שרית גופן – מעולם הביטוח לצילום אוכל

בגיל 42 החליטה שרית גופן שהיא לא רוצה יותר לעבוד בחברת ביטוח על אף התנאים הטובים שהיו לה. היא רצתה ללמוד צילום באופן מקצועי ולהתמקד בתחום האוכל. בהחלט שינוי מסלול

"חוץ מפוטושופ מינימלי אני משתמשת באור – זה הכלי הכי גדול שלי. אפשר להעצים איתו, להסתיר, לומר לו מאיפה לבוא. יותר ויותר לומדים איך לשלוט בו". צילום שרית גופן
"חוץ מפוטושופ מינימלי אני משתמשת באור – זה הכלי הכי גדול שלי. אפשר להעצים איתו, להסתיר, לומר לו מאיפה לבוא. יותר ויותר לומדים איך לשלוט בו". צילום שרית גופן

אחרי המפגש הקודם שלי בסדרת הכתבות על צלמי אוכל ויין, עם טל סיון ציפורין בישוב הקהילתי בית חשמונאי, הפעם עליתי לרכבת ישראל והגעתי לעיר יבנה שבדרום שפלת החוף כדי לפגוש את שרית גופן. למען הסדר, ולגאוות סדרת המפגשים ההולכת וגדלה שלי עם צלמות וצלמים – שמבחינתי חשיבותם לכתבות עיתונות ואינטרנט גדולה לא פחות מזו של הכותבים, ולעתים קרובות אף יותר, הנה הרשימה המלאה: פגשתי את אפרת אשל, אנטולי מיכאלו, אפיק גבאי, דוד סילברמן, איל גוטמן, דן פרץ ודן לב.

שרית גופן בפעולה. צילום נורית פלד
שרית גופן בפעולה. צילום נורית פלד

כשחיפשתי לפני הפגישה קצת רקע על שרית גופן, גיליתי פרטים ביוגרפיים מעניינים. שרית בת 48, נשואה ואם לתאומים בני 18 וילדה בת 12. בפרופיל הפייסבוק שלה היא מגדירה את עצמה כך: שרית גופן צלמת‏, ‏מנכ"ל‏ ‏אצל עצמה לשם שינוי, עבדה בחברת ‏הביטוח מנורה מבטחים כמנהלת שיווק ופיתוח עסקי, עבדה בחברת ‏הפניקס‏, ועבדה בחברת ‏רוח נשית. אז סיקרן אותי מאוד ‏איך מכל זה שרית הגיעה לצילום, למה ומתי.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

שרית, למה צילום אוכל?

בצילום אוכל עוסקים אנשים עם בטן רכה לקולינריה – ולי זו הייתה בחירה טבעית. אוכל הוא נושא שקרוב ללבי, ומאוד מושך אותי ומרגש אותי הן ממקום מזין של נתינה והן מהפן והתפקיד של האוכל בחיים הטובים, בעצם כל מה שמתקשר ללייפסטייל ולהנאות החיים. אנחנו רוצים לראות את הדברים היפים בחיים ואת הנאות החיים , ואוכל הוא חלק מאוד מרכזי בהם. אני מצלמת אוכל כמקצוע. זה לא שאני צלמת מקצועית ברמה טכנית, אלא עוסקת בזה לפרנסתי. כי מקצוענות טכנית יכולה להיות גם אצל צלמים חובבים.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

בואי נתחיל עם הרקע האישי שלך

מהבית אני שרית ברנד, תל אביבית משכונת יד אליהו, שם גדלתי עם אחותי דורית (היום שף קונדיטורית בלונדון). בסוף 1982 עברנו לראשון לציון, שם למדתי בחטיבת ביניים ובתיכון. אחרי השירות הצבאי חזרתי לתל אביב לגור בשכירות לבדי. אצלי תל אביב זו הרגשה של בית. העבודה הראשונה שלי הייתה כמלצרית אצל אבנר לסקין במסעדת  ביקס במרינה של תל אביב. שם גיליתי את "הקולינריה", את חדוות והאושר שבטעמים. אצל אבנר עבדתי שלוש שנים וחצי רצופות, וכך מימנתי את כל התואר הראשון והשכירות. העבודה אצלו  פתחה לי את כל החושים לאוכל ולחוויה הקולינרית. בית הוריי היה חילוני עם רקע מסורתי, ואוכל אצלנו היה תזונה כדי לשבוע. אצל אבנר לסקין הבנתי שאוכל הוא התרגשות; שיש פירות ים, יין וטעמים, ולמדתי אצלו המון. קולינריה נשארה מבחינתי חובה ותחביב.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

