באתר האינטרנט של "הארץ" יש מדור שנקרא 'תמונת השבוע', פרי עבודתם של צלמי העיתון ברחבי הארץ. אני נהנה להתבונן בצילומים, שמצליחים, מדי פעם, להוציא אותך מהמציאות שלך, לעולמות אחרים. אבל השבוע היו הצילומים ה"גדולים" או המדהימים במקומות אחרים.
הצילום הראשון (צילמה ג'ניס קראמס, במצלמת הטלפון הסלולרי שלה, והפיצה 
באמצעות יישום TwitPic), הוא של מטוס הנוסעים שנחת בהצלחה על נהר ההדסון בניו-יורק. האירוע יוצא הדופן הזה הוא מעבר לכל תצלום או מילה. אני מנסה לדמיין סיטואציה בה יש לך שניות ספורות כדי להבין מה קורה, מה מהות הבעיה שאיתה אתה אמור להתמודד, שניות ספורות כדי להחליט על הפעולה שאתה נוקט, ושניות ספורות כדי לפעול. לטעות בסיטואציה כזו זה יותר מאשר סביר. מן הסתם היה פה יותר מקצת מזל שהטייס הבין נכון, בחר נכון, וביצע נכון. אין זמן להתייעץ עם מומחים. אין זמן להתלבט. צריך "לחתוך". להחליט ולעשות – יהיה מה שיהיה.
מה היו עושים עיתונאים או הוגי דעות, מהשמאל או מהימין, או מומחים שמאיישים וועדות חקירה אחרי מלחמה, לו היו בתא הטייס באותו רגע? לא, אני ממש לא נכנס לפוליטיקה. אני מצדיע למי שברגעים מסוימים, שבהם צריך להחליט ולפעול, יודע מה לעשות, יהיה מה שיהיה. זה הסיכוי היחידי להינצל.
הצילום השני, שונה לחלוטין, למרות שצולם באותו איזור גיאוגרפי. זוהי תמונת 
עירום של מדונה, שצולם לפני למעלה מעשרים שנה. היא קיבלה אז תמורת "עבודתה" כמודל 25 $. הצילום עומד למכירה פומבית תמורת 15,000 $. אבל לא הכסף הוא הפואנטה כאן. מדונה לפני כך וכך שנים, כלל לא דומה או מזכירה את האישה, כוכבת הפופ והקולנוע, שמיליוני בני אדם ברחבי העולם מכירים, וחלקם אף מעריצים.
זוהי בחורה יפה, עם שיער שחור, וגוף "אמיתי". לולא היה כתוב שמה על יד הצילום הישן, בשחור לבן –דרך אגב, הסיכוי שמישהו היה מזהה אותה נמוך, עד כדי שואף לאפס. מדהים, לא יאומן, מה הבחורה הזו היתה צריכה לעשות לחזות שלה, כדי לרצות את טעם הקהל, ולהפוך מושא להערצה.
כשמנסים לחבר בין שתי התמונות, זו של פעם וזו של היום, נוצר הרושם, בעיני לפחות, שהדמות העכשווית חלולה לחלוטין. היא איבדה לא רק את היופי הטבעי, אותו המירה ביופי סינטטי, אלא שנוצר הרושם, אולי מוטעה לגמרי, שמה שהיה בפנים פעם, נעלם אף הוא.
שיהיה ברור: אינני שופט אותה. אני משתדל לא לשפוט אנשים, בוודאי כאלה שאינני מכיר. מה שיש כאן הוא איזשהו מבט ביקורתי, זהיר, על טעם ההמון, על מושגי היופי המקובלים והנפוצים אצל הבריות. או אולי יש כאן ביטוי לאיזה תסכול אישי קטן, ולא מטריד במיוחד, על שאינני מסוגל לקלוט ולהפנים את ההעדפות או הקריטריונים האסטטיים של חלק גדול מהאנושות.
תמונת השבוע הפרטית שלי התרחשה אתמול, יום שישי, בחדר השינה שלנו. 
בחדר הזה ממוקם גם, למרות התוכניות, שולחן המחשב שלנו. אז ככה: לפני כשבועיים התחילה לעבוד ביקב בחורה בשם נועה, שתפקידה מוגדר בשם המודרני והסופר מקצועי: קשרי לקוחות. לא שהתפטרתי מהתפקיד המכובד, אלא שנחוצה עזרה בתחום ( וזה לא התחום היחיד בו נחוצה עזרה…). נועה הגיעה בהמלצה של רותי, אלוהים יברך אותה, שעובדת בתפקיד זהה ביקב קרוב. מן הסתם תכירו או תפגשו את נועה בעתיד, בטלפון, במייל או ביקב.
אחד הדברים שנועה עושה בימים אלו הוא עדכון רשימת חוג הלקוחות בתוכנת ה- 
outlook (הניסוח הלא מצונזר הוא F.outlook, ואל תשאלו אותי מה זאת הגירסה המשופרת עם ה- F).
אז אני מגיע מהיקב הביתה, נכנס לחדר השינה לראות אם הכל בסדר, וזה מה שאני רואה: על המיטה מקפצות שתי ילדות קטנות ערומות, במקרה אלה הבנות שלי, צוחקות ומתגלגלות זו על זו, במשחקים שרק על המיטה של אמאבא אפשר לעשות. נועה יושבת בתוך כל המהומה הזאת, חיוך אין סופי על פניה, ומקלידה על המחשב שמות של לקוחות חדשים, כאילו היא נמצאת על חוף אי בודד, בשקט אין סופי, כשרק גלי הים נשמעים ברקע.
שיהיה שבוע טוב
זאב דוניה
24.1.09
