ביקור בית ביקב לוריא – הכורם יוסף סיידא והיינן גידי סיידא

ספְסוּפָה – כְּפַר חוֹשֶׁן (אף אחד לא קורא לו בשם זה, שאפילו לא מופיע על שלטי ההכוונה), הוא מושב במועצה האזורית מרום הגליל, כקילומטר וחצי צפונית למושב מירון, לצד כביש 89, המחבר בין נהריה לצפת. הגענו לכאן לביקור בית אצל שניים: הכורם הוותיק יוסף סיידא, ובנו גידי – יינן יקב לוריא שבבעלות המשפחה.

בשנים האחרונות המושב הרחיב עצמו – מ- 109 בתי אב ליותר מ- 200, "יש כאן ביקוש מטורף עם הרחבות צעירים", אומר גידי, "מ- 200,000 ₪ לדונם (כולל פיתוח), זינק המחיר היום ל- 1.6 מיליון ₪, ואפשר לבנות בית וגם שני צימרים" – אכן, שם המושב יצא לרחוק הודות לצימרים הרבים בו, כולל אלה של משפחת אריה דרעי.

"רבים עוברים הנה מהמרכז, מגיעים עם וייב אחר – לא מושבניקים", מציין גידי. "אנחנו היינו עסוקים במקום ובקידום הנחלה. הם באים ורוצים ליצור מקום יותר טוב לילדים. יש אצלנו פרויקטים התנדבותיים עם הנוער והכנה לצבא כדי ליצור חומר אנושי טוב יותר. זו המטרה, ודברים קורים. תמיד היו קיטורים על המושב, הגישה שמובילים היום היא 'קח ותעשה יותר טוב', ויש לכך היענות רבה. זו חשיבה שונה לעומת הדור הוותיק. הפועל היוצא  – בית שמוצע להשכרה, מושכר תוך חמש דקות".

כבר לא מוכרים ענבים

מאפיין מרכזי של משפחת סיידא במשך שנים רבות, היה הכורמות ומכירת ענבים מובחרים למיטב היקבים. עכשיו כבר לא – לא מוכרים ענבים, ומשתמשים בכל הענבים עבור יקב לוריא במגוון הפורמטים שלו. מדובר ביותר מ- 200 דונם גפנים, וכל שנה נוטעים עוד או מחדש.

שכשהגענו לביקור עסקו ביקב לוריא בביקבוק עבור יקב בן זמרה, וגידי סיפר על ראשית ימי היקב: "היה לנו בית אריזה של פירות (עדיין משכנו של היקב, עד המעבר ליקב החדש שבבנייה מואצת), והיו כרמים. השתחררתי מהצבא ואמרתי לאבי: אם אתה רוצה שאעשה את היקב – נעשה אותו בדרך שלי. עשיתי אקסל של עלויות בסיסיות, בנינו קונספט עם מעצב תל אביבי ומיתוג 'לוריא' (על שם רבי יצחק בן שלמה לוריא, האר"י הקדוש מצפת) המשמש אותנו עד היום. תוך חודשיים נמכרו 20,000 בקבוקי הבציר הראשון, אותם ייצרתי ביקב אור הגנוז השכן. באתי לתל אביב למסעדות ואמרתי שכל הענבים שלי. לא האמינו, בדקו וראו שנכון, ואז טעמו יינות וקנו".

ב- 2009 גידי נבהל מהכמות – הוא גם היה היינן וגם מכר את היינות. החליט לעצור, ובדרכו המיוחדת העצירה הפכה  להכפלת כמות הייצור ל- 40,000 בקבוקים ואז 70,000. "עם רעייתי דנה עשיתי תוכנית קדימה של 'יחסינו לאן' עם בית האריזה. דנה גיבשה אותה כעבודת גמר בתעשייה וניהול במכללת תל חי, וקיבלה הצטיינות. עד היום אנחנו פועלים לפי אותה תוכנית, אך הכמות השתנתה – 120,000 שלנו, 50,000 של טמפו – פלדשטיין הכשר שנעזר בנו עד שעבר למשכנו החדש, וליקב בן זמרה כ- 60,000". כ- 25% מתוצרת היקב מיועדת ליצוא. גידי מודה כי היצוא ירד בשנות הקורונה, אך באופטימיות שלו מקווה שהיקף היצוא חוזר.

