אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר קרוב ל-640 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה בחיים של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב, עידן. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי, ג'ודי ויינשטיין-חגי וגדי חגי, נטפונג התאילנדי, יאיר (יאיא) יעקב, אביב אצילי, עפרה קידר, יונתן סמרנו, שי לוינסון – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 50 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו!
יקב בזלת הגולן נגד יקב אסף: הסאגה המשפטית שלא נגמרת
אלון גונן: האם האובססיה באמת שווה את המחיר? המאבק בין יקב בזלת הגולן ליקב אסף סביב "חלקת מואיסה" (קראו את הפרק הקודם כאן) כבר מזמן אינו רק סכסוך עסקי שגרתי. מה שהחל כחילוקי דעות על כרם יוקרתי בצפון רמת הגולן, הפך לסאגה משפטית ארוכה וטעונה רגשית, ולמריבות אישיות שמצליחות לייצר יותר נזק מאשר תועלת לעסק ולענף כולו.
הסיפור החל כשיקב אסף, שיזם ופיתח את "חלקת מואיסה" – כרם יוקרתי, ייחודי וחולה, עקר את הגפנים במסגרת סיום חוזה עם בעלי הקרקע. יקב בזלת הגולן, בראשות יואב לוי, דרש לקבל את החלקה כפי שהייתה, כולל הכרם, הגידור ומערכות ההשקיה. אסף הציע להשאיר את הכרם במצבו בתמורה לשווי ההשקעה, אך לוי דחה את ההצעה. לטענת יואב לוי, נגרם לו נזק כלכלי משמעותי, והוא הגיש תביעה על סך 5 מיליון שקלים בגין הפסדים עתידיים. יקב אסף עמד על כך שפעל בהתאם לחוזה ולטענותיו, ולוי סירב לשלם את המחיר שנדרש.
בפסיקה שהבהירה הכול, כבוד השופטת עינב גולומב דחתה את התביעה באופן מוחלט, והטילה על לוי תשלום הוצאות משפט של 40,000 שקלים (ששולמו במלואם ליקב אסף). בפסק הדין הבהירה השופטת, כי לוי ניסה ליהנות מפרי עמלו של יקב אסף מבלי לשלם על כך, וכי התביעה מבוססת על עקרונות שגויים של עשיית עושר ולא במשפט.
הסאגה לא נגמרת – הערעור והשתילה החדשה
במקום להסכים להחלטה, יואב לוי החליט לערער לבית המשפט העליון, מהלך שהרים גבות רבות ואף גרם לחברים ועמיתים קרובים לנסות למנוע ממנו פנייה זאת. יקב בזלת הגולן הוא יקב מצליח שמייצר יינות טובים ומנהל מרכז מבקרים שוקק חיים, ובכול זאת יואב לוי ממשיך במאבק משפטי סיזיפי שמאיים לבלוע זמן, משאבים ואנרגיות. במקביל יקב אסף קבע עובדות בשטח, ושתל כרם חדש תחת השם "מואיסה 2025" – סימן ברור לכך שהסכסוך מתנהל לא רק בערכאות המשפטיות, אלא גם בשטח, וממשיך להדגים מי באמת מחזיק במושכות.
מבחינה משפטית, זכותו של כל אדם להגן על זכויותיו ולערער על החלטות בית המשפט, אך כאן יש תחושה של אובססיה לא מובנת למאבקים משפטיים שממשיכים למרות ההפסדים הברורים. מה מניע את המהלך הזה? האם מדובר בכבוד אבוד, או אולי בניסיון להיאבק על משהו שחשוב מעבר לכסף? קשה שלא לתהות איך אדם שמוביל יקב מצליח, עם מרכז מבקרים פעיל וקהילת לקוחות נאמנה, מחליט לשקוע בקרבות משפטיים שברובם נראים מתישים ומכבידים על כולם, ורק מעניקים לו פרסום שלילי. למרות הזכות החוקית המלאה של יואב לוי להיאבק בכל הערכאות, הגיע הזמן לשקול בכובד ראש את מחיר המאבק הזה. השקט והפיוס עשויים להיות המפתח לשיקום יחסים, לשמירת משאבים, ולהמשך הצלחה אמיתית של שני היקבים.
יקב אינו רק חוזים ופסיקות, אלא מורשת, יצירה וחווית יין, ואלו הערכים שבסופו של דבר צריכים לעמוד במרכז. במקום להילחם בערכאות משפטיות ללא הפסקה, אולי מוטב למצוא דרך לגשר על הפערים, להוריד את המתח ולהחזיר את האנרגיה לדברים שבאמת חשובים – היין והקהל. למרבה הצער, יואב לוי לא ייזכר כיינן שמח, כאיש אדמה או כבעל יקב מצליח. ההיסטוריה תזכור אותו כלוחם בטחנות רוח, מריר ועייף, טוחן מים בלי סוף. המאבק שלו לא היה על פירות הכרם, אלא מאבק נצחי שגזל ממנו את השלווה והשאיר אותו לכוד בסחרור. האם העליון יפסוק לטובת יואב לוי? האם "מואיסה 2025" ימשיך להניב יינות משובחים? הזמן יגיד, אבל בהחלט הגיע הרגע לשאול – מתי די?
