השבוע בענף היין 66: כרם קאיומי כבר לא קיים – מה במקום? מרום גולן

עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. השבוע: שלישיית קיבוץ מרום גולן-יקב כרמל-יקב רמת הגולן, מבקר המדינה והכשרויות – למה וכמה זה עולה לנו, יינות של היקבים פלם והנס שטרנבך, ומדור אלכוהול יוצא לדרך

כרם קאיומי בימים טובים יותר
כרם קאיומי בימים טובים יותר

1: כרם מרום גולן עובר ידיים – יש סיפור…

למדינה יש את ביבי ונוני, ולנו יש בענף היין את ארז (יקב כרמל) וענת (יקב רמת הגולן). לאט לאט מתגלה עוד מידע סביב המהלכים שהפתיעו רבים, בעניין עזיבתו של ארנון הראל את יקב רמת הגולן ופיטורי דורית בן סימון מיקב כרמל. הפוליטיקה בתחום הזה עולה על כל דמיון, וקצת קשה להאמין שענף היין הפסטורלי והרומנטי מספק לנו כאלו מחזות שייקספיריים.

כרם מרום גולן
כרם מרום גולן, צילום חגי מיכאלי

בימים אלה מתבשלת עסקה גדולה בין קיבוץ מרום גולן לבין יקב כרמל. זאת לאחר שהקיבוץ מכר עד השנה את ענבי היין שלו ליקב רמת הגולן בהסכמים קצרי טווח (הקיבוץ לא שותף ביקב). הענבים שמגדל קיבוץ מרום גולן נחשבים לאיכותיים מאוד (זני קברנה סוביניון, מרלו, שיראז, שרדונה, סוביניון בלאן ועוד).

יקב כרמל איבד בשנים האחרונות הרבה כרמים בגליל וברמת הגולן בגלל הזנחה, והכרמים האיכותיים בגליל העליון כבר אינם ראויים לייצור יין איכותי. לכן חיפשו ביקב אלטרנטיבות. כרם קאיומי שלמרגלות הר מירון בגליל העליון, סובל מוירוס הליפרול וממחלת הצהבון, ומצבו בכי רע עד כי לא מייצרים ממנו יין. שיראז קאיומי האחרון היה משנת 2012, וריזלינג קאיומי האחרון היה ב- 2015.

האלטרנטיבה הייתה חייבת לבוא על חשבון ענבים שפחות נגועים בווירוסים, ומכרמים שידוע כי יקב אחר (במקרה זה יקב רמת הגולן) מייצר מהם יינות פרימיום. באו אנשי הקיבוץ ליקב כרמל, ואמרו להם משהו בסגנון זה: 'קחו את הכרמים תמורת עסקת חבילה. תשלמו לנו מיליון שקל כדי להעביר את החוזה אליכם'. מי שאחראי על המשא ומתן מול יקב כרמל הוא מרכז משק מרום גולן, גבי קוניאל, גיסו של ארנון הראל שהיה מנהל השיווק של יקב רמת הגולן ונכנס לתפקיד מנהל היצוא של יקב כרמל במקום דורית בן סימון שפוטרה.

בימים הקרובים ייחתם החוזה בין כרמל למרום גולן, והחל מבציר 2018 ענבי כרמי הקיבוץ יהיו שייכים לכרמל. זאת כמובן אלא אם ברגע האחרון משהו ישתבש.

תגובת יקב כרמל:

לפני חודשים אחדים נתקבלה אצלנו ביקב הצעה מקיבוץ מרום גולן לרכוש מהם ענבים. לאחר בדיקה יסודית שהעלתה כי הקיבוץ סיים התקשרות עם יקב רמת הגולן מסיבותיו הוא, הוחלט להיענות לפנייה. מדובר בחוזה שיווק סטנדרטי על פי טבלאות המחירים הנהוגות אצלנו לענבים מסוג פרימיום. לאור האמור לעיל מדובר על התקשרות עסקית לחלוטין, וכל פרשנות אחרת מוציאה את הדברים מהקשרם הטבעי.

