גבוה, בעבודת ייננות מדויקת, ובמחיר של יין מדף נגיש.

רוב יינות הסדרה הגבוהה של ברקן – כולל פלטינום וסופריור – נעים סביב ציונים של 89–90 ומתומחרים בין 69 ל-200 שקלים. כולם עומדים בגאווה מאחורי המחיר שהם גובים, או מציעים ערך מובהק לצרכן. לעומת זאת, סגל לא מסונן – יין עם מסורת, ותק ותיוג כעילית, מקבל ציונים זהים או אף נמוכים מאלה של יינות זולים ממנו פי שלושה וארבעה. זה לא אומר בהכרח שהוא יין רע, אלא שפשוט, בתוך הקונטקסט של תחרות זאת, הוא לא הצליח להוכיח את עצמו ברמת האיכות שהוא מבטיח.

המסקנה כאן כפולה: מצד אחד, ברקן ממשיך להוכיח שהוא אחד היקבים שמציעים את התמורה הטובה ביותר בישראל, עם קו עקבי של יינות טובים מאוד במחירים שוברי שוק. ומנגד, סגל – לפחות בטעימה זאת, צריך לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע ליין הדגל שלו. כשיין מתומחר כמו יין עילית, הוא צריך גם להרגיש כך בכוס. הפעם זה פשוט לא קרה.

לסיכום: תמה תקופה. 28 התחרויות של יין וגורמה הסתיימו עם מותו של עדי אבישר. הוא עזב בגדול, כשנפטר ימים אחדים אחרי התחרות האחרונה. התחרות הזו הייתה מלאה בביקורות אמיתיות, וכאילו היה מודע לכך שזו הדרך בה הוא רוצה להיזכר – ישיר, נוקב, ללא חנופה. אולי זו הדרך שבה רצה שהשפעתו תישאר – ככזו שמציבה את האמת לפני הכול, אפילו אם היא לא תמיד פופולרית.

עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה

בעקבות יום השואה: ספר חדש – 'הברמן של הריץ' שמבוסס על סיפור אמיתי

'הברמן של הריץ', אותו כתב פיליפ קולן ואסנת יקירה תרגמה מצרפתית, הינו רומן מרתק, שחושף סיפור לא מוכר ואת הקשר המורכב בין משתפי פעולה והמחתרת הצרפתית בימי מלחמת העולם השנייה. למה אצלנו? גם בהקשר יום השואה וגם כי יש כאן הרבה קוקטיילים שמשולבים בסיפור, חלקם עם הרכיבים והמתכונים.

הספר מתאר את פריז בשנת 1940. למרות הכיבוש הנאצי ממשיך מלון ריץ היוקרתי לפעול ולארח את העשירים והמפורסמים. הבר שלו הופך למקום החביב על קצינים גרמנים ועל אנשי הגסטפו, שנהנים מהאווירה ומהמשקאות בחינם – למרות שמשתמע כי הגסטפו העביר מדי פעם למלון סכומים גלובליים

גיבור הספר הוא הברמן פרנק מאייר היהודי, שיחד עם לקוחותיו המפורסמים נאלץ להסתגל ללקוחות החדשים ולשמור על סודו. עם כל מילה וחיוך האווירה נעשית מחניקה יותר ויותר, אך פרנק מסרב לברוח. תוך שימוש במעמדו המיוחס, ובעזרתם הלא מכוונת של הנאצים, הוא נחשף לסודות שעוזרים לו ולקרובים אליו להישאר בחיים.

למרות כל הבגידות והשקרים, פרנק מצליח באלגנטיות ודיפלומטיות, להקדים כל הזמן בצעד אחד את תהפוכות הגורל המתרגשות עליו. הוא מנווט במיומנות בין משתפי פעולה, מתנגדים, סלבריטאים ודמויות מפוקפקות. ותחת אפם של הקצינים הגרמנים, פועל באומץ מדהים, מסכן את חייו כדי להציל אחרים, והופך לגיבור של המחתרת הצרפתית – הכול עם הקוקטיילים שמשוקשקים ונמזגים בבר המלון. משפט מהספר שמשלב את הברמן עם התקופה: "הוא (פרנק מאייר הברמן) נהנה מאוד להציע בורדו מ-1933: השנה שבה הפיהרר עלה לשלטון, והבציר הגרוע ביותר של העשור. הוא העלה את המחיר שלו, המלאי עומד להיגמר".

מחיר הספר בהוצאת פן וידיעות ספרים: 98 ₪ – להשיג בחנויות הספרים

בירה מלכה וחברת הכרם: מהדורת יום עצמאות מוקדשת ל"שרוליק" שיצר הקריקטוריסט דוש

בכול שנה מציעה 'בירה מלכה' מהדורה מיוחדת לרגל יום העצמאות, בשיתוף פעולה עם אומן ישראלי מקורי, חלוץ בתחומו ופורץ דרך. השנה מוקדשת מהדורת הבירות לרגל יום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, לדמותו של "שרוליק" אותה יצר הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש), ומייצגת את הצבר הישראלי, שהפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מדינת ישראל.

שרוליק הופיע לראשונה בשנת 1951 בשבועון 'העולם הזה', במדור הקריקטורה השבועית "דוש בצד". עם השנים המשיכה הדמות ללוות את דוש גם בעבודתו בעיתון 'מעריב', שם הופיעה בקריקטורות, איורים ועיצובים רבים עד לפטירתו בסוף פברואר 2000. דמותו ליוותה את המדינה לאורך דורות והפכה לחלק מסיפורה, ומבשלת מלכה שואפת להביא את הרוח הזו למהדורת הבירה החגיגית. השנה תוצע מהדורת יום העצמאות של בירה מלכה לראשונה גם בפחיות (במארזי רביעיות), לצד מארזי הבקבוקים הקבועים.

מיקי גרדוש, בנו של דוש, אומר: "אבא שלי אהב בירה, ואין לי ספק שהוא היה שמח לראות את שרוליק, הדמות שליוותה אותו כל חייו, מתנוסס על הבירה הישראלית של מלכה".

הייצור של בירה מלכה מתבצע כיום במבשלה חדשנית ומקצועית בחבל תפן שבגליל המערבי, בה נמצא גם מרכז המבקרים 'סלון מלכה'.

מחיר בקבוק בירה מלכה 330 מ"ל: 14-16 ₪ ברשתות שיווק ובחנויות מתמחות. מארזים בחנויות מתמחות: רביעיית פחיות בירה מלכה – 56-64 ₪; מארז מגוון חמישיית בקבוקים – 75-79 ₪; מארז ארבעה בקבוקים + כוס – 65-69 ₪

שישי 16.5.25: פסטיבל היין חוזר פעם שמינית לקיסריה

'רזי הכרם' ו'הבוטיק של נתי' יקיימו בשישי 16.5.25, בין השעות 11:00 עד 16:30 בפארק העסקים בקיסריה את המהדורה השמינית של פסטיבל היין שלהם. האירוע יתקיים במתחם האירועים 'יונו' (רחוב חלמיש 18), וישתתפו בו יותר מ-60 יקבים, מבשלות בוטיק, מזקקות ויבואנים, כולל נציגויות מיישובי קווי העימות.

המבקרים ייהנו מטעימות של יינות ומשקאות אלכוהול, סדנאות מעולם היין, מוזיקה, דוכני אוכל איכותיים מהשפים של 'אדים סאם' ו'מיטראק' (בתשלום נוסף), כוס יין קריסטל Stolzle  מתנה, ומבטיחים עוד הפתעות. המקום מקורה וממוזג, עם פינות ישיבה מוצללות בגן הפתוח, חניה חופשית.

בין היקבים המשתתפים: פאוקר (ניר עוז), לואיז, יקב מחקרי אריאל, נץ, אוריאל, בן עטר, כמיסה, טפרברג, גבעות, עמק האלה, אדרא, יינות הבוטיק של נתי, בית אל, מזקקת באסל, טפירו, אביתר, פסגות, היוצר, שילה, שושנס, משק אחיה, גסקון, עתלית, יינות אוסטריה, איל, בן עמי, גת בסלע, אכזיב, מזקקת תמרים, הארבעה, בן פורת, רמת מנשה, אסף, מזקקת ירושלמי, מזקקת גולני, יקבים ויינות בינלאומיים, ונוספים שיצטרפו עד ליום האירוע.

מחיר כרטיס 135 ₪. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים 6550* ו