תגובת יואב לוי – בעלים ויינן יקב בזלת הגולן
"הגשתי ערעור. נקבע דיון לחודש מאי 2026, ואז נבין אם ממשיכים או לא…"
יונתן לבני ביקב בן ארצי שמעסיק בעלי צרכים מיוחדים
בשבוע שעבר, בטרם סיום מלחמת "עם כלביא", חיפשתי יקב בקרבת ביתי בתל אביב, שאוכל לבקר בו, לטעום את יינותיו, ולכתוב עליו בין אזעקה אחת לשנייה. נזכרתי בתערוכת יינות שהתקיימה ב'גן העיר', ליד עיריית תל אביב, וביקב קטן ומיוחד שמשך את תשומת ליבי – יקב בן ארצי, השוכן באזור התעשייה של פתח תקווה. מאחר והמדינה אוסרת על הקמת יקבים על אדמות חקלאיות, אז האופציה החוקית היא רק באזור המיועד לעסק. זו הסיבה לכך שהבעלים והיינן שי בן ארצי הקים את היקב באזור "תעשייתי". המיקום ליד פתח תקווה אינו מלבב, בלשון במעטה, אך הוא לא רחוק מביתם של שי בן ארצי ואשתו ענת, הגרים בהוד השרון. ענת אינה ייננית, אך היא עוזרת לו בניהול העבודות ביקב. בן ארצי הוא מהנדס כימי בהכשרתו, שהתמחה בענף המזון והתרופות. לפני כעשור הוא החליט לחזור לדברים שהוא אוהב לעשות. "אני אוהב לשתות יין – עוד יותר אני אוהב לעשותו", הוא מסביר לי בביקורי.
מאחר שהיה בעל תואר ראשון בהנדסה כימית, הוא החליט לחזור שוב ללימודים. כך סיים שנית את תואר ההנדסה, הפעם במסלול היין באוניברסיטת אריאל – אצל ד"ר שיבי דרורי. "למדתי עם סטודנטים בגיל הילדים שלנו", הוא אומר, "אבל הפעם סיימתי בהצטיינות". אחר כך הוא התמחה ביקב אמפורה אצל מאירם הראל, ומשם טס לטוסקנה ועבד ביקב פרסקובלדי, אחד היקבים הטובים והידועים באיטליה. בשנת 2022, עם שובו ארצה, הוא ייצר את היינות הראשונים שלו (לא כשרים) ביקב החדש שהקים בפתח תקווה, כאשר הענבים לייצור היינות מגיעים מהר בנטל בצפון הגולן, מהר תבור בגליל התחתון ומאזור בנימין. על תוויות היינות מופיעות תמונות של חיות או ציפורים, חלקן בסכנת הכחדה, המאפיינות את האזורים מהם מגיעים הענבים ליקב.
"כאשר פרצה המלחמה ב-7 לאוקטובר גויסתי לצבא למרות גילי המתקדם, כשהיינות היו כבר בחביות. מאחר שאני נוהג לטפל בחביות שלוש פעמים ביום, בעלי הצרכים המיוחדים הצילו לי את היינות. אני עובד עם חבר טוב, עופר בן צור, שבנו האוטיסט עוזר לנו, ובכלל אנחנו מאפשרים לאנשים עם צרכים מיוחדים לעבוד ביקב", כך מספר שי. מסתבר שחזון היקב רחב אף יותר. מדובר בחיבור עתידי לקהילה של אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים בדגש על אוטיזם, כאשר שי בן ארצי ועופר בן צור רואים את היקב במרכז הפעילות, תוך שילוב החברים בעבודת הייצור ובהפעלת מרכז מבקרים כאשר זה יקום.
יקב בן ארצי מייצר כ-7000 בקבוקים בשנה, וניתן לרכוש את היינות בחנויות יין בשפיים, כפר סבא, ובהזמנה באתר האינטרנט של היקב.
שנין בלאן 2024 – אני חסיד של זן זה. הענבים ליין הגיעו מרמת הגולן, ותססו והתיישנו במיכלי נירוסטה. ללא כל ספק, הבוקה אופייני מאוד לזן השנין בלאן. יין בשל בטעמיו, פירותי עם ניחוחות של תפוח ירוק ומעט לימוני. 90 ₪ – קליל ונעים לשתייה.
שרדונה 2024 – ענבי השרדונה מכוכב השחר בהרי בנימין, מכרם שנעקר ולא קיים יותר. יין קליל, לא מרשים לטעמי. שרדונה עם מעט מתיקות בסיומת. 90 ₪ – פחות התחברתי אליו.
מחתרת 2022 – בלנד של ענבי מלבק, מרלו ומעט פטי ורדו. הענבים, כולם מהגליל, שהו שנה בחביות עץ אלון צרפתיות לא חדשות. למה "מחתרת"? הסיבה: היין יוצר בביתו של בן ארצי לפני המעבר ליקב, והוא לא רצה שהשכנים יכעסו על כך שמייצרים יין בבית. בלנד מאוד טעים, עם בוקה מרגש ומעט מרירות אופיינית ליינות בורדו. טעים לאוהבי יין מסוגו. 95 ₪ – מחיר מצוין.
מלבק 2022 – ענבי מלבק מכרם בגליל. את היין הזה שתיתי באירוע לפני כשנה ב'גן העיר' בתל אביב, שם פגשתי לראשונה את יקב בן ארצי. מלבק הינו זן שאוהב שמש וגובה, ולכן היין מענבי הגליל נעים לשתייה. יושן כשנה בחבית עץ אלון צרפתי חדשה. יש לו גוף בינוני, עם בוקה של פירות אדומים אופיניים לזן. החבית מורגשת היטב, אך בלי שהשתלטה על היין. סיומת נעימה וארוכה עם מעט מתיקות. המלבק של בן ארצי ממש נהדר, והיה לי כל כך ייחודי. בטעימה עיוורת אצל חברים, התגובות היו נלהבות. לטעמי זה המלבק הטוב ביותר ששתיתי בארץ לאחרונה. 135 ₪ – מציאה.