עדיין לא הבנתי איך הגעת לעולם הביטוח

הדרך לשם הייתה ארוכה. לתואר ראשון למדתי בבר אילן תקשורת, יחסים בינלאומיים ומדע המדינה, ונדלקתי על עולם התקשורת. עבדתי בלשכת הפרסום הממשלתית כעוזרת פלנר, ואחר כך כפלנרית – עסקתי במחקרים ותכנון אסטרטגיות פרסום. חבר שהקים אז את תיאטרון תמונע שכנע אותי להצטרף אליו, והתיאטרון הדליק אותי. הייתי מנהלת ומפיקה בפועל, עסקתי באדמיניסטרציה, בפעילות מול העירייה ותקציבים שנתיים. בתקופה זו התחתנתי עם עמית, אותו הכרתי במהלך לימודי התואר הראשון, ובתחילת המילניום הפכנו להורים.

אחרי לידת עומר ודנה (בני 18), הבנתי שלא אחזור לתמונע. שנה וחצי הייתי בבית וחיפשתי מה לעשות עם עצמי – בפעם הראשונה בחיי לא היה לי ממש כיוון. חבר שעובד בחברת הפניקס הציע לי להגיש מועמדות, והתקבלתי למחלקת השיווק – כעוזרת למנהלת השיווק. בשנה השנייה צורפתי לעתודה ניהולית, והתברגתי למערך הבריאות של חברת הביטוח כמנהלת תיקי לקוחות. בהמשך ניהלתי את המחלקה לעסקים גדולים בתחום הבריאות, ואז את הפיתוח העסקי של אגף הבריאות – עבודה מול שווקים בינלאומיים במזרח אירופה. תוך כדי נולדה עופרי (בת 12), ואז פנו אלי מחברת מנורה שהייתה בתהליך התרחבות ושינויים, והוצע לי לנהל השיווק והפיתוח עסקי של כל אגף הבריאות. זה נראה לי כדבר הבא עבורי, אבל  דווקא המעבר למנורה ולמשרה בכירה, הבהיר לי את הפער בין המציאות היומיומית לדברים שאני אוהבת.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

אז עברת לצילום?

עדיין לא. הכל אצלי עובד לאט, אבל הייתי בדרך לשם. חיפשתי לתת לעצמי העשרה – כדי  שהייאוש יהיה יותר נוח. באותן שנים גרתי במרכז תל אביב. מול גן הילדים ברחוב העבודה, בו היו הילדים שלי היה סטודיו לצילום – בית הספר של הצלם גברא מנדיל. שנים רציתי ללכת ללמוד שם אבל לא העזתי, ובימים הללו של מנורה הבנתי שלימודי צילום יכולים להיות פתרון שייתן לי עניין לתחביב שמרגש אותי. כשקיבלתי את ההחלטה, התקשרתי להירשם ואמרו לי שהקורס מתחיל באותו יום. זה היה מפחיד, אבל קפצתי למים. הגעתי ולמדתי שנה שלמה תוך כדי עבודה בביטוח,

