שמענו בין הגפנים 30.1.26: בפעם האחרונה

אנחנו במערכת אכול ושאטו כאבנו והתאבלנו 846 יום על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, איחלנו החלמה לפצועים, שמחנו על שובם של  החטופים החיים, והִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו. בעזה נשאר חלל חטוף אחד שחובה הייתה להחזירו ארצה: ‏‏רן (רני) גואילי ז"ל. שמחנו, אם אפשר לשמוח ברגע כזה, על השבתו ביום ב' השבוע והבאתו לקבורה.

עם הפסקת הפרסום של 'שמענו בין הגפנים' השבוע, אין שמחים מאיתנו על כך שהפסוק "ושבו בנים לגבולם" מומש במלואו.

לא תרבות אלא פולחן – עשרים שנות כתיבה על יין ישראלי וקו הגבול שמכאן והלאה

אלון גונן: עשרים השנים האחרונות לימדו אותי דבר אחד: יין איננו יכול להיות חלק מתרבות, במקום שבו אין מרחב תרבותי יציב ומתמשך שמוכן לשאת מורכבות, ביקורת וזמן. לא משום שאין כאן אנשים סקרנים או ייננים מוכשרים, אלא משום שהמרחב הציבורי בישראל בנוי למהירות, להישרדות ולתוצאה מיידית.

במציאות כזו, יין הופך בקלות ממשקה חקלאי תרבותי למוצר סימבולי. לא חוגגים איתו – חוגגים אותו; לא מדברים דרכו – מדברים עליו. זה אינו תהליך של העמקה, אלא של פיצוי. לא תרבות נולדת כאן – אלא פולחן.

עשרים שנים הן פרק זמן מספיק ארוך כדי להפסיק להתרגש מרעש, ולהתחיל להקשיב למה שנשאר. היין הישראלי של תחילת שנות האלפיים, אינו היין הישראלי של היום. אך השינוי האמיתי איננו רק בכרמים, בזנים או בטכנולוגיה, אלא בשאלה מי מדבר על היין, איך מדברים עליו, ולשם מה.

כשהתחלתי לכתוב על יין ישראלי, הענף עדיין חיפש לגיטימציה. היקבים חיפשו הכרה, הייננים חיפשו שפה, והקהל חיפש מישהו שיגיד לו את האמת. לא חבר ולא שותף, אלא מבקר שטועם, כותב, ומוכן לשלם מחיר על יושרה לצד הגינות.

חלק מהכתבות החשובות שפרסמתי לאורך השנים לא עסקו ביינות מצטיינים, אלא דווקא באכזבות. ביקורת על יינות יקרים שלא הצדיקו את תג המחיר, על אופנות טכנולוגיות שהקדימו את ההיגיון, ועל חוסר האומץ לומר שיין הוא קודם כל חקלאות ולא מיתוג.

היין הישראלי התקדם, אבל הביקורת עליו נסוגה. זו אינה סתירה מקרית, אלא תהליך תרבותי. ביקורת אמיתית יוצרת אי נוחות, בלי אי נוחות אין בירור, ובלי בירור אין עומק. ענף שלא נבחן לעומק, לא משאיר זיכרון תרבותי.

כשהתחלתי לכתוב על יין ישראלי, היה ברור מהו תפקיד המבקר – לטעום, לנתח, ולכתוב אמת מקצועית גם כשאינה נוחה; לא לחזק נרטיב, אלא לבחון מציאות.

היין הישראלי התקדם. יש יותר יקבים טובים, יותר דיוק, ויותר הבנה של טרואר. אבל במקביל, עיתונות היין הלכה ואיבדה את עמוד השדרה שלה. ביקורת הפכה למחמאה זהירה, והמרחק המקצועי בין מבקר ליקב, הצטמצם עד טשטוש מוחלט. יותר מדי כותבים הפסיקו לשאול שאלות קשות, ויותר מדי טעימות הפכו לאירועים חברתיים, וכך, בלי בדיקה אמיצה ובלי גבולות ברורים, הביקורת חדלה להיות רלוונטית בשיח התרבותי.

האחריות למצב הזה אינה של צד אחד. היקבים למדו מהר שהכרה אמיתית מגיעה מחוץ לישראל, גם כאשר רוב מוחלט של התוצרת נמכרת בארץ. עיתונות היין המקומית התקשתה לשמור על עצמאות, והפכה לזהירה, תלויה, ולעיתים חסרת השפעה. הצרכנים הישראלים ברובם לא דרשו ביקורת עקבית, ולא ייחסו משמעות אמיתית לציונים, אלא להמלצה כללית ולנרטיב שמסביב לבקבוק. זהו כשל מקצועי מצטבר, לא של אדם אחד, אלא של מערכת שלמה.

מעל כל אלה מרחפת מדינה שממשיכה להתנער מהעיתונות ככוח תרבותי. העשור האחרון הראה כיצד העיתונות בישראל נרמסה. חלקה הפך לפוליטי, חלקה מאוים מילולית ופיזית, וחלקה נאלץ להתקפל אל מול כוח ותאגידים. בתוך כל זה עיתונות היין, כמו כל עיתונות עצמאית, נותרה ללא מסגרת, ללא חוסן, וללא הכרה בכך שביקורת אינה איום, אלא תנאי לענף בריא. היין הישראלי צמח למרות כל המכשולים הללו, לא בזכות המערכת.