סירה 2022 – ענבי סירה מרמת הגולן בבציר ידני. שהו שנה בחבית חדשה, ולאחר מכן עוד שנה בבקבוק. בשתייה יין בעל גוף בינוני, עם ריחות המאפיינים את הזן כמו פרחי סיגליות ופלפל. מאוד מהנה לאוהבי זן סירה. 140 ₪ – יין כיפי.
פטי ורדו 2022 – פטי ורדו הוא זן ענבים שמקורו בצרפת. בדרך כלל לא זן דומיננטי ועצמאי, אלא יותר משתלב באחוזים נמוכים ביינות אחרים כמו קברנה סוביניון ומרלו, כשהוא מוסיף עומק ליין. בשנים האחרונות מופיע גם כיין זני. ענבי הפטי ורדו של בן ארצי הגיעו מהגליל, שם נבצרו בבריקס נמוך כדי שביין יהיה פחות אלכוהול. התיישן בשתי חביות עץ אלון צרפתי, שבאחת מהן יושן בה קודם לכן יין לבן. בטעימה – בוקה נעים ביותר, וטעם מרגש של פטי ורדו קליל. 110 ₪ – מאוד מומלץ.
חֲבֵרוּת 2023 – הפתעת הטעימה. לפני שסיימתי את טעימת יינות היקב הביא בן ארצי בקבוק יין שבוקבק לאחרונה, עשוי מענבי קברנה סוביניון, פטי ורדו ומרלו. היין חייב לשהות ביקב מספר חודשים בבקבוק לפני הפצתו, כדי שיירגע מהלם הביקבוק, אבל כבר עכשיו לדעתי מדובר ביין לאניני טעם – ממש חווית טעימה של יין איכותי. שאלתי מדוע השם חֲבֵרוּת? תשובתו של בן ארצי: "למרות גילי גויסתי במלחמה לצה"ל. חברים שלי "התגייסו" לסייע ביינות שלי, וטיפלו במיכלים שלוש פעמים ביום כפי שאני נוהג תמיד". כהכרת תודה להם, החלטתי לקרוא ליין חֲבֵרוּת." מחירו של היין טרם נקבע.
יקב בן ארצי – להשיג ב-077-4905040 ובאתר
השבוע הגיעו מוזמנים רבים לבית איש הענבים ביפו, להשקת יין אֲשרָה 2022 – פרי יצירתם של חיים גן איש הענבים, היינן מאירם הראל וד"ר גרי כהן. נכחנו באירוע, טעמנו את היין החדש ואת קודמיו, ובחרנו להקדיש לנושא מוסף מיוחד
מסעו של חיים גן להגדרת היין הישראלי
אלון גונן: החיפוש אחר הגדרה ל"יין טוב" ול"יין ישראלי", בא לידי ביטוי עמוק ומורכב בפועלו של חיים גן – "איש הענבים". זהו מסע של עשרות שנים, שלא התרחש רק בכרמים וביקבים אלא גם בכיתות, בסדנאות טעימה, באולמות הרצאות, ובשיחות אינסופיות עם ייננים, צרכנים וחובבי יין.
חיים גן ניגש לשאלות אלה מתוך שילוב ייחודי של ידע תיאורטי וניסיון מעשי. הוא למד את רזי הבלנד, את עקרונות ההרכבה, את תהליכי הבציר והיישון, אך גם חקר את הצדדים התרבותיים, ההיסטוריים והכלכליים של עולם היין. הוא הבין שיין טוב אינו רק תוצאה של כימיה או טכנולוגיה – אלא של הקשר עמוק למקום, לזמן ולזהות.
במהלך השנים, הוא שאף להגדיר מהו יין ישראלי – לא כזה שמחקה מודלים אירופיים, אלא כזה שמשקף את האקלים, את האדמה, את סגנון החיים והערכים המקומיים. הוא מצא השראה ביינות בורדו, במיוחד ביקב Château Pavie (כפי שאמר בהשקת יין אֲשרָה 2022 שלו ביום שלישי השבוע), שדיבר אליו בזכות האיזון, המורכבות והעומק שבו. אך גם כאשר הושפע ממודלים עולמיים, מטרתו הייתה תמיד ליצור יין שמחובר לקרקע הישראלית – תרתי משמע.
התשובה המעשית לשאלות הללו התגבשה בפרויקט אֲשרָה – יין בוטיק שנעשה באהבה, בהקפדה ובמחשבה, כאשר רצה להחזיר לתודעה את הצד הפורה, האימהי והאדמתי של הדמות המיתולוגית – כסמל לחיים, לצמיחה ולשפע. בכך הוא מחבר בין העבר הקדום לעשייה מודרנית, עם יין שמספר סיפור ישראלי עמוק, מהשורש ועד הבקבוק.
באמצעות "איש הענבים", מרכז תרבות היין שהקים, חיים גן לא רק יצר יין – הוא יצר קהל מבין, קהילה של טועמים חושבים, תנועה של ממש בתרבות היין הישראלית. דרך סדנאות, ייעוצים, תחרויות מקצועיות והשקות מרגשות, הוא עיצב את הדרך שבה מדברים על יין בישראל – לא רק כמשקה, אלא כביטוי של זהות, של מקום ושל אמת אישית.
בסופו של דבר, עבור חיים גן יין טוב הוא יין שיש בו נשמה – יין שמבטא את האדמה, את האדם ואת הזמן שבו נוצר. ויין ישראלי? זהו יין שמצליח להישען בגאווה על מקומו, ולצעוד בבטחה אל שיח עולמי – בלי לוותר על מה שהוא באמת.