עדיין לא חשבתי שאני יכולה לעזוב את כל העיסוקים ולעסוק בצילום. זה לא משהו שהעזתי לחשוב ממש, אבל בכל יום שעבר הדיסוננס הפנימי שלי התעצם. בסוף השנה הראשונה הצגתי בתערוכת בוגרים. הנושא היה Home Sweet Home (אם תרצו: אין כמו בבית), אחרי אחרי שלושה חודשי עבודה הודפסו העבודות ונתלו על הקיר. כשפגשתי את התמונות בתערוכה, הבנתי שהן הרבה יותר מרירות ממתוקות – Bitter ולא Sweet. זה היה הרגע שהבנתי שאני רוצה לעשות משהו אחר בחיים.
עברו כמה חודשי קיטורים והבנה שאני לא רוצה את העבודה בחברת הביטוח, ואז ערב אחד הודעתי לעמית בן זוגי, שאני לא יכולה יותר. זה לא היה פשוט עם התנאים הטובים שהיו לי. אחרי דיונים עמית אמר לי – לכי על זה, ולמחרת התפטרתי.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

איך התחלת לעבוד בצילום?

בפסח 2012 יצאתי מעבדות לחרות. נרשמתי לשנת לימודים שנייה – מקצועית יותר. אז למדתי יותר על צילום סטודיו, והבנתי שאוכל הוא אחד התחומים, וזה מה שאני רוצה לעשות. במהלך שנת לימוד זו חיפשתי מי שייקח אותי כאסיסטנטית – היחיד שנתן לי בית היה דן לב, וחצי שנה הייתי אסיסטנטית שלו. מצאתי את עצמי בגיל 42 סטודנטית ואסיסטנטית, אחרי שהייתי מנהלת בכירה בביטוח. אני רואה זאת כפריחת נעורים.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

העבודה פורצת דרך הראשונה שלי בצילום הייתה ב- Telavivian – מגזין אינטרנטי שהוקם אז, ובא להציג את ישראל דרך תל אביב כמקום מלהיב – במיוחד לתיירים מחו"ל. חיפשו שם כותב-צלם לעולם הקולינרי, והפנו אלי את אנה קופיטו – יזמית המגזין. כמעט שלוש שנים סיקרתי בצילום וכתיבה את תחום הקולינריה בתל אביב, ובהמשך בכל הארץ. המפגש עם המסעדות הכי טובות איפשר לי לפגוש ולהכיר את מיטב השפים. בין השאר צילמתי וכתבתי על מסעדת כתית. שף מאיר אדוני אהב את התמונות, ואז הזמין אותי לצלם למסעדות האחרות שלו. כך היה גם אצל שף יוסי שטרית בקיצ'ן מרקט עוד לפני משייה, וכך זכיתי להתחיל לעבוד עם רשת בנדיקט, שעד היום אני צלמת הבית שלהם, ועם חוות תקוע שאני מלווה אותם מעל לשש שנים. נחשפתי למשרדי היח"צ בתחום המסעדנות ולמגזינים הקולינריים  – "על השולחן" ו"דרך האוכל", ובעצם כך החלה דרכי המקצועית. אני חייבת הרבה לעבודה ב- Telavivian ועם משרד היח"צ "בלנדר", ומרגישה ברת מזל.

את מצלמת גם בתחומים אחרים?

אני מצלמת עיצוב פנים ומה שקשור לעולמות הלייפסטייל. יש כמה מעצבות פנים שעובדות איתי, ואני מצלמת להן פרוייקטים. זכיתי לצלם חלק גדול מבתי המלון של רשת מלונות אטלס, כך שאפשר בהחלט לומר שהתחומים הם עיצוב פנים, מלונות ואוכל.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

מה הגישה הצילומית שלך? 

הגישה הצילומית שלי נובעת מהמקום בו צמחתי – סטודיו גברא, הגעתי לצילום יחסית בגיל מאוחר, אז לא ינקתי אמנות. הגישה של המורים שלי הייתה נאמנות ככל האפשר למציאות ולאמת – פוטושופ הוא רק כלי, כמו בחדר חושך לפיתוח התמונה ולא ליצירת התמונה. לי יש מצלמה ואור, ותפקידי לצלם עם המכחול הזה ולשלוט באור. שנים צילמתי רק בתאורה טבעית, למרות שלמדתי צילום סטודיו. הרגשתי שזו בגידה בעקרונות, אבל זה גם חסם אותי מבחינת שעות בהן אני יכולה לצלם. הבנתי שאני צריכה להביא את השליטה שלי באור גם לסביבה מלאכותית – לתת הרגשה של כמה יותר טבעי, ולא להרגיש את הפלאש. הקליק האחרון שלי הוא רק כשהסט מושלם, ופוטושופ, אם בכלל, רק בדברים הבסיסיים.  אני לא מחליפה בפוטושופ עלה נובל או אוכל שרוף. המטרה היא שאפשר יהיה לקחת את הפריים ולהשתמש בו.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

מי עושה סטיילינג לצילומים שלך?