רוב הציבור הישראלי לא מתעניין בסיפורים על טרואר, זנים או מורשות משפחתיות. עבורו זה כקליפת השום. אין כאן מרחב תרבותי יציב ומתמשך כמעט בשום תחום – הכול מהיר, הכול בלחץ, והכול מכוון להישרדות יום יומית. אנשים עסוקים בחובות, במשכנתאות, במילואים ובחרדות קיומיות, ואין להם פְּנִיוּת לשבת להקשיב או להתעמק. הם רוצים עכשיו ומהר, בלי להתעכב על חוויה או משמעות.

כן. יש חובבי יין רציניים, אך הם מעטים וכמעט בלתי נראים מול המיינסטרים. במצב כזה יין לא יכול להיות חלק מתרבות, כי התנאים התרבותיים הנדרשים לו, פשוט אינם מתקיימים.

כבודו של ענף היין במקומו מונח, אבל צריך לומר את האמת. ישראל אינה מעצמת יין, ולעולם לא תהיה. לא משום שאין כאן כישרון, אלא משום שתרבות אינה יכולה להתקיים בתוך מציאות של כפייה דתית, שליטה פוליטית, ומנגנונים שמודדים לגיטימציה לפי קרבה ולא לפי איכות.

היין הישראלי אינו חופשי. הוא מתקיים בתפר שבין אינטרסים דתיים, פוליטיקה פנימית ושוק מצומצם. בלי חופש, בלי חיכוך, בלי סבלנות, ובלי עומק, היין נשאר הישג מקצועי בודד, ולא חלק ממארג תרבותי חי.

במשך עשרים שנים של כתיבה, טעימות, ביקורות וחשיפות, ניסיתי להבין, לבחון ולהציג את האמת – גם כלא הייתה נוחה. הענף ממשיך להשתנות, והיין ממשיך לספק סיפורים שמבקשים להיבחן. השאלה היא האם יהיה מי שיכתוב עליהם, האם יהיו עוד מבקרים שיבחרו לקחת על עצמם את המשקל, בלי פחד ובלי חנופה.

עשרים שנים של כתיבה על יין ישראלי מספיקות כדי להבין מהי ביקורת, ומה היא לא. ביקורת אינה מדור שבועי, אינה לוח זמנים, ואינה התחייבות לרעש קבוע. היא אינה מחמאה, אינה יחסי ציבור, ואינה נוכחות חברתית.

ההתמקדות שלנו בכתיבה תופיע רק כשיש לה הצדקה; כשיש מה לבדוק, כשיש על מה לערער, כשיש אמת שדורשת זמן תחקיר או תגובה מיידית. לא יהיו מועדים קבועים, ולא תהיה הבטחה לנוחות. יינות, יקבים, ואנשים ייבחנו לפי מה שיש בכוס. לא לפי סיפור, ולא לפי ציפיות מוקדמות.

הכתבות והביקורות שלנו יגיעו מעכשיו בגישה חדשה – תובנתית, מהותית, רפלקטיבית וממוקדת, לטובת מי שמבקש לדעת מה הוא שותה, ולא מה מספרים לו. אבל אל דאגה, תמיד נמצא זמן לצהוב שכולנו כל כך אוהבים.

זה לא אקורד הסיום של מה שהחל לפני עשרים שנה, אלא תחילתו של עידן חדש. זו פרידה מהרגלים ישנים, בלי לוותר על המחויבות; קצב חדש, אך עם אותה אחריות. כי ביקורת חייבת להיות מדויקת וכואבת, או שאין לה זכות קיום.

'שמענו בין הגפנים' סובב עולם

רני רוגל: האמת היא שאני רציתי להוציא את 'שמענו בין הגפנים' לגמלאות כבר בסוף דצמבר 2025, אבל אלון גונן הרַחוּם וְחַנּוּן ביקש שנמשיך עד סוף ינואר, כדי לכסות את תערוכת סומלייה 2026 והענקת אותות הוקרה לוותיקי הכורמים. אז הנה גם ינואר עבר חלף לו, ואנחנו נפרדים ממדור 'שמענו' השבועי אך לא מכם, אלא משנים פורמט ומינון.

בעשר פלוס השנים האחרונות, נכתב מדור היין השבועי ועלה לאוויר בימי שישי משורת מקומות ארוכה בארץ ובחו"ל, מה שאומר שהמחשב היה צמוד אליי (כן, צריך להוציא אותו בבדיקות הביטחוניות). בין השאר: בארץ – תל אביב, רעננה, הרצליה, באר אורה ליד אילת ועוד; ברחבי העולם – פולין, ארה"ב, צרפת, איטליה, תאילנד, וייטנאם, ועוד ועוד.  

כפי שכתבנו, מעתה נפרסם על בסיס נקודתי: ביקורים ביקבים, ביקורות יין, כתבות תחקיר וכתבות עומק על הנעשה בענף. צבירת הנושאים כבר מתחילה, ואנחנו נטפטף לכם ידיעות וכתבות בהדרגה. לא נעזוב אתכם לבד…

מערכת אכול ושאטו מודה לכל הכותבים האורחים שלקחו חלק חשוב בעיצוב תעשיית היין הישראלית, ומודה לכתבים, לצלמים  ולמבקרי היין הנוספים שכתבו באתר והתמידו שבועות רבים – על זה אנו מודים ומעריכים. כמובן תודה ענקית לאודליה בנאי, התחקירנית והיועצת הלשונית – ממך אנחנו כמובן לא נפרדים.