מדברי חיים גן בהשקת אֲשרָה 2022
"פרויקט אֲשרָה הוא פרויקט צעיר, אבל כזה שנשען על שורשים עמוקים – קצת כמו גפן ותיקה שמפיקה יין צעיר עם נשמה עתיקה. כאשר ייצרנו את היין הראשון בשנת 2018, עבורי זו הייתה נקודת שיא במסע אישי שנמשך קרוב לארבעה עשורים. מסע שבו ביקשתי להשיב על שתי שאלות יסוד: מהו יין טוב, ומהו יין ישראלי?
במהלך השנים הללו עברתי בתחנות רבות – התמחיתי באומנות הטעימה, עסקתי בחינוך לתרבות יין, למדתי את רזי הממסך (בלנד) וההרכבה, וצללתי גם לעולמות התמורה והערך – מתוך הבנה שיין הוא לא רק תרבות, אלא גם כלכלה. טעמתי יינות מכל קצוות תבל, אך תשומת הלב שלי ניתנה ליינות בורדו – וליינות ישראל בפרט. במהלך השנים חל שינוי משמעותי כאן בישראל. היינות המקומיים התפתחו והשתבחו, ובמקרים רבים ניתן היה להשיב על שאלות הזהות והאיכות דרך בקבוק אחד.
כשהתממש הרגע הזה, אני ושותפיי לעשייה הבנו שהגיעה שעתנו ליצור יין ישראלי שמכוון גבוה – יין שיישען על הטרואר המקומי, אך ישאב השראה מהעולם הגדול. בחרנו במודל הבורדולזי – ובעיקר ביקב האהוב עליי: Château Pavie מסן אמיליון. יקב זה מייצר יינות שמצטיינים באיזון, עומק finesse, מורכבות וזהות – כל מה ששאפנו אליו.
כך ניגשנו לעבודה – רכישת ענבים מכרמים מהטובים בארץ, בציר ידני וסלקטיבי, תהליך ייצור מדויק ומבוקר, והשבחת היין בחביות איכות מהשורה הראשונה. 1280 בקבוקים בשנה. בשלב הממסך (בלנד) – הלב הפועם של כל יין, השקענו כל משאב, מחשבה, ניסיון ורגש. את יין אֲשרָה אנחנו מייצרים ביקב אמפורה – יקב בוטיק מוקפד ומתקדם, שמספק לא רק את התשתית הטכנית, אלא גם את הרוח הנכונה – של שיתוף פעולה, איכות, ניקיון וסדר.
ולסיום – שאלה שחוזרת: מדוע בחרנו כמותג דווקא באֲשרָה, הדמות המיתולוגית? התשובה פשוטה – אֲשרָה זכתה במחוזותינו לתשומת לב שלילית רבה בשל היותה, לפי הכנענים, "רעייתו של אל, אבי האלים". אגב כך נשתכח פן אחר שלה: היותה מסמלת אדמה, נישואין ופריון. מעין "אמא אדמה" האחראית לגידולי השדה, ואם תרצו, לגידולי הכרם. פן זה – של אדמה וכרם, של שפע ופוריות – דיבר אלינו מאוד. כי ביסוד כל יין מצוין עומד קודם כל פרי משובח. ואת הפרי הזה – אני מאמין ויודע – ניתן למצוא כאן, בישראל".
אלון גונן על אֲשרָה 2022: סיפור פשוט של טבע, חיים וטעם. ייננים: מאירם הראל, ד"ר גרי כהן, חיים גן
אֲשרָה 2022 – יין שעושה את העבודה, בלי לעשות רעש, ובמחיר שלא כל אחד ישתה. לא כל יין צריך לצעוק שהוא יין גדול. לפעמים אלה דווקא היינות השקטים, שמגיעים עם סיפור ברור, בלי הרבה דרמה, בלי שלטי פרסומת מנופחים – שלוקחים את תשומת הלב. כזה הוא אֲשרָה 2022. יין מהוקצע, מוקפד, שמנסה, ובמידה רבה מצליח, להצטרף למועדון המצומצם של יינות הפרמיום הישראליים. לא מדובר בסנסציה, לא בפרץ חדשנות רועש, אלא בבלנד קלאסי שנעשה בדיוק איפה שצריך – בכרם, בבלנד ובחבית. בלי תחכום מיותר, בלי שטיקים.
ובכל זאת, יש כאן אמירה. מי שמכיר את הז'אנר של יינות Ultra Premium, יודע שזה לא רק עניין של טעמים, אלא של הצהרה. יינות כמו Château Margaux (צרפת), Screaming Eagle (קליפורניה), Sassicaia (איטליה), או Penfolds Grange (אוסטרליה), כבר מזמן הפכו לאייקונים עולמיים – תערובת של מיתוס, טרואר וכסף גדול. בארץ הרשימה הרבה יותר מצומצמת, אבל יש לה נציגים ראויים: קצרין מיקב רמת הגולן, אקסודוס מיקב רמת נגב, אלפסי ספיישל מיקב הר אודם, מיסטי הילס מיקב צרעה, מוזאיק מיקב שילה, קריניאן מיקב סומק, נובל של פלם, ויער יתיר מהדרום. לרשימה זאת מצטרף עכשיו גם אֲשרָה 2022 – בניסיון מהודק ומדויק להתברג אל ליגה זאת.
שנת בציר 2022 הייתה מתנה לייננים, עם חורף גשום, אביב רגוע, בלי גלי חום בלתי נסבלים ובשלות פנולית מושלמת. הענבים ליין זה נבצרו ידנית בכרמים מצפון רמת הגולן – כרם שעל וכרם סכך. נבצרו אשכולות מובחרים, מנקודת מבט של מי שחושב קדימה – לא רק על מה יקרה בטעימה הראשונה אלא מה יהיה בעוד חמש, שבע או עשר שנים.
התסיסות בוצעו בנפרד לענבי כל זן ביין – 84% קברנה סוביניון, 6% מרלו, 6% קברנה פרנק, 4% פטי ורדו; מהלך שמאפשר גמישות וחופש משחק בבלנד. אחר כך שהה היין 24 חודשים בחביות אלון צרפתי חדשות, בנפח 300 ליטר וברמת קלייה מדויקת; לא כדי לחנוק את הענב אלא כדי להלביש אותו היטב. הקברנה סוביניון מעניק ליין מבנה, צבע ועומק. שארית הבלנד – מרלו, קברנה פרנק ופטי ורדו מוסיפים רכות, מורכבות וארומות של אדמה ואספרסו. טאנינים מאוזנים, חמיצות תומכת ופלפליות מעושנת משלימים יין עם סיומת ארוכה ועומק מרשים.
אז כן, זהו יין עשוי היטב. אפילו מצוין. אבל רגע – המחיר: 320 שקלים. כן, זה הרבה. אולי יותר מדי. אין ספק, אנחנו חיים בעידן שבו יינות ישראליים מתחילים להרגיש נוח לבקש מאות שקלים עבור בקבוק. השאלה היא אם זה מוצדק. לטעמי, יין פרמיום ישראלי אמיתי, לא צריך לחצות את קו ה-250 שקלים. מעל זה כבר נכנסים לאזור הדמדומים של שיווק, לאו דווקא של חומר גלם.
מבחינת איכות נטו, ענבים, ייננות, איזון – זה יין שיכול לשבת על אותו שולחן עם שמות גדולים בהרבה, הוא לא מתייפייף, לא רומס את החך, ומציע אלטרנטיבה ישראלית נקייה, מחושבת, שראויה למקום בשולחן של יינות עולמיים גדולים. לא מהפכה, לא מטחנת פיות, אבל בהחלט משהו ששווה להקשיב לו, במיוחד אם אתם מחפשים יין שמעדיף לדייק במקום להרשים. כאמור מחירו 320 ₪. ציון: 94. תמורה למחיר: 250 ₪.
יונתן לבני טעם בצירי אֲשרָה קודמים
אֲשרָה 2018 – היין הראשון שנוצר בעיקר מענבי קברנה סוביניון, יושן 18 חודשים בחביות עץ צרפתיות. יין טעים ומאוד מיוחד. אילו לא ידעתי שאני שותה יין ישראלי, הייתי קובע בביטחון שזה יין בורדו קלאסי ביותר. לטעמי אחד מיינות ישראל הטובים ביותר בארץ שמזכירים את סנט אמיליון. ההשראה הצרפתית ממש מורגשת ומרגשת. 375 ₪ – יקר מאוד אך טוב מאוד.
אֲשרָה 2019 – קיץ 2019 היה אחד החמים שנרשמו בישראל, עם טמפרטורות שחצו 40 מעלות. כמובן שהגפנים הושפעו מהחום, והענבים הבשילו מהר ומוקדם מאוד. אֲשרָה 2019 הושפע ללא ספק ממזג האויר הקיצוני. היין מורכב מ-80% ענבי קברנה סוביניון, עם מעט פטיט סירה ופטי ורדו. השותים באירוע ההשקה בבית איש הענבים נחלקו לשניים באופן בולט – היו רבים שאהבו מאוד את היין, והיו כאלה, ואני לצערי בתוכם, שלא אהבו או נהנו ממנו. השנה הקשה גרמה ליין להיות כבד, ולטעמי לא מאוזן מספיק ולא טעים כמו יינות אֲשרָה שיוצרו בשנים האחרות. 360 ₪ – חבל.
אֲשרָה 2020 – מורכב בעיקר מענבי קברנה סוביניון, עם מעט מרלו ונגיעה של סירה וקברנה פרנק. כשביקשתי לקבל את ההרכב המדויק, אמרו לי הסומליירים של איש הענבים, שאין זה חשוב מה בדיוק מרכיב את היין. "כמו בבורדו, מה שחשוב זה הטעם של היין ולא ממה הוא מורכב", כך הסבירו לי. נראה שהם צדקו. יין מינרלי מוקפד בטעמי שזיפים כהים, שהה שנתיים בחביות עץ אלון צרפתי. עמוק בטעמיו ומאוזן, ללא השתלטות של העץ על איכות היין. 360 ₪ – שאפו.
אֲשרָה 2021 – גם ביין זה הרוב הוא קברנה סוביניון, המהווה 80% מהבלנד. בסיומת יש קצת מרירות שלא ערבה לחכי, אבל היופי של היין בכך שהוא דומה מאוד לטעם של קודמו. זאת למרות המרירות בסוף השתייה, שמביאה למעט שוני מהיין של השנה הקודמת. יין מלא, מורכב, מאוזן כפי שיין טוב חייב להיות, עם טאנינים בולטים חרף חלוף הזמן. 330 ₪.
האם הסומלייה הוא שומר סף או שחקן שיווקי?
אלון גונן: בשבוע שעבר פרסמנו כי נועה אבן, סומליירית במסעדת מושיק& וזוכת תחרות הסומלייה הצעיר לשנת 2025, עומדת לייצג את ישראל בתחרות "הסומלייה הצעיר הבינלאומי" שתתקיים בחודש ספטמבר בז'נבה, שווייץ, בארגון וחסות ההנהלה העולמית של מסדר אבירי הגריל הבינלאומי. במקום השני בתחרות זכתה ניקה קרן, מנהלת משקאות ויין במסעדת R48 , ובמקום השלישי דורגה דריה פרר, סומליירית ביקב ספרה.