בתחילת הדרך עשיתי גם סטיילינג. מהר מאוד הבנתי שזה לא נכון, כי אני רוצה להתרכז בפריים – תוך דיוק כמה שאפשר בצילום ובתאורה. ההתעסקות עם הסטיילינג מפריעה לי, מסיטה את תשומת הלב שלי, ופוגעת במה שאני נותנת ללקוח. למזלי, די מהר התחלתי לעבוד עם מגזינים, וכבר בשנה השנייה שלי כצלמת קיבלתי את מדור 'אוכלים בבית' של מגזין "על השולחן" למשך שנה וחצי. הם שלחו סטייליסטים, שנוצרו לי מערכות אישיות איתן ואיתם, והתחלתי לשתף איתם פעולה גם בעבודות נוספות. בחברות מסחריות ברור שעובדים עם סטייליסט וצלם. הסטייליסטיות שאיתן אני משתפת הכי הרבה פעולה, הן ענת לבל (בלוג טעימונת) ואינה גוטמן (עשתה עם שרית את הספר "כישופי סוכר"), אנחנו עובדות המון ביחד, וזה מייצר הבנה מאוד גדולה וחברות שהיא סינרגית.

באיזה כלים את משתמשת בנוסף לפוטושופ?

חוץ מפוטושופ מינימלי אני משתמשת באור – זה הכלי הכי גדול שלי. אפשר להעצים איתו, להסתיר, לומר לו מאיפה לבוא. יותר ויותר לומדים איך לשלוט בו. צריך ללמוד את חומר הגלם שהולכים לצלם, ואיך האור משפיע עליו.

מה ההישג הצילומי הגדול ביותר שלך עד היום?

הספר שצילמתי לרונית צין–קרסנטי שנקרא "כישופי סוכר" הגיע לחמישייה הראשונה בתחרות Gourmand World Cookbook Award שהתקיימה בסין ב- 2015 – קרוב לתחילת היותי צלמת. מאז צילמתי את ספר המתכונים של מתוקה והשתתפתי בספר "לא על המתוק לבדו – קינוחים משולחן החג של עמותת בית השנטי". אני צלמת הבית של אסם ומצלמת את כל אתר 'בישולים' שלהם – רואה זאת כזכות גדולה, יש לי לקוחות נאמנים כמו רשת "בנדיקט", חוות תקוע וטבעול. בעיניי זה הישג גדול שלקוח צועד איתך יחד.

כשאנחנו מדברים על צילום, מדובר בדרך כלל בסטילס. את פעילה גם בתחום הוידאו

כן, זה התחיל כצורך של אסם לסרטוני וידאו קולינריים. התלבטתי והחלטתי להרים את הכפפה לפיילוט, ואמרתי  שאם יאהבו נלך על זה. אהבו. היה לי ברור שלא אוכל לעשות לבד וידאו עבור חברה מסחרית, זה צילום ברמה אחרת. למזלי הגדול, בית ספר סטודיו גברא ממשיך להיות לי בית. שם הציעו לי קשר עם רן קושניר – צלם וידאו בוגר הסטודיו, בחור מקסים ומוכשר שלא עסק באוכל. עשינו את הפיילוט יחד, ומאז אני משמשת כחברת הפקה לתוכן קולינרי ולייף סטייל בפרויקטים רבים. זה כולל כתיבת תסריט, בימוי, העסקת כל אנשי הצוות. הפקנו כבר מעל 50 סרטים – לאסם, לחוות תקוע, לבנדיקט, לזוגלובק, וגם סרטים תדמיתיים שיווקיים יותר – למלון מלודי של אטלס, אולם אירועים טרין, מסעדת ויקי כריטסטינה ועוד.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

מה לקחת מעולם השיווק בביטוח לדרך בה את משיגה לקוחות?