לרגל גיליון הסיום צירפנו שלושה שירים במתנה: "הביתה"  – לכבוד שובו של רני גואילי ז"ל, ושני שירים לכן ולכם: "היה כל כך נחמד" – מה שנכון, ו"לא עוזב את העיר" כדי להרגיע. האזנה נעימה.

כנס IPEVO השני 2026– נועד מראש לכישלון והפילים שבחדר

אלון גונן: מתוך תקנון העמותה: הארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין (ע"ר): מטרות רשמיות – לעודד, לטפח, לקדם מצוינות בגידול ענבי יין וייצור יין בישראל, לשמש בסיס למיזמים של שיתוף פעולה טכני בין חברי הארגון, לשמש במה להצגות ודיונים בנושאים רלוונטיים, מחקר ופיתוחים טכניים וטכנולוגיים לקידום תעשיית היין. עד כאן זה כתוב נפלא, אבל השאלה היא מה אומרת המציאות. תחליטו אתם.  

אמנם לא הגעתי לכנס הייננים 2026 שהתקיים השבוע במרכז פרס לשלום וחדשנות ביפו, אך פלאי הטכנולוגיה אפשרו נוכחות מרחוק. ההחלטה שלא להגיע לכנס לא נבעה חלילה מתוך זלזול בדוברים, אלא מתוך הבנה פשוטה שענף היין הישראלי אינו סובל מחוסר ידע, אלא מחוסר נכונות כרוני לגעת באמת ובמקומות הכואבים.  

הנושאים שנבחרו לדיון בכנס היו מוכרים מראש; אלו אותם נושאים שחוזרים על עצמם כבר שנים – התחממות גלובלית, טרואר, זני ענבים, שיווק במסעדות – נושאים בטוחים ולגיטימיים, כאלה שאפשר לדבר עליהם בלי לשלם מחיר. הבחירה בהם שוב אינה מקרית אלא מבטאת עמדה. לכן לא היה צורך לשבת באולם כדי לדעת לאן השיח הזה הולך, ובעיקר לאן אינו מוכן ללכת.

IPEVO – הארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין, הוביל גם השנה שיח שמדבר על הכול, מלבד על הנושאים שבאמת מאיימים על עתיד הענף. הפילים שבחדר נשארו מחוץ לדיון – היעלמות דור הביניים, ריכוז כוח בידי מעטים, קריסת מודלים כלכליים, סגירות, נטישה, וכישלונות שאיש אינו מוכן לדבר עליהם בגלוי.

זו אינה ביקורת על אדם זה או אחר, אלא על הנהגה עייפה שמובילה את הענף כבר שנים; הנהגה שמעדיפה קונצנזוס נוח ושיח מעוקר על פני עימות הכרחי עם המציאות, ובכך משאירה את הענף עסוק בשוליים בזמן שהיסודות עצמם נסדקים. לא חסר ידע בענף היין הישראלי; חסרה נכונות להשתמש בו כדי להציף בעיות אמיתיות, גם כשאינן נעימות, גם כשהן נוגעות פנימה.

תורשה מול סביבה – ויקטור שונפלד, יינן ראשי יקב רמת הגולן

במושב הראשון דיבר ויקטור שונפלד, יו"ר IPEVO והיינן הראשי של יקב רמת הגולן, על המתח בין תורשה (זן, קלון, קרקע, אקלים) לסביבה (החלטות האדם בכרם וביקב).

לצערי, כבר מיריית הפתיחה הבנתי שאם ויקטור – היינן הכי מוערך והכי בכיר, של היקב הכי נחשב בישראל, יינן שנמצא באותה פוזיציה כבר 30 שנים, החליט לפתוח את המושב עם הנושא הלעוס הזה והגיש הרצאה שאגרונום שסיים עכשיו את הלימודים יכול להגיש, האכזבה הייתה טוטאלית. ציפיתי שאצל ויקטור שונפלד, אדם עם ידע עמוק, ניסיון של עשרות שנים והשפעה עצומה על עיצוב היין הישראלי, לא יהיה עוד שיח מקצועי מלוטש אלא הצפת הבעיות הבוערות באמת. דווקא ממי שיושב בצומת שבין הנהגה, ייצור ומדיניות, הייתי מצפה שיגע בנקודות שאחרים מפחדים לגעת בהן.

למשל: מנכ"לים שמגיעים מחוץ לענף, אינם נטמעים בתרבות היין, חלקם לא בנויים לנהל יקב, ועוזבים אחרי כמה שנים בלי להשאיר חותם – גרוע מכך: תוך ערעור יציבות ארגונית.

או למשל, למה אין דור ביניים ברור של ייננים, כזה שגדל מבפנים, לוקח אחריות, ומבטיח המשכיות מקצועית וניהולית. ראו מה קרה רק בחודש האחרון ביקב רקנאטי, יקב הרי גליל ויקב אמפורה – כיסאות מוזיקליים של ייננים).