תגובת יקב רמת הגולן:

כרגיל, גם בכתבה זאת, מרבית העובדות והטענות אינן נכונות ואף שקריות, ובהחלט מגמתיות.

תגובת גבי קוניאל, מרכז המשק של קיבוץ מרום גולן:

אנחנו במשא ומתן עם יקב רמת הגולן להיפרדות, ובמשא ומתן עם כרמל. ברגע שתבשיל העסקה נצא בהודעה.

משגיח הכשרות של יקב עמק האלה
משגיח הכשרות של יקב עמק האלה, צילום איל גוטמן

2: מה בין כשרות למחירי היין הגבוהים בישראל?

סוגיית הכשרות הפכה בשנים האחרונות לסוג של האשמה בכך שמוצרים בארץ כל כך יקרים. דו"ח מבקר המדינה בעניין הכשרות עומד להתפרסם בימים הקרובים, וחלקים ממנו נידונו בוועדת הכלכלה לפני כמה ימים. ח"כ איתן כבל – יו"ר הוועדה ניהל דיון סוער, ונראה כי כל עוד לא תופרט הדת מהמדינה, שום דבר לא ישתנה, והכל ייגמר כרגיל בקצת צעקות בוועדות, ועוד דו"ח של מבקר המדינה שלא מזיז לאף לגבי היין נגזרו גזירות קשות של כשרות, רק בגלל היותו סממן מובהק של עבודה זרה אצל הגויים, ועל פי אמונתם של הפוסקים בנושא, הומצאו אין ספור חוקים נוקשים על מנת להגביל את ייצור היין ליהודים בלבד, ואם נדייק: ליהודים שומרי מצוות, ושבת בפרט. ליהודים חילונים אין אפשרות לקבל הכשר על היין שלהם.

יין הוא סוגיה מאוד רצינית ואובססיבית בקהילה החרדית בארץ ובעולם, בהיותו סממן מובהק של עבודה זרה, ודווקא בגלל זה נגזרו גזירות קשות של כשרות. מעניין לגלות שבתולדות עם ישראל אין הבדלים הלכתיים גדולים בין הספרדים לאשכנזים בנושא כשרות היין, אבל היקף ההתעסקות ההלכתית בנושא יין נסך, ולא פחות מכך – המשקעים האמוציונאליים שיש בעיסוק זה, גדולים לאין ערוך אצל האשכנזים. אין לשכוח שעלילות הדם התחילו באשכנז – היא גרמניה, צרפת ואנגליה, מהטענה הנוצרית המגוחכת שהיהודים מערבבים את יין הקדש בכנסיות הקתוליות עם דם נוצרים, כדי למנוע מהיין להחיות את דמו של ישו…

רגישות הנושא גוררת אחריה גם הרבה הלכות מאוד בלתי מתפשרות בנושא היין. יש יין נסך, ויש לנו סתם 'יינם' (יין שגוי הכין אסור בשתייה), יין מבושל,  יין ש"נבצר כדין" (זה אומר שגויים לא עסקו בבציר), ללא חשש טבל ועורלה ושביעית, כשר לקידוש לשיטת בית יוסף – שמתייחס לכמה מים אפשר להוסיף למיץ הענבים, תרומות ומעשרות, ערלה, נטע רבעי ושמיטה, איסור כליים, וכמובן יש גם פסק לגבי  "תרומה גדולה" ו"מעשר ראשון"  ו"תרומת מעשר" ( עוד סוג של מס). אם זה לא מספיק, על מנת לקבל כשרות מתחילה האפיזודה של הריבים בין הכתות השונות – שם הרב או בית הדין שנותנים את ההכשר. ואם ענף היין מסוגל לספוג את כל חוקי הכשרות, אז באים אותם רבנים וגוזרים את הכסף הגדול שמייקר את היין הישראלי. הטענה המרכזית של הרבנים הללו היא "אי אפשר לסמוך על הכשרות של הרבנות הראשית כי היא מושחתת", אבל מדובר בסך הכל בקנאות וביריבות אובססיבית של זרמים דתיים, חצרות מול חצרות, אשכנזים מול ספרדים, מנהל בנק מול מנהל בנק. כי החוק הישראלי מאוד ברור בעניין הזה.

משגיח כשרות בכרם שלא קשור לכתבה
משגיח כשרות בכרם שלא קשור לכתבה, צילום דיויד סילברמן, dpsimages

על מנת שיהיה אפשר למכור את היין לכל זרם וזרם ביהדות, אז כל רב ומקובל עושה כאוות נפשו ורוחו, וממציא עוד ועוד סייגים וכשרויות, על מנת שמאמיניו ישתו רק יין של מי שמשלם להם כסף. בין כל הגופים החרדיים שהיקבים מחזרים אחריהם, נמצא את בד"צ העדה החרדית – הגוף הגדול, הוותיק והמפורסם, המעניק כשרות לרבים מיצרני המזון הגדולים בישראל; כשרות הרב משה יהודא לייב לנדא – רב העיר בני ברק; בד"צ אגודת ישראל; בד"צ מהדרין; בד"צ "חוג חת"ם סופר, בד"צ בית יוסף – של הרב משה יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף ז"ל; בד"צ יורה דעה – של הרב שלמה מחפוד, מרבני יהדות תימן; בד"צ מחזיקי הדת של חסידות בעלז; בד"צ שארית ישראל; הכשרות OK וארגון הכשרות OU – שני גופי כשרות פרטיים שמרכזם בארצות הברית, אך פעילותם כלל עולמית. מחיר כל חותמת וכל תעודה עשרות אלפי שקלים בשנה. כל ביקור רב וכל משגיח שעובד או נמצא ביקב, עולה מאות אלפי שקלים בשנה, וכל זה מגולם בסופו של דבר לבקבוק שאנחנו קונים. 15,000 בתי עסק בישראל משלמים אגרות בסך 30 מיליון שקלים בשנה (רק אגרות).

בישיבה בוועדת הכלכלה, אמר מנכ"ל הרבנות הראשית, משה דגן, כי גם על הרבנות הראשית לא מקובל שלכל רבנות אזורית תהיה מדיניות משלה. הוא הוסיף כי הרב הראשי דוד לאו הקים וועדה שבחודשים הקרובים תפרסם המלצות לשיפור וייעול הכשרות, וציין כי הוא מקבל את ההערה לגבי כפל כשרויות ובד"צים שאין עליהם רגולציה, ואמר: "צריך לקבוע שתי רמות כשרות – בסיסית ומהדרין – ואני בטוח שכולם יתיישרו". נראה לי שהוא חי בסרט אם הוא חושב שלרבנות יש מספיק אומץ וכוח ללכת נגד התנזים של החרדים. נציגת המכון לאסטרטגיה ציונית, מירי שלם, ציינה מחקר שבדק 365 מוצרי מזון, והעלה כי ל- 91% מהם יש יותר מכשרות אחת, ורק 9% עם כשרות של הרבנות. 79% מהמוצרים שנבדקו נמצאו עם שתי כשרויות, ו- 22% עם יותר משתי כשרויות. לשאלתי מה המחקר קובע בנושא היין, נאמר לי כי נבדקו בעיקר היקבים הגדולים, ושם נמצא כי ליקבים אלו יש אפילו יותר משלוש כשרויות שונות.

כשרויות על כשרויות - וזה עוד לא הכל...
כשרויות על כשרויות – וזה עוד לא הכל…

דו"ח מבקר המדינה מצביע על קשר ישיר בין אלפי המשכורות של משגיחי הכשרות בתעשיית המזון בארץ, וכפילויות של כשרויות של כל מיני רבנים וחצרות, לבין יוקר  מחירי המזון והמשקאות.שחיתויות, איומים והעדפת מקורבים, קיימים בכל מקום בארץ. אין דין ואין דיין. אחת הבעיות המרכזיות היא שהרבנות הראשית לא חזקה מספיק כדי לכפות את סמכותה, ומאחר שהציבור לא רואה ברבנות סמכות עליונה, אז הרבנים מהמגזר החרדי מנצלים זאת עד תום, ודואגים רק לרווחתם על חשבון משלם המסים והקונה בחנויות.