חשוב לציין כי נותני החסות לתחרות כללו את יקבי ירושלים, חברת שקד שמנהלת את רשת חנויות היין הגדולות והמקצועניות שיש בישראל והם גם יבואני יין מובילים, ואת חברת יורוסטנדרט – יבואנית יינות ואלכוהול ומשווקת יינות ישראלים; מה שמעלה באופן טבעי סוגיית ניגוד אינטרסים אפשרית בין האינטרסים המסחריים של המותגים לבין עצמאות ונאמנות מקצועית של הסומלייה.
אירועים כאלה מעוררים עניין רב, ומעלים שאלות מהותיות על תפקיד הסומלייה בעולם היין כיום. מהי באמת משמעות התפקיד, למי סומלייה שייך ולמי הוא באמת נאמן – ללקוח, למותג או לאינטרסים מסחריים, מהם המורכבות והאתגרים שעומדים בפני הסומלייה בעידן המודרני.
הזוכה השלישית במיוחד, הרימה אצלי גבה וגרמה לי לתהות מה זה בעצם סומלייה ביקב, כמו דריה פרר מיקב ספרה. האם זו המצאה ישראלית, או שהיא קיימת בתרבות היין המתפתחת של השנים האחרונות? מה זה סומלייה ולמה זה מבלבל כשזה מגיע ליקב?
המונח סומלייה מזוהה בעיקר עם עולם המסעדנות – אדם (גבר או אישה) המתמחה ביין בהתאמתו לאוכל בהגשתו באחסונו ובהמלצה עליו ללקוחות. הסומלייה נחשב לבעל סמכות מקצועית בתחום היין, ולרוב תמצאו אותו במסעדות יוקרה, מלונות חמישה כוכבים, מועדוני יין ואפילו בטיסות מחלקה ראשונה.
אבל האם יש דבר כזה סומלייה של יקב? באופן מסורתי יקבים אינם מעסיקים סומלייה במובן הקלאסי של התפקיד. תפקידים ביקב מתרכזים בעיקר בגידול ענבים – כורמות, ייננות, ייצור, שיווק ומכירה. הסומלייה, שתפקידו לבחור, להתאים ולהגיש יינות, ולא לייצר אותם, אינו חלק אינהרנטי מתהליך ייצור היין עצמו. יחד עם זאת, במציאות של ימינו הקו בין התפקידים הולך ומטשטש, וסומליירים כן מוצאים את דרכם אל עולם היקבים בדרכים שונות.
מתי כן תמצאו סומלייה ביקב? כאשר יש במרכזי מבקרים של היקב מסעדה (כמובן לא כזו שמגישה פלטות גבינות), או לצורך הדרכה, הגשה מקצועית והעשרת חוויית האירוח. כיועצים חיצוניים ליקבים, במיוחד ביקבי פרמיום, יכול סומלייה להשפיע על מיצוב בשוק, בניית תיק היינות, או התאמה למסעדות. כאנשי מכירות בכירים או מנהלי שיווק, סומליירים בעלי הבנה עמוקה בשוק, עשויים לתרום רבות במיתוג ייבוא תמחור והדרכת לקוחות. בחלק מיקבי הבוטיק, סומלייה עשוי לקחת חלק באירועים פרטיים, טיולים קולינריים וטעימות יין.
האם אפשר בכלל להתפרנס מסומליירות? זו שאלה לגיטימית, במיוחד כשמדובר במקצוע שנשמע יוקרתי אך לעיתים אינו נתפס כיציב. ובכן, רוב הסומליירים שדיברתי איתם אמרו שאפשר בהחלט להתפרנס כסומלייה, ואפילו היטב. השאלה היא איך עושים את זה. מקומות עיסוק עיקריים הם מסעדות יוקרה ובתי מלון, עם שכר בסיס טוב וגם טיפים יפים. סומלייה בכיר בישראל יכול להרוויח בין 7,000 ל-20,000 שקלים בחודש. בחו"ל – ניו יורק לונדון דובאי, הסכומים קופצים ל-6,000–10,000 דולר ואף יותר – תלוי במוניטין ובוותק. אצל יבואני יין יכולים סומליירים לעסוק בתפקידים כמו ייעוץ מקצועי, הדרכה למסעדות, בניית קטלוגים וטעימות לקהל מקצועי, כשהשכר כולל לרוב גם עמלות מכירה.
בהעברת סדנאות והרצאות יכול סומלייה בעל ניסיון להרוויח היטב מהעברת סדנאות טעימה והרצאות לקהל חובב או מקצועי, ואף הכשרות לאנשי מסעדות. באתרי תיירות יין ומרכזי מבקרים יש משרות נעימות יותר מבחינת סביבת עבודה עם שכר סביר, אך כאן נדרשת גם הבנה עמוקה באירוח ובתקשורת עם קהלים מגוונים. עבודה עצמאית כפתיחת עסק של ייעוץ, טעימות פרטיות, כתיבה וייצור תוכן לרשתות חברתיות, מאפשרת הכנסה גבוהה ומרחב יצירתי לבעלות ובעלי יוזמה ויכולות שיווק.
ומה בכל זאת האתגרים? משרות התחלתיות לא תמיד מתגמלות. לעתים מדובר בשעות עבודה לא שגרתיות כמו לילות וסופי שבוע. נדרשת למידה מתמדת, התנסות בינלאומית, ולעיתים גם תעודות והסמכות יקרות כמו WSET או Court of Master Sommeliers.