אולי לגעת בכל הנושא של "יבול חו"ל", שמציף את השוק ומבוקבק תחת תוויות של יין ישראלי. אלה אינם נושאים תיאורטיים, ולא עניינים פנימיים שאפשר להדחיק. אלה בדיוק הסוגיות שמכרסמות בענף מבפנים: הפער בין הנהגה לשטח, היעדר אופק מקצועי לדור הבא, וניהול שמתחלף בקצב שמונע עומק, תכנון והשפעה אמיתית.

כשהכול על השולחן  והשתיקה נמשכת, זו כבר לא זהירות – זו החמצה אסטרטגית. אצל מי שנמצאים בראש הפירמידה של יינני ישראל, אי אפשר לצפות שכול הכלים יישארו ברמה תאורטית ובטוחה בלבד. יותר מהכול, אותם בעלי ידע אינם מסוגלים להתמודד עם הפחדים האמיתיים של הענף: קבלת החלטות כלכליות, כוח אדם, סיכונים, שוק ושרידות. שיח על תורשה וסביבה נשאר סימפוניה מקצועית נוחה, נטולת אומץ, שמאפשרת ל-IPEVO  לדבר בלי להסתכן באמת.

גידול כרם בישראל בעידן שינוי האקלים – ערן פיק, יינן ראשי ומנכ"ל יקב צרעה

ערן פיק מוביל כבר שנים את האג’נדה שלו על שינויי אקלים, נוסע לכל פינה בעולם כדי לשמוע על חום, יובש ושיטפונות, ומביא את זה שוב ושוב אלינו. בפועל, בישראל אין שינוי דרמטי שמצדיק הפעלת “צו 8” או אזהרות קיצוניות. הכרמים מתמודדים בעיקר עם התחממות גבולות בגלל סכסוכים ושינויים גיאופוליטיים, עם ניכור בעולם ושנאת מוצרים ישראלים בשווקים — לא עם אסון מידי או עם קריסה מידית של ייצור היין.

למרות זאת, אף אחד מהיושבים באולם לא שאל את השאלה הבסיסית: מה מכול זה באמת רלוונטי לעשייה היומיומית של הייננים והיקבים בארץ? במקום לדון בבעיות האמיתיות — מחירי יין בשוק המקומי, רגולציה קשה, רישוי, חינוך צרכנים, התמודדות עם וירוסים ומחלות בכרמים – הענף מוצף בנרטיב קודח על שינויי אקלים כאילו הם האיום המרכזי.

זו הרצאה שמדקלמת פחדים עולמיים, מרחיקה את הענף מהמציאות הישראלית, ומשרת אג’נדה שאינה מתורגמת לשטח. בזמן שהיקבים נאבקים בכל יום על שוק, איכות וכוח אדם, השיח הזה נשאר בגדר תיאוריה מרחבית — יופי על הנייר, אך חסר כל פתרון או השפעה מעשית.

זני ענבים המתאימים לאקלים הישראלי – אלעד כץ מנכ"ל יקב עגור

הדיון על זנים “מתאימים לאקלים הישראלי” מתקיים כבר שנים, כמעט כטקס קבוע שמסרב לרדת לקרקע.  כולם יודעים לדקלם – קריניאן, גרנאש, סירה –. אבל בכרמים, בדונמים ובשתילות בפועל, כמעט שום דבר לא משתנה. ממשיכים לנטוע קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה, וגם הרבה קריניאן שנכנס לבלנדים או מבוקבק, אבל יש כאן אמת עמוקה יותר, כזו שאף אחד מהשחקנים הגדולים לא מוכן לומר בקול, לא יקב גדול ולא מי שמכתיב היום את מפת הזנים והסגנונות. האמת היא שלא תהיה ליין הישראלי זהות – לא בזנים, לא בסגנון ולא במחיר, כל עוד הגדולים ממשיכים לייצר יין “חסר זהות” בשם השוק, ולהכתיב אותו לכולם.

אפשר לעלות לבמה ולהצהיר בפרובוקציה ש”אפשר לייצר יין ב־25 שקל ואפילו בפחות, אבל בידיעה שלא תהיה לו זהות” (אוליבייה פרתי מיקב ברקן), אבל זו ראייה קצרת טווח. בפועל, ההיסטוריה מוכיחה אחרת: זה לא היין הזול שמגדיר סגנון. הכול יהיה תלוי ביקבים שמוכנים לשלם מחיר, להתנסות, להיכשל, ולחפש זהות אמיתית. בעוד עשרים שנה, כשהשכבה הזו תוביל ותגדיר מהו סגנון ישראלי איכותי, גם היין הזול ייאלץ להתיישר לפי אותה זהות  ולא להפך.

וכאן צריך לומר את זה בצורה חדה: זה לא תפקידם של היקבים הגדולים. הם לא בנויים לזה, ולא רוצים בזה. הם בנויים ליציבות, להיקפים, ול־more of the same. חיפוש זהות הוא תהליך מסוכן, יקר ולא משתלם בטווח הקצר, ולכן הם בורחים ממנו. זה כן התפקיד של היקבים הקטנים והיצירתיים. אבל כאלה שלא מזייפים תוויות של עמק הרון או בורדו כאילו מדובר ביצירה מקומית. אלה שמבינים שיין ישראלי לא נולד מחיקוי אלא מניסוי, מכישלון, ומבחירה מודעת להיות לא נוחים.