(צוחקת) לצערי כלום בפן השיווקי, כי אני ממש גרועה בשיווק עצמי, אבל לקחתי המון מעולם ה- Customer Success – עבודה עם לקוח ושימור לקוח. הדרך בה אני מדברת עם מי שפונה אליי. כל שיחה עם לקוח פוטנציאלי היא שיחת שירות, ואפשרי שלפעמים השיחת אפילו תסתיים בהמלצה על צלם אחר כי הוא מתאים יותר. חשוב לי ללמוד מה הלקוח צריך ביום צילום, מה הסגנון שהוא מחפש. אני מתחקרת אותו, ונותנת לו שירות מקיף שמתייחס לכל ההיבטים; יחסי ציבור, פרסום, עיצוב – כל מה שקשור לעולם הוויזואלי, ולפעמים אפילו מתייעצים איתי אם להוציא מנה כך או אחרת.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

איך הגעת לאסם?

הם הגיעו אלי דרך המלצה. כמו רוב הלקוחות שלי. עד היום לא פניתי במייל שיווקי או הצגתי תיק עבודות ללקוח פוטנציאלי. כמו שאמרתי, אני די לוקה בחסר בשיווק עצמי. אמנם יש לי אתר אינטרנט, אבל זה אתר שחבר בנה לי לפני חמש שנים, ומאז לא עדכנתי בו עבודה אחת חדשה לצערי.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

מה הפנטזיה שלך בעולם הצילום?

לצלם בלי שיהיה לקוח משלם; רק מהמאוויים הפנימיים שלי – ללא מחויבות לעסוק בצילום כמקצוע אלא כאמנות -תוך קשר לעולם הקולינריה. מבחינה מסחרית, כמובן שאני רוצה לראות צילומים שלי בענק על שלטי חוצות, כי נעים מאוד שהדברים מקבלים תהודה החוצה, ולצלם עוד ספרים.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

מה את אוהבת לאכול?

קודם כל אני מאוד אוהבת לאכול, ואוכלת כמעט הכל. כפי שאני מתגרה ומתפתה מאוכל ולא שמה גבולות; כך אני מתגרה ממושאי הצילום שלי בתחום האוכל. אני אמא שמבשלת כל יום – יש לנו משפחה גרגרנית שאוהבת לאכול ומאוד אוהבת מסעדות, ואנחנו קצת פיינשמקרים. אני לא נוגעת בדברים בריח וטעם אניס, בדייסה – מהילדות, ועגבניות לא אכלתי עד גיל 20. כל השאר אשמח לטעום.

צילום שרית גופן
צילום שרית גופן

איזה מסעדות ושפים את אוהבת במיוחד?

אני מעריכה מאוד מקומות לאו דווקא מפוארים, כמו פורט סעיד או הקובייה בשכונת התקווה. מאוד אוהבת בשר – M25, מעריצה של יוסי שטרית – משייה וקיצ'ן מרקט – אני מעריכה אותו מאוד כשף ואדם על העשייה שלו. כל מקום שקשור לרותי ברודו הוא חוויה. אני אוהבת אנשים שמדייקים עד הקצה, ומתחברת לכל מקום כזה. אני בעד לנסות ולטעום אוכל רחוב, ולהתנסות בכל מסעדה. עוד בשפים: אבנר לסקין – אחד האנשים הכי מוכשרים. עידו פיינר "רוברטו דה וינצ'י", הוא שף מאוד מוכשר ואני מאוד מעריכה את העשייה שלו. מאוד מתחברת לעבודה של  אסף דוקטור – "דוק" ו"אייבי". יש פה המון אנשים מוכשרים, ויש בארץ אוכל מעולה.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה