על חשיבות צילומי מזון ומנות במסעדות אין בכלל ויכוח – אלה הם המלח והפלפל של כל כתבה שמתפרסמת, ואולי המהות עצמה, כשהמלל הוא תירוץ לתמונות – להלן אינסטגרם. בכל זאת לא חשבתי ששיחות שלי עם צלמים יהפכו למיני-סדרה של כתבות באכול ושאטו, תחילה עם אפרת אשל, ממש לאחרונה עם אנטולי מיכאלו, והפעם עם הצלם אפיק גבאי.
לשיחת הטלפון שלי עם אפיק גבאי היו שני טריגרים. כשראיתי את תמונת החריימה של שף אלירן גבאי מ"פלאפל גבאי" (לא, אין קשר משפחתי. ואני כבר פנטזתי על בניית סיפור שלם על הקשר בין הצילום של אפיק לעיסוק המשפחתי באוכל), ממש הרגשתי את טעם המנה בפה, עם המזלג שכבר נעוץ בדג, פרוסות הלחם הטרי לניגוב הרוטב, המלפפונים הירוקים המרעננים למעלה, והסלט התורכי החריף למטה.
הטריגר השני היה כשפרסמנו לקראת פורים השנה את מבחן אוזני המן השנתי של שחר בן-פורת, שטעם את אלה של 10 קונדיטוריות ומאפיות, כשלכל סקירה התלוותה תמונה. מבין התמונות משכה את עיניי זו שאפיק גבאי צילם עבור 'פיס אוף קייק' (שבמקרה או לא קיבלה ציון גבוה בדירוג של שחר). הייתה זו הקומפוזיציה המיוחדת של התמונה, לכאורה נקייה ומסודרת, ומצליחה לשדר איכות. אז אני לא אוכל אזני המן, אבל גם כאן הרגשתי שאם כן הייתי אוכל, הייתי רוצה לטעום את אלה של פיס אוף קייק.
לאור הקדמה שכזאת, ברור שהתקשרתי לאפיק כדי להכיר אותו קצת יותר טוב. אז הוא בן 39, בזוגיות, במקור מיבנה וגר בתל אביב משנת 2004. הוא עשה מסלול מקובל של צבא, טיול בעולם וחזרה לארץ. בשנת 2002 נסע ללונדון לשהייה קצרה שהפכה לשנתיים, במהלכן עבד בצד הניהולי של תחום האוכל במקום שנקרא Mr Bagel, ושם נכנס לתחום הצילום כאשר הבעלים ביקש ממנו לצלם תפריט. אפיק קנה מצלמה, התחיל לבנות סטים ראשוניים, צילם את כל התפריט וראה שהוא אוהב את התחום. הוא רצה ללמוד צילום בלונדון, בדק וראה שזה סיפור יקר שם, והבין שצריך לחזור לארץ.
אז אחרי שנתיים של השראה בלונדון אפיק חזר, נרשם למגמת צילום ב'קמרה אובסקורה', ובעקבות פשיטת הרגל המצערת של מוסד זה, עבר ל'מכללת מנשר לאמנות', שם סיים את לימודי הצילום שלו. בכל תקופה זו כמעט לא נגע בצילום אוכל אלא בצילום אמנותי יותר, "למרות שאוכל הוא הכי אמנותי", כפי שהוא אומר. כשיצא לשוק העבודה התחיל דווקא בתחום האופנה כאסיסטנט של צלמי אופנה אחדים, הבין שזה לא התחום שלו, והתחיל לחפש מסלול במספר תחומים. אף אחד מהם לא עשה לו את זה, עד שקיבל משימה לצלם במסעדה – ונזכר ששם רצה להיות. אפיק גבאי אמנם מצלם גם קצת מוצרים בסטודיו, צילום טכני ופורטרטים, "אבל רוב הנשמה וה-passion .שלי הולכים לתחום האוכל", הוא אומר
תהיתי איך אפיק גורם לכך ניתן להרגיש בצילומים שלו את הטעם של האוכל, לפחות כפי שאני מרגיש. "בדרך כלל אני מנסה להעביר דרך צילום המנה את הרגש של השף; לחשוב מה השף חשב כשבנה את המנה, איזה תאורה הכי תחמיא, ותמיד אני חושב על הקהל שהשף מכוון אליו ואיך זה מתחבר, ומכניס הרבה רגש", הוא אומר. לא יכולתי להתאפק, והערתי לאפיק שראיתי גם כמה תמונות שלו שנראה בהן כי הוא פחות מחובר לצילום. תשובתו: "כפי שאמרתי לך, צילום זה עניין של הרבה רגש". הסתקרנתי לדעת האם הוא נעזר לבניית סצנות הצילום שלו בסטייליסים – מסגננים. ברוב המקרים הוא זה שמעצב את התמונה. "צריך לבוא ליום צילום ולחשוב שמנה זו צולמה כך וכך פעמים, ולכן לבוא מזווית שונה – לא ללכת על המובן מאליו".
כבר שש שנים יש לאפיק בלוג בשם תיק אוכל, שם הוא אחראי לצילום ולסטיילינג, ולכתיבה ולמתכונים אחראית אינס שילת-ינאי, שגם את שמה אני מכיר ממתכונים שמגיעים למערכת אכול ושאטו ואותם היא בונה עבור חברות מזון או רשתות קמעונאיות. "בבלוג יש לי החופש האולטימטיבי", הוא אומר. "אין כל הגדרה לצילום, אין חוקים, אין מנהל מסעדה או אתר אינטרנט, ושם יוצאים הדברים הכי מקוריים".
מה אפיק אוהב לאכול? "אני טועם הכל, ואף פעם לא אומר לא. אני אוהב מאוד בישולים ביתיים, במיוחד מבית אימא וסבתא עם אוכל מרוקאי וטוניסאי אותנטי, ומאוד אוהב אוכל אסיאתי חריף מופרע". מה הוא היה עושה אם לא היה צלם? "אני מאוד מתחבר לאדריכלות, בנייה, אסתטיקה של חללים, ותאורה – תמיד מחפש מקורות אור ואת האנרגיה שיש בחלל".
לא יכולתי לסיים בלי שאלה שמשלבת את הטעם אישי והמקצועי שלו. אתר אכול ושאטו בנוי בפורמט של תמונות רוחב. אנחנו מאמינים כי תמונות גדולות ככל האפשר הן יסוד כל כתבה או מתכון שאנחנו מפרסמים. כשאפיק שלח לי תמונות נבחרות שלו, שמתי לב שהוא מעדיף תמונות אורך, ושאלתי אותו איך בעצם הוא מחליט האם לצלם תמונת רוחב או אורך. "למדיה הדיגיטלית: לרוב הדרישה היא צילום רוחב, ולפרינט (עיתונים, מגזינים) צילום אורך. ההעדפה שלי היא צילום אורך. יש חלוקה יותר נכונה של הפריים למתבונן".