יש כאלה שנמצאים באמת במסע של גיל ההתבגרות: מנסים, טועים, מתבלבלים, מחפשים שפה. ויש כאלה שעושים שוב ושוב את אותו הדבר, באותו סגנון, עם אותם זנים, לא מתוך מקצועיות אלא מתוך פחד; פחד לצאת מהשורה, פחד להרגיז שוק, פחד לאבד שליטה.

אם ענף היין הישראלי רוצה להיות ענף חפץ חיים, כזה שלא רק שורד אלא גם מוּכַּר (גם מוֹכֵר) ומוערך בעולם, אין לו דרך קיצור. בדיוק כפי שהמטבח הישראלי לא פרץ לניו יורק, פריז או לונדון דרך חומוס תעשייתי, אלא דרך מסע מייסר של חיפוש זהות – כך גם היין. זהו תהליך כואב, מבולבל, לא אחיד. כמו נער מתבגר: מגושם, מלא חצ’קונים, לא סגור על עצמו – אבל רק דרכו נולדת זהות בוגרת.

הדיון על “זנים לאקלים הישראלי” מסרב לרדת לקרקע, כי הוא מפחד בדיוק מהשלב הזה. הוא מדבר על זנים, אבל לא על זהות. על אקלים, אבל לא על אומץ. על התאמה טכנית – בלי נכונות לעבור את המסע התרבותי, הכלכלי והמקצועי שנדרש כדי להפסיק לייצר חיקוי, ולהתחיל לייצר שפה.

כל עוד השיח נשלט בידי מי שמעדיפים יציבות על פני אמת — לא תהיה כאן פריצת דרך. רק עוד פאנל, עוד מילים יפות, ועוד יין שנראה כמו משהו שכבר טעמנו במקום אחר. ולסיום נקודה למחשבה: כל סומלייה צעיר בניו יורק ישר שואל את היינן או המשווק של היקב: מה אתה מגדל ומה הסגנון הייחודי? מה נספר להם? 97 בדקאנטר על קברנה סוביניון מ'פסגות'?

שיווק יין ישראלי לקהל הישראלי – מור ברנשטיין וגיא הרן

מור ברנשטיין וגיא הרן מציגים את דבריהם כאילו הם “מגינים על המערכת”. בפועל, מדובר בשימור מודע של סטטוס־קוו שמשרת מסעדות, סומליירים וחלק מהיקבים — ומדיר את הציבור הישראלי.

הסומליירית מור ברנשטיין דיברה על שינוע יין, על בקבוקים שמגיעים חמים למסעדות, וכמובן על אחריות היקבים. אלא שהיא מתעלמת מהפיל שבחדר: מסעדנים וסומליירים שמגישים יין חם פשוט כי לא טרחו לבדוק אותו לפני קבלתו או הגשתו (מעניין עם שפים לא בודקי את הבשר או פירות הים שמגיעים אליהם למטבח) – האחריות לא נעצרת בשערי היקב. יתרה מזו, חלק גדול מהקהל כלל לא מודע לכך שמשרד הבריאות מחייב שינוע יין באמצעות חברת הובלה בעלת רישיון עסק, בתנאים נאותים ולעיתים אף בקירור — כחלק מתהליך קבלת רישיון יצרן. כלומר, חלק מהבעיות שברנשטיין מתארת כלל אינן מחדל – אלא דרישה רגולטורית קיימת, שפשוט אינה נאכפת בשטח.

ועל כל זה מתווסף עוד מיתוס עיקש: מקומו של היין הישראלי בתפריט, כאילו עצם הנוכחות שם היא הישג היסטורי שדורש מחיאות כפיים. בפועל, סומליירים רבים כלל אינם רוצים למכור יין ישראלי. הוא פחות רווחי, פחות זוהר, ואינו מספק את תחושת העליונות והיוקרה שמעניקים שמות צרפתיים, ציונים בינלאומיים ומדליות. וכשיין ישראלי כבר כן נכנס לתפריט,  הוא מתומחר לעיתים במחירים מנותקים מהמציאות, כאלה שמבטיחים לו כישלון שקט מראש. כך הוא לא מתחרה בייבוא אלא משמש עלה תאנה, נוכחות סמלית שמאפשרת למסעדה לומר “יש לנו גם יין ישראלי”, בלי שום כוונה אמיתית למכור אותו. זה לא קידום, זו הצגה.

גיא הרן – בעל חברת תיירות יין, מציע כבר שנים את מודל “המכירה הישירה” והפיכת היקב למרכז חוויה. ההרצאה כיפית, נעימה, מלאה רעיונות, אבל מדלגת בעקביות על השאלות הקשות. הצרכן כמעט ואינו חוסך דבר, מחירי היין ביקב דומים למחירים בחנויות ואפילו במסעדות, למרות היעדר עלויות שינוע, פערי תיווך ועמלות. השאלה הפשוטה אינה נשאלת: מדוע החיסכון הזה אינו מגולגל לצרכן?

גם סוגיית הרגולציה זוכה להתעלמות. מטבח ביקב, גם אם מגיש “רק גבינות”, מחייב רישיון עסק ואישורי משרד הבריאות, עם רמות שונות של דרישות, עלויות ופיקוח. פעילויות כמו רכיבת אופניים, טעימות על צמרות עצים או חוויות אקסטרים אחרות, אולי מצטלמות נהדר אבל כמעט ואינן נבחנות דרך פריזמה של בטיחות וביטוח, מה גובה הפרמיה שחברת ביטוח דורשת? האם זה בכלל כלכלי? ומה עושים יקבים שפועלים ללא רישוי מלא, אם בכלל נמצא מי שמוכן לבטח אותם?

ובתווך, חוויית המבקר. צלחת גבינות במחירים שמרגישים כמו מסעדת מישלן דמיונית, יין במחירי פרמיום, והבטחה סמויה ל”חיסכון” שמעולם לא מתממש. כך נחשף המבנה האמיתי של השיח: מהצד של ברנשטיין — הגנה על אינטרסים של מסעדות וקליקת סומליירים.; מהצד של הרן — לימוד היקבים כיצד לעשות קופה קלה ולהרוויח מ”חוויות”. והצרכן הישראלי, שבוי של מערכת שמדברת עליו – אבל כמעט אף פעם לא איתו.

 איך יין ישראלי והשוק האמריקאים הולכים יד ביד – אריק סגלבאום

הרצאה שנראית מרשימה על הנייר, עם סומלייה אמריקאי מרשים, מלא ידע ואהבה לישראל. אבל בל נשכח: ויקטור שונפלד שולט בשוק האמריקאי האורתודוקסי עם היינות של יקב רמת הגולן, לכן הרצאה זאת אינה רלוונטית ל־90% מהיקבים הישראלים שמנסים למכור מעבר לנישה הצרה הזו.

כ־95% מהיין הישראלי בארה״ב נמכר לשוק הכשר־דתי. מעבר לכך, אין מיתוג ל“יין ישראלי”, ואין קהל רחב שממתין לו. זו לא חדירה לשוק, זו נישה סגורה שממחזרת את עצמה כבר שנים.

הפיל האמיתי בחדר הוא המס החדש שהוטל על יין ישראלי, שעלול לשבש את השיווק לשנים קדימה. גם הסכנה שבהצפת השוק המקומי ביין אמריקאי זול, אם המהלך של שר הכלכלה יצליח וארצות הברית תסכים להוריד את המס שהוטל על היין הישראלי, ובתמורה יהיה 0 אחוז מס על יינות אמריקאים. אז נוכל לראות תוך שנתיים מאות אלפי בקבוקים מארצות הברית במחירים של 3 דולר לבקבוק. האם זה מה שהתעשייה או ויקטור באמת רוצים?

איפה הדיון על מיתוג היין הישראלי? ניסיון לראות איך מתמודדים עם המס החדש? מה עושים עם היבוא הכשר של חברת רויאל מכול רחבי אירופה לארצות הברית?

כותרת נכונה לדיון הזה הייתה צריכה להיות: עימות עם המציאות הכלכלית והרגולטורית – ולא נרטיב נוח שמלטף קשרים קיימים, ומאפשר להמשיך לספר סיפור הצלחה חלקי. זה לא דיון אסטרטגי על עתיד היין הישראלי בארה״ב, זו תחזוקה של אשליה שמסרבת להתפוגג.

הפיל הגדול מכולם: הנהגה עייפה

כנס הייננים 2026 לא סבל ממחסור בנושאים – אלא מעודף זהירות. לא בורות הייתה כאן, אלא בחירה מודעת לא לגעת. כל דובר הגיע עם אג’נדה פרטית, ויחד נוצר שיח שמסתובב סביב עצמו; מנומס, מחושב, ובעיקר מנותק מהמציאות שבה פועל ענף היין הישראלי.

IPEVO מציג את עצמו כגוף מקצועי שמוביל את הענף, אך בפועל מדובר בהנהגה עייפה, שמעדיפה קונצנזוס נוח על פני עימות הכרחי. אין עיסוק בכישלונות, אין דיבור על נטישה, אין חשבון נפש על יקבים שנסגרו או על החלטות שהתבררו כטעויות. אין דיון בהיעדר דור ביניים – אותה שכבת ניהול וידע שאמורה להחזיק את הענף בין המייסדים לדור הצעיר. אין התמודדות אמיתית עם רגולציה חונקת, עם מודלים כלכליים שלא עובדים, או עם חוסר היציבות שנוצר מניהול מתחלף וחסר עומק.

במקום זה, הכול מתנהל על מי מנוחות: הרצאות מרשימות, זנים מוכרים, וסומליירים שמדברים על יוקרה במסעדות. אף אחד לא מדבר על בעלי חנויות שהם גם יבואנים וגם בעלי יקבים – ניגוד אינטרסים מובנה שמכתיב מדפים ומחירים. אף אחד לא נוגע בשאלת היבול מחו"ל שמבוקבק כ”יין ישראלי”. אף אחד לא מעז לפרק את ההזיה שנקראת משרד הבריאות, או את חוסר התפקוד הכרוני של מכון היצוא. כולם יודעים, כולם לוחשים במסדרונות,  אבל על הבמה שותקים.

זה אינו כשל של ידע. הידע קיים, מצוי, נגיש. זו בחירה לא להשתמש בו. זו העדפה ברורה של הצגה על פני אמת, של שיח סגור על פני הנהגה, של תחזוקה שקטה על פני שינוי. כך נראה גוף שמפחד לטלטל את עצמו — גם כשהיסודות כבר נסדקים, מתנתקים מהשטח, ומהמציאות הכלכלית, התרבותית והאנושית שבה הענף אמור לשרוד. זו לא הובלה של ענף. זו מערכת שמנהלת את עצמה כדי לא להיפגע — גם אם בדרך היא מוותרת על עתידו.