זוכרים שכשהגענו עסקו בלוריא בביקבוק עבור יקב בן זמרה? למה ומדוע? ביקב זה היה במשך שנים סכסוך שותפים, בדרך לכונס נכסים. בסוף קנה אחד השותפים את השני כפשרה, ואז נמכר היקב לכורם גדול בשם בוזו, אבל לא היה יקב. הילה כלתו של הכורם למדה ייננות, והיינות מיוצרים ביקב לוריא.

גידי למד ייננות ביקב שורק, במכללת רמת גן, ובעיקר במכללת אוהלו בקצרין שברמת הגולן, הוא למד הכול, כולל תקלות. יישם מידית כל בדיקה שלמד, קנה את כל הציוד הנדרש, ומבצע את כל הבדיקות ביקב, שעם הצמיחה הפך ליותר בוטיקי תוך הפרדת החלקות לתת חלקות. כל יין תוסס ומיושן בנפרד 12 חודשים לפי חלקה, ואז נעשה הבלנד. לדוגמא, יין הדגל גרנד ויטל מיוצר משנת 2011 ואילך מענבי מרלו, קברנה סוביניון וקברנה פרנק, באחוזים מאוד דומים. "בטעימה עיוורת מבינים שיש קו עובר של אותה חלקה ואותן שורות, ממש אותו יין משנה לשנה", אומר גידי." הכי חשובות ליקב אלה מסורת ועקביות, וזה מה שקרה לנו עם הגדילה".

ועכשיו: האבא הכורם יוסף סיידא

"בהרצאות דיברו על אבא שלי הכורם", מספר גידי. "הוא תמיד חושב מחוץ לקופסה. אין יועץ שלא מתקשר אליו עשרות פעמים – חי את החלקות, יודע ראשון, מזהה מזיקים וכל מה שקורה בכרם. מספק חומר גלם נקי ואיכותי, ואז לי נשאר לא להרוס".

את השיחה עם יוסף סיידא התחלתי בשאלה מסקרנת הנוגעת ל'כרם קאיומי' של יקב כרמל, ממנו הופקו יינות זוכי פרסים בעולם; כרם שנפגע קשות מווירוס ליפרול 3, וככל הידוע לי נעקר (קראו כאן). מצד שני, ממש ליד מיקום הכרם ניצב שלט גדול שמכריז עליו. הכרם מסקרן בגלל הקרב על השם, שהתחולל לאחר שניר שחם מיקב שורק נתבע על פגיעה בזכויות יקב כרמל על השם 'קאיומי', שהיה שם רשום – וריאציה על שמו המקורי של כפר ערבי שהיה בזמנו על אותו רכס.

"השזיף שלנו גדל שם בזמן שגידלנו פירות", אומר יוסף. "על מפנה אחד של הרכס נטע יקב כרמל את הכרם שלו, ועל המפנה ממול נטענו את הכרמים שלנו". מסתבר כי הכרם כולו נגוע בוירוס, יקב כרמל לא קולט את הענבים, והכורם מנסה מדי שנה לחפש קונים לענבים שנותרו. סיפור עצוב. בני משפחת סיידא היו מגדלי תמרים בדרום טוניס על גבול לוב, כשעד היום מוחזקים המטעים שם על ידי מכר של המשפחה. במקור המשפחה הייתה מצידון, ושם המשפחה נגזר כבאותם ימים ממקצוע – ציידים או דייגים.