סומליירים פועלים כיום גם בתחומים כמו קפה, תה, וויסקי ובירה. הם נוכחים במדיה עם פודקאסטים, בטיקטוק או יוטיוב, ובפלטפורמות חינוכיות. הם הופכים ליזמים יועצים ומובילי דעה. למעשה, העולם של היום זקוק לסומליירים יותר מאי פעם, דווקא בגלל ריבוי היינות, מבול המידע והשיווק האגרסיבי. הקהל הרחב מחפש מישהו אמין שיידע ויוכל לזקק עבורו את המהות האמיתית של מה שיש לו בכוס.
ופה השאלה הכי חשובה מבחינתי: למי באמת שייכת הנאמנות של הסומלייה? כשאנו מדברים על מומחה יין, עולה השאלה הקריטית, האם הנאמנות היא ללקוח הצרכן, או למותגים והיקבים אותם הוא מקדם, ואולי גם לשיקולים כלכליים שמשפיעים עליו?
בעצם, מה בין סומלייה מומחה לסוכן מכירות? בסיסו של תפקיד הסומלייה הוא לספק ללקוח את החוויה הטובה ביותר, בהתאמה מדויקת לטעם לתפריט ולהעדפותיו האישיות. הוא אמור לייצג את הצרכן, ולהיות שומר סף מקצועי שמסייע לקבל החלטות מושכלות ובלתי מוטות. אבל המציאות מורכבת יותר. סומליירים רבים עובדים במסעדות שקונות יינות מיבואנים מסוימים, או נמצאים במערכת יחסים עם יקבים ויבואנים. לעיתים יש לחצים או הזדמנויות כלכליות שמדרבנים את הסומלייה להעדיף מותגים מסוימים, כי אלה משלמים טוב יותר או מספקים הטבות. חיבור עמוק של הסומלייה למותג או לספק עלול להטות את ההמלצות שלו, ולהפוך אותו ממתווך נאמן לסוכן מכירות סמוי.
הלויאליות ללקוח זה האידיאל עבור הסומליירית. היא אמורה להיות נאמנה לטעמה, ולחוויה שהיא רוצה ליצור עבור הלקוח. הסומליירית חייבת לפעול בשקיפות מלאה, להכיר את כל היקבים והיינות הזמינים, ולהתאים את ההמלצות באופן אובייקטיבי. לויאליות זו היא לא רק ערך מוסרי – היא גם מפתח להצלחה ארוכת טווח. לקוחות מרוצים חוזרים וממליצים, הם בסיס לשמירה על מוניטין מקצועי ובניית אמון מול הקהל הרחב.
סומלייה הוא הרבה יותר ממישהו שמוזג יין. זהו תפקיד דינמי חוצה תחומים, שמחבר בין טעם, תרבות, ידע, תקשורת ואהבת אדם. אולי לא תמיד יהיה סומלייה חלק מהצוות הקבוע, אבל בהחלט יכול להשפיע, לייעץ, למכור ולחולל שינוי. ומי שמוכן להשקיע בלמידה, ניסיון יצירת, קשרים ומיתוג אישי יוכל גם להתפרנס מזה יפה. כמו יין טוב, הסוד הוא ביישון לאורך זמן, סבלנות ומעט חוצפה בריאה.
ואנקדוטה אחרונה
אי אפשר שלא להתרשם מהעובדה שבשלושת המקומות הראשונים בתחרות הסומלייה הצעיר של מסדר אבירי הגריל השנה, זכו נשים, וזה מרתק ומכובד במיוחד. המגמה של כניסת נשים רבות יותר לתפקידי מפתח והשפעה בעולם היין הישראלי רק מתגברת, וזה סימן מבורך לעתיד הענף. ככול שיותר נשים יגיעו לתפקידים בכירים ויעמדו בראש יוזמות ומיזמים, כך תעשיית היין תזכה לגיוון, רגישות ויצירתיות, שיכולים להעשיר ולחזק אותה מבחינה מקצועית ותרבותית. אני מקווה שהמגמה הזו תימשך, ותהיה ההשראה לדורות הבאים של נשים מובילות בענף היין.
זכות הציבור לדעת – גם כשמדובר ביין
תחרות היין היוקרתית Decanter World Wine Awards 2025 עליה כתבנו בהרחבה בשבוע שעבר, ידועה בקפדנותה, במוניטין המקצועי שלה וביכולתה להציב סטנדרטים גבוהים בתעשיית היין העולמית. בכל שנה מוגשים אליה קרוב ל-20000 יינות, אך רק מעטים זוכים להכרה רשמית – מדליה או ציון מעל 86 נקודות. מה קורה עם שאר היינות? הם נעלמים מהתמונה.
דקנטר, כמו תחרויות רבות, בוחרת לא לפרסם את רשימת היינות שהשתתפו ולא זכו בציון גבוה. שמותיהם של יינות שקיבלו, נניח, 83 או 79 נקודות, לא יופיעו כלל. המידע הזה נשאר חסוי, נגיש רק ליקב עצמו. למה? כדי לשמור על תדמית היצרנים, לא לפגוע במותגים, ולשמר אווירה של קידום מצוינות – לא של ביקורת.
מניעיהם ברורים. תעשיית היין היא עדינה, רגשית, תדמיתית. בקבוק יין הוא לא רק מוצר – הוא תוצאה של מסורת, מאמץ חקלאי, יצירה. ציון נמוך עלול להפוך למכשול בשווקים, במיוחד עבור יקבים קטנים. יתרה מזו, ציון הוא עניין סובייקטיבי, תלוי שופט, תלוי הקשר. האם ראוי לשפוט יין על סמך טעימה בודדת באולם תחרות?