ומשהו נוסף: זוכרים את “הציור השבועי לילד של ג’קי”  המאייר המיתולוגי של ידיעות אחרונות, שהמחביא בכל איור דמות, חפץ או חיה נעלמת, והילד יושב מול הדף, מסתובב סביבו, מסתכל שוב ושוב – ומנסה למצוא את מה שהוסתר. ובכן, אני מחפש את יפתח פרץ היינן של היקב הגדול בארץ, יקב כרמל. שמחרים את העמותה. בכתבה הבאה נעזור לכם למצוא אותו.

בין התגובות הרבות שקיבלנו להודעה על הפסקת 'שמענו בין הגפנים'

חיים גן איש הענבים: "תודה אישית ממני, על שנים ארוכות שבהן שמרתם לענף היין הישראלי מראה. לא מלטפת, לא מתחנפת, מראה של אמת. קראתי את גיליון הסיום של שמענו בין הגפנים, ואת המילים, לא תרבות אלא פולחן. זה טקסט אמיץ, מפוכח, וגם אוהב, בדיוק השילוב הנדיר שענף צריך כדי להתקדם. בעידן שבו הכול רץ, אתם עצרתם, טעמתם, בדקתם, כתבתם, ושילמתם את המחיר של יושרה מקצועית. ובעשור פלוס האחרון, גם החזקתם מדור שבועי עקבי, מאז שהחל ב 26.7.2015, וסימנתם עכשיו מעבר למתכונת נקודתית של ביקורים, ביקורות, תחקיר ועומק. אני יודע כמה עבודה יש מאחורי עמוד אחד שעולה לאוויר, וכמה אחריות יש מאחורי משפט אחד שאומר אמת. תודה על האחריות הזו. תודה על ההתמדה. תודה על כך שלא ויתרתם על המושג ביקורת".

הדס שמואלי – מנהלת אירועי היין בגן תקווה: "תודה רבה על שנים של עשייה וכתיבה הראויה להערכה רבה .על התכנים הנפלאים. על המאמרים המעניינים .על ההעשרה בתרבות היין. ועל הכתיבה הפתוחה ללא מעצורים".

הקוראת דליה לי גור: "נוהל שישי בבוקר שלי כבר לא יהיה אותו דבר בלעדיכם".

שמעון זוהר – יינן יקב 70: "בעסה, ממש תחסרו לי".

רמי נעמן – יינן יקב נעמן: "תודות על תרומתכם ועל התמדתכם. נמשיך לעקוב אחר הפרסומים בפורמט החדש כשיצאו".

חובב היין אליק איימוס: "תודה על מה שעשיתם עד כה. בהחלט זה היה מרענן להתעדכן לצד קפה של בוקר שישי".

דוד זיו – לשעבר מנכ"ל יקב כרמל: "תתחדשו. בכל זאת נתגעגע לפורמט הזה. בהצלחה".

דוד נחמני – יקב נחמני: "לחברים אלון ורני, תמשיכו לכתוב ותודה על המאמרים המעניינים".

אמנון פלד – מארגן טיולי יין: "הצטערתי לשמוע שאתo מפסיקים את פרסום הדף השבועי בנושא יין, שהביא כל שבוע משב רענן וללא משוא פנים על הנעשה בענף היין, ובטוחני שכולם ציפו וקראו בשקיקה. במהלך השנים נהניתי לקרוא ולהשכיל".

דויד אמזלג – בלוגר יין: "מאוד מצטער לשמוע שמפסיקים. קריאת שמענו בין הגפנים בכל שישי בבוקר הפכה לריטואל קבוע. אני עצמי למדתי המון מהמפעל החשוב שלכם, ופעמים הרבה הייתם הבמה היחידה, והכל כך חשובה, ליזמים, ייננים צעירים ויקבים קטנים".

היינן ניר חן: "רני ואלון, באמת זה לא מובן מאליו: המסירות, העמידה בזמנים בכל שבוע, האומץ לפעמים להוריד מסכות, והבמה המכובדת שנתתם להמון יקבים, ייננים ואנשי יין בארץ .והכי חשוב: הדחיפה קדימה של ענף היין כל שבוע, גם אם זה להתמודד עם דברים פחות נעימים המתרחשים בענף. אבל תמיד ממקום של שיפור ואכפתיות. באופן אישי המדור הקבוע יחסר לי ביום שישי לפתוח איתו את הבוקר. תודה רבה לכם על הרבה שנים של נתינה".

חיים טל: "צר לי שאתם מפסיקים עם 'שמענו בין הגפנים'. זה היה בשבילי אור גדול כל יום שישי. מקווה שתחזרו לכתוב שוב. בכל מקרה תודה לכם רני ואלון".

משה צוקר: "תודה רבה חברים יקרים, אין מילים לתאר עד כמה הייתם לנו ללפיד מוביל. המשיכו בעשייה ובקידום ענף היין בישראל. תודה תודה תודה".