משפחת סיידא הגיעה לספסופה  בשנות ה-50 המאוחרות. בתחילת שנות ה- 70 היו למשפחה מטעים בודדים – שלושת רבעי דונם שזיף, דונם וחצי תפוח ודונם אפרסק. באוגוסט 75 השתחרר יוסף מהצבא. האמת שהוא חשב להמשיך בשירות הצבאי, אבל האימא גליה אמרה: 'חיכיתי שתשתחרר כדי שתעזור לי', והוא נשאר במושב.

בשנות ה- 80 הייתה בצורת. למשפחה כבר היה שטח מטעים גדול, ואז נדרשו לקיצוץ במים לפי כמות האדמות. יוסף רצה ללמוד על גידולים פחותי-מים באיטליה או צרפת. הוא חשב על זיתים, כי לא הכיר גפן בסביבת ספסופה. "באיטליה ראיתי בכפרים בית, כרם, יקב – הכל צמוד. אהבתי מאוד את זה. פחות הבנתי ביין, הסתקרנתי בטוסקנה, ומה שראיתי התאים לי לגליל. אז שאלתי את עצמי למה זיתים? עשיתי סיבוב יינות בפיימונטה, והחלטתי שזה הכיוון. היה לי ברור שלא אלך על קברנה סוביניון, מרלו או שיראז. את זה היקצו כאן לגידול עבור כרמל מזרחי. לא נתנו לחקלאים לפתח ולקדם. שילמו לפי משקל, ואף אחד לא חשב שאפשר לנטוע לא רק לפי טונאז' אלא לפי מה שמתאים. הבאתי את הגוורצטרמינר לארץ – זן ארומטי מאוד שהאמנתי בו. התחלתי לפזול לנביולו, ברברה ולכל הזנים הכבדים. יש לנו 14 זנים, והכמות פחות מ- 900 קילו לדונם".

כשיוסף מדבר על אימו המנוחה גליה, רואים את הגעגוע בעיניו: "אימי זכרה בראש את מיפוי כל החלקות בכרמים; מה של מי ואיזה שטח. זו הטעות במשקים גדולים ובקיבוצים, בהם כורמים מתחלפים כמו בפלחה. זו טעות. צריך להכיר ולדעת את האיכות לפי הקרקע ולפי מה שיש בה – ורק מי שעושה זאת לאורך זמן, מכיר ויודע. לבקשתה, חודשים ספורים לפני שהלכה לעולמה לקחתי את אימי לנסיעה בטרקטורון. היא ידעה לזהות כרם שכבר חולק ואוגד מחדש, וזכרה מי היו הבעלים הראשונים של השטח. אני נדהמתי".

איזה זן אתה מעדיף? ומה עם הווירוס?

"כל זן מטורף בפני עצמו. בכל זאת מעדיף גוורץ ושרדונה בלבנים, ושיראז באדומים. בגידול הגפנים אני מגיע להצלחה גם עם הווירוס. עושה שמיניות באוויר כדי להצליח – אם לא מיץ ענבים אז גראפה. לא עקרתי אפילו גפן אחת – אני מרכיב ומשפר, כי  הסימפטומים של הווירוס תוקפים בתקופה של סוכר גבוה (אזור 22 בריקס). יש יינות שלא צריך בהם סוכר גבוה – עד שהווירוס מגיע כבר בוצרים".

בבציר 2021 דיווחו כורמים ויקבים רבים על ירידה משמעותית בכמויות הענבים. מה אצלכם?

"אצלנו היה ההיפך מהמחסור אצל אחרים – דיללנו פעמיים: שריגים ואשכולות. כדי לקבל איכות גבוהה יותר אנחנו מדללים אפילו ל- 700-800 קילו. במקביל הפסקנו למכור ללקוחות חיצוניים, כלומר ליקבים אחרים. האחרונים היו קטרון ופלטר".

חוזרים ליקב לוריא ויינותיו

ביקשנו מגידי סיידא לקבל את תמונת המצב של יינות היקב:  חמישה יינות לבנים קבועים – רוסאן, פינו גריז'ו, שרדונה רזרב שרדונה רזרב (חבית) ושרדונה ללא חבית (Unoaked), וגוורצטרמינר.

רוזה הוא מייצר כל שנה, והשנה ייצר שניים: רוזה קלאסי  -סנג'ובזה, פינו גריז'ו וברברה – "קריספי וחומצי", הוא אומר ומספר על הרוזה השני השנה: "מארה"ב הגיעה דרישה ליינות 'טוטי פרוטי'. לכן בחר בזנים פרחוניים: קברנה פרנק, מרלו  וגוורץ. "יצא רוזה מטורף – טרופי, אוף דריי', כך גידי.

אדומים: גרנד ויטאל, סינגלים – קברנה סוביניון, ברברה, מלבק, סירה, טראסה – סדרה בסיסית למסעדות, והרוסו – סנג'ובזה ברברה. פטי ורדו לא מבוקבק כיין זני, אלא משמש "כתבלין", בעיקר ביינות ה- Private label של לוריא.

מהדורות מיוחדות כשגרירות היקב

אין ספק  שהמאפיין המיוחד ב-ה' הידיעה של יקב לוריא, אלה המהדורות המיוחדות: עקב ההפרדה בין החלקות והיינות שלהן, מתקבלות אחרי שנה 200 חביות, שהן התולדה של החלקות.  מהן מיוצרים כ- 40 יינות פרטיים – Private label ומהדורות מיוחדות. "החבר'ה האלה הם מובילי דעת קהל שהופכים ליחצ"ני וסוכני היקב. מטעימת חבית יוצאים 'משוגעים'", אומר גידי. "רוני אלשיך, דידי הררי, יוחנן דנינו ואלי אלעזרא, הם רק אחדים מהשמות, וכולם הביאו חברים שהזמינו יינות. התוצאה היא סדרה ממוספרת של 300 בקבוקים, והמטרה שכל אחד יאהב את היין שלו לפי טעמו". שכשהבקבוקים מוכנים מתקיים בכרם אירוע השקה עם 60-70 איש שהזמינו חביות שלהם, גידי מביא בשר ומעשנות, וכל אחד תורם שני בקבוקים לאירוע.

יקב משוכלל ומרכז מבקרים חדש

בהתרגשות רבה הוביל אותנו גידי לאתר בנייה לא רחוק ממחסן הפירות – להלן היקב הנוכחי של לוריא מיומו הראשון. יש כאן לא פחות מאשר בשורה: היקב עולה כיתה, ובונה באזור תעשייה דלתון יקב משוכלל חדש, שייצר תחילה 200,000 בקבוקים, ובו מרכז מבקרים מרשים עם מראה לנופים של הר מירון ואגם דלתון, כשגם היקב וגם מרכז המבקרים מנצלים לטובה את המיקום הגיאוגרפי.  גידי מדלג בהתרגשות ברחבי המתחם. אנחנו רואים אתר בנייה, והוא רואה כבר  "יקב חדשני המשלב מרכז מבקרים הטובל בנוף גלילי מרהיב מצידו האחד, וצפייה בכל תהליך ייצור היין מצידו השני. כמו כן מקומות ישיבה לזוגות, קבוצות, ואירועים קטנים ומגוונים".

אנחנו נזהרים שלא להיתקל בברזלים, וגידי כבר רואה משאיות שמגיעות ומזרימות ענבים לאולם הייצור, שורות של חביות נערמות ומהוות רקע לגב של מרכז המבקרים, ואת צוות האירועים נערך לאירוע הבא. אופטימי מטבעו, גידי מקווה שזה יקרה כבר בחודש יולי הקרוב. האופטימיות מדביקה, ואנחנו מאחלים למשפחת סיידא שעוד השנה יחנכו את היקב החדש. והכול התחיל בבית אריזת פירות.