אבל מול ההיגיון הזה, ניצב עיקרון יסוד שאין להתעלם ממנו: זכות הציבור לדעת. הצרכן המודרני, זה שקורא, משווה, בוחן תוויות, רוצה לדעת את כל הסיפור – לא רק את החלק המחמיא. הוא שואל: האם היין הזה נבחן? האם קיבל ציון נמוך? האם יש סיבה לכך שלא ראיתי אותו בין המדליות?
וכאן מגיע ההבדל המהותי:
דקנטר אינה היחידה שנמנעת מלפרסם את רשימת היינות שלא זכו – למעשה, אין כמעט תחרות יין בעולם שעושה זאת. גם טרהוינו, Best Value ואחרות, שומרות על דיסקרטיות דומה. אלא שבניגוד אליהן, דקנטר אינו רק גוף תחרותי – אלא גם מגזין יין עיתונאי. וככזה, עליו לעמוד גם בסטנדרטים של אתיקה עיתונאית, שקיפות ואחריות ציבורית. זו לא רק תחרות – זו גם עיתונות, וכאן בדיוק ההבדל.
התשובות לשאלות הצרכנים חבויות מאחורי מסך של נימוס תעשייתי. דקנטר תספר לך מי הצטיין – אבל לא מי השתתף ולא עמד ברף. וזה, במובן מסוים, חוטא לשקיפות שהעיתונות, ומגזיני יין בפרט, אמורים להבטיח.הרי אם מגזין יין הוא כלי ביקורת – לא רק במה להמלצות, עליו לספק תמונה מלאה. לא לשם "שיימינג", אלא כדי לאפשר בחירה מודעת, צרכנית, מושכלת. כך נבנית אמון. כך נראית אחריות.
ייתכן שהפתרון טמון בשילוב: לפרסם רשימת השתתפות מלאה, עם ציון כללי (בלי ביקורת מילולית), או לפחות לציין אילו יינות נבחנו אך לא עברו את רף הפרסום. כך תישמר גם זכות הציבור לדעת וגם כבודם של היצרנים. עולם היין חב את קסמו למורכבות ולדיאלוג המתמשך בין אמת, תחושה וטעם. הגיע הזמן שגם הנתונים הגולמיים עצמם יהיו חלק מהשיח. לא נגד היין, אלא למענו.
למען הצרכן, למען היין – גם האמת צריכה מקום
באתר "אכול ושאטו" אנחנו רואים לנגד עינינו בראש ובראשונה את טובת הצרכן הישראלי – זה שקונה, טועם, בוחר ושואל שאלות. במקביל, אנחנו מחויבים לתעשיית היין הישראלית – ענף שמצוי בצמיחה, אך יש מי שעדיין מתייחסים אליו כאל "תינוק רך" שיש לעטוף בצמר גפן. אבל יין איננו תינוק – הוא תוצר של בגרות, של קרקע, של יושרה מקצועית. ואם נרצה שיקבי ישראל יעמדו בשורה אחת עם המובילים בעולם, חובה עלינו – גם כאנשי תקשורת – להגיד את האמת. לא כאצבע מאשימה, אלא ככלי לביקורת בונה, כבסיס לחשיבה מחודשת, כהזמנה לבדק בית. הרי עיתונות חוקרת איננה רק "מחטטת" – היא קודם כול אחראית, ויודעת לשלב בין אמירה ישירה לבין כבוד לעמל היצירה.
לכן, כשמוסדות בינלאומיים בוחרים לא לפרסם ציונים נמוכים או את רשימת המשתתפים המלאה, אנו שואלים: האם זו באמת הדרך לקדם את הענף? או שמא דווקא שקיפות, אמת ויכולת להתמודד עם ביקורת הן אלו שייקחו אותנו קדימה? האמת לפעמים כואבת – אבל היא תמיד מזמינה התקדמות. וזה, מבחינתנו, השירות האמיתי לצרכן וליין גם יחד.
עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה
הטייסטינג רום: שעות שמחות ותפריט קיץ חדש
בר היין 'טייסטינג רום' בפארק שרונה תל אביב מזמין לפתוח את הקיץ עם תפריט חדש, ושעות שמחות עם יין בכוסות. הבר שממוקם במבנה טמפלרי, מציע חוויית יין עם יין בכוסות מיותר מ-30 יקבים ישראליים, ביניהם שילה, פסגות, טפרברג, לוריא, הר אודם, טוליפ, קסטל, יפו, תבור, פלם, דלתון, רמת הגולן ירדן.
יש כאן מערכות מזיגה אוטומטיות ויותר מ-400 יינות בבקבוק מיקבים מהארץ ומהעולם – כולם כשרים, שלפי מנהלי המקום נבחרו בקפידה. לתפריט הקיים הצטרפו לקיץ מנות חדשות מותאמות לעונה וליינות (כשרות צהר). בימים ראשון עד חמישי בין 17:00–19:00 יש כאן שעות שמחות: 30% הנחה על כל תפריט היין והאלכוהול.
כפי שהמקום מעיד על עצמו: "בין אם אתם חובבי יין ותיקים או רק מתחילים לגלות את עולם היין – בטייסטינג רום תמצאו חוויה אחרת: טעימות חופשיות באמצעות כרטיס חכם, ייעוץ אישי מסומלייה מקצועי, חדר טעימות פרטי, אירועים קולינריים, סדנאות בשיתוף יקבים מובילים".
'טייסטינג רום' מבית וויסקי בר מוזיאון – אליעזר קפלן 36 שרונה תל-אביב. להזמנת מקום ו-03-5333213