יגיל בראל: "ברצוני להביע הערכה עמוקה לעשייה רבת-שנים, לכתיבה חופשית, חדה ומעשירה, ולתרומה אמיתית לתרבות היין בישראל. הפרסום השבועי הפך לריטואל קבוע, מקור ידע, השראה ובמה חשובה לייננים, יקבים ויוזמות צעירות. יש צער וגעגוע לסיום הפורמט המוכר, לצד תודה גדולה ואיחולי הצלחה והמשך כתיבה גם בדרך החדשה".

יואב אדלר (חובב יין): "ההודעה שלכם על הפרידה מהמדור “שמענו בין הגפנים” מסמנת סוף תקופה, אבל בעיקר התחלה מסקרנת במיוחד. נראה שהמעבר לפרק חדש תחת שם אחר אינו רק שינוי קוסמטי, אלא הצהרת כוונות: אם לשפוט לפי הכתבה האחרונה, צפוי לנו מדור חד יותר, נועז יותר, ובעיקר כזה שלא מהסס לנשוך. ואם אכן הכיוון הוא ללכת בלי הנחות על כל הראשים המרכזיים של עולם היין והייננים – אז אין ספק שאנחנו כבר עם הכוס ביד, מחכים לראות מי יישאר עומד אחרי הסיבוב הבא, הבטחתם את יפתח פרץ אז אני אחכה. המון תודה על שנים מרתקות בהן הנגשתם את היין הישראלי בלי מורא, נכון – עם סגנון קצת בעייתי הייתי אומר, אבל תכלס אין מי שלא קרא אתכם כל שבוע".

יוסף (לא מציין שם משפחה): "יואב (המגיב הקודם), אני בטוח שיש הרבה עכשיו שפותחים בקבוקי שמפניה" – ואנחנו אומרים: לחיים לכולם.

אורנה לב – ייננית יקב אדם: "תודה על שנים של במה לתעשיית היין בארץ. תודה על הבמה שנתתם לכל כך הרבה יקבים, על הפירגון ועל הביקורת. מקווה להמשיך לקרוא וליהנות גם בפורמט החדש".

אילנית צמח – פרויקטורית מכון היצוא לעבודה עם היקבים: "יש דברים בחיים שגדלים איתם, מחלקם אנו צומחים ומחלקם רק לומדים או מתעדכנים, חלקם נותנים מעוף וחלקם חומר למחשבה. היו גם כאלה שהכעיסו, הצחיקו, אבל בסוף היום או בסוף השבוע תמיד הייתה תמונה שמשקפת את המתרחש בענף. תודה על כל אלה ועל עוד הרבה שהבאתם אלינו בכל שישי. אין ספק שהמדור הזה יחסר לי ולעוד רבים, אך בטוחני שתמיד תדעו מתי להופיע".

אביטל שחר – ייננית כרם תשע: "יום שישי בלי טיול בין הגפנים לא יהיה דומה לימי שישי בעשור האחרון. אני שקצת "תקועה" בנחלתי, שאבתי הרבה ידע על המתרחש במילייה. מקווה שיהיה פורמט מלמד ומעשיר גם בעתיד. תודה לכם על כל מה ששמעתי בין הגפנים".

יואב אלון – יינן יקב גיזו: "תודה לכם על שעות של הענקת ידע, סקרנות, העמקה, ביקורת אמת ללא משוא פנים, ואין סוף טעימות גוונים וצבעים שהוספתם לעולם היין הישראלי. עקבתי וקראתי בשקיקה. מחזק, משווה ומעלה על היוזמה והחוסן הדרוש להמשך! תודה תודה".

אסף גלאי – יינן יקב גלאי: "אכן הייתם אבן דרך ב-20 השנים האחרונות – סוג של מסורת תרבותית שכן יצרתם כאן, בניגוד להיעדר התרבות שעליה כתבתם. לא מעט מאתנו, חקלאים, יצרנים, עוסקים וצרכנים – מזדהים עם התזה העגומה של ענף היין הישראלי (להבדיל מ"ענף היין בישראל"…) למרות אבק הכוכבים שמרחף כאן על "תרבות-יין" לכאורה".

שרון כהן – ייננית יקב רוגלית: "חברים, אני מקווה שאתם לא עומדים להיעלם, ולהשאיר אותנו לשתות את כל היין לבד. כל סוף הוא התחלה חדשה. בהצלחה ותודה על מה שעשיתם עד הגיליון האחרון".

ירבעם – איש יין ותיק: "אני דווקא ממשכימי הקום של שבת ולא שישי, והמדור הזה מלווה אותי כבר שנים כאיש יין ותיק. לצערי אין ממש עיתונות שכותבת על יין בארץ באופן מסודר וסיזיפי כמוכם – פה ושם יש ביקורות יין באתרים שונים, אבל מעבר לזה, תחקירים, ניתוחים כלכליים, כן ואפילו רכילות עסקית, אין ולא היה וכנראה גם לא יהיה. צריך להיות משוגע לעניין, וצריך לדעת לכתוב בלי לשפוך את התינוק עם "היין". אז אני מבין שזה לא הסוף וזו תחילתו של רומן שונה איתנו, ואם זה כך אז אני יכול רק לברך ולהודות על המדור שרץ מעל עשור, ומחכה להמשיך להתעדכן וללמוד וגם להתעצבן לפעמים, ובעיקר ליהנות מחצי שעה של קריאה כל שבת בבוקר, גם אם זה יהיה ביום שלישי".