יקבים מחויבים על פי ההלכה בכשרות אחת, והיא כשרות הרבנות הראשית. זה עולה אגרה ומשגיח בשכר, שהוא עובד מן המניין ועוסק גם בעבודות אחרות. אלו המשגיחים הכי אמינים, ויש לנו בתעשיית היין משגיחי כשרות מדהימים, שמבינים ביין ומעריכים יין. פשוט מדהים לראות את משגיח כשרות של יקב צרעה מדבר על יין בעיניים בוהקות. גם לראות את המשגיח של יקב בן חיים ניגש ללקוחות ומסביר להם על יינות היקב ומטעים אותם – מדהים בעיניי, המשגיחים של טפרברג עסוקים רוב הזמן בשטיפת חביות ועבודת כפיים קשה. אין זה נכון כי הם באים להחתים כרטיס וללכת. הבעיה היא לא המשגיחים שעובדים. הבעיה היא כל ה"נוספים", שבשלט רחוק מציעים את חתימתם תמורת עשרות אלפי שקלים, על מנת לקבל חותמת של הרב הזה והרב ההוא.

מבחינתי, כשיקב מחליט לשלם להם, זה כמו עוד סוג של שיווק ופרסום וחדירה לשוק ספציפי. כן, אם זה שווה לכם אז תעשו זאת. אבל לא להאשים את הכשרות בעליית מחיר היין. אין קשר.

תגובתו של קובי אלתר, דובר הרבנות הראשית:

במדינת ישראל יש חוק אחד, והחוק הוא שרק הרבנות הראשית מוסמכת לתת כשרות, ובמקרה הנדון זה יין. הרבנות הראשית מאפשרת למועצות הדתיות ולרבנים העומדים בראשן, לפקח על יקבים שמבקשים תעודת כשרות. כל גורם אחר לא מוסמך לתת תעודת כשרות, ולא מוסמך להסיר כשרות. ברגע שיקב מבקש בנוסף לתעודת הכשרות של הרבנות גם "השגחה" נוספת של כשרויות יותר מחמירות לדעתו, אז זו זכותו המלאה ואין זה מעניינה של הרבנות הראשית. רוצה יקב לשים את החותמת של חסידות הרב לנדא מבני ברק על מנת שחסידים אלו יקנו את היין הזה – זו זכותו והעלות היא עלות כפי שהוא משלם למשרד יחסי ציבור או פרסום.

היינן אלי שירן הגיב:

עניין הכשרות, עלותה והשפעת העלות על מחיר, היין צצים באופן די תכוף כאן ובמקומות נוספים. אכן, בהגינות רבה אתה מציין כי ניתן לראות בכשרות אמצעי לקידום מכירות (כמו עלויות ההשקות , תערוכות משרדי יחצנות ועוד ועוד), שהרי רוב הציבור בארץ לא ישתה יין ללא הכשר כלשהו. יחד עם זאת, כל ההתעסקות בדבר (וכוונתי היא ככלל ולא כאן), נשמעת לי שמגיעה ממניעים זרים. לא אפרטם, אך הם ברורים. שהרי לא ראיתי שמחירי היין שאינו כשר, זולים מאלו הכשרים ובאותה רמת איכות. הטענה כי השיח הוא על "הגדולים" לא תחזיק מים (או יין), שכן דווקא העלות היחסית פר בקבוק אמורה להיות גבוהה יותר ליקב קטן מאשר ליקב גדול.

לעניות דעתי, הגיע הזמן שהעיסוק בכשרות ובכל הבדצים למיניהם, יהיה מהותי ולא בהקשר השפעתו על עלות היין. שכן היא זניחה אם בכלל קיימת. באשר לתרומות ומעשרות וכו' – מציע שפעם אחת ולתמיד תבדקו באיזה אחוז מדובר. אני יודע את התשובה, וגם כאן 'זניח' זו מילת המפתח.

יקב פלם - מסביב רק כרמים, ירוק, ושקט

יקב פלם – מסביב רק כרמים, ירוק, ושקט, צילום דוד סילברמן dpsimages

3: יקב פלם – כוחה של צניעות

מדי פעם אני קופץ בהפתעה ליקב פלם, ויושב בחצר המטופחת שלהם. מסביב רק כרמים, ירוק, ושקט. ישראל פלם, אב המשפחה, נמצא שם תמיד. הוא אחראי על, לא – בעצם הוא לא אחראי; הוא הפנים של היקב. כל מי שמגיע לסיור וטעימות ביקב עובר דרכו. קצת הסברים על האזור, קצת על הטרואר, קצת על המשפחה, והגיע הזמן לשתות. ישראל הוא מסוג הייננים שהקימו כאן את התעשייה, ומי שלימד דור שלם של ייננים לעשות יין. הוא בין הבודדים שגם ידע להקשיב לאותם צעירים, ואפשר להם ליצור ולהתקדם תחת עינו הפקוחה, אבל עם הרבה חופש. ארץ ישראל היפה.

גולן פלם - יינן היקב
גולן פלם – יינן היקב

רוזה 2016 – בלנד מענבי סירה וקברנה פרנק. צבע ורוד חיוור יפה. באף ניחוחות פרחוניים, לצד מינרליות ועקצוץ של עישון. בפה חמיצות טובה מאוד, מליחות ורעננות כובשת. טעמי פטל טרי וצעיר, מעט משמש בשל. יין רך ומלטף. המחיר 89 ₪

פלם 2012 – בלנד מענבי קברנה סוביניון, פטי וורדו, מרלו וסירה (הושק לפני חודש). זו תערובת מאוד מעניינת, כשהקברנה דומיננטי. האף החושני מציג שלל ניחוחות שמובילים לטעמי פרי כחול וסגול של פירות יער ושזיפים. פסים של עשבי תיבול טריים, מוקה וקקאו, נכנסים בשקט ובעוצמות ראויות לאחר כמה ערסולים. יין עם עמוד שדרה חסון לצד טאנינים מעודנים. שאפו. המחיר 149 ₪

סדרת קלאסיקו של פלם
סדרת קלאסיקו של פלם

פלם קברנה סוביניון רזרב 2006 – יין ארכיון – לקברנה סוביניון הוסיפו מעט פטיט סירה ומעט פטי וורדו. זה יין חי, נושם ובועט, שעדיין לא הגיע לשיאו; עם נדיבות של ריחות וטעמי דובדבן, מעט קוצים ושזיף. בהמשך עולות שכבות של תבלינים, שמתערבבים עם הטאנינים העדינים. אפטר טייסט של עץ אלון חרוך, תה וטבק. ההפתעה באה לאחר כחצי שעה בכוס, עם גימור של ליקריץ שחור. מדהים.

לסיכום: יקב פלם נמצא בליגה של היקבים הרציניים והמושקעים בהרי יהודה. חשיבה לטווח ארוך (נטיעות כרמים בהרי יהודה, נטיעת כרם ניסיוני), אסטרטגיה שרואה גם את האזור ולא רק את היקב, חומרי גלם משובחים, ומעל הכל אהבה לעשיית יין ישראלי טוב. ואולי משהו שהוא הכי חשוב אצל יצרני היין הגדולים: צניעות.

גדי שטרנבך - הקו של היינן נשמר לאורך השנים
גדי שטרנבך – הקו של היינן נשמר לאורך השנים

4: יקב הנס שטרנבך – טביעת אצבע ייחודית

היקב יושב בגבעת ישעיהו שבחבל עדולם, בואכה עמק האלה. יש כאן "משק יין" – יקב, מסעדה ומקום מפגש. זה מה שעומד מאחורי המקום הקסום של גדי שטרנבך ושולה יפת. הדור הבא אדם – לומד ייננות בגרמניה, ובינתיים שומרים פה ביקב על הכבוד והיין הטוב. הטעימה נערכה בטייסטינג רום בשרונה, ותחת עינה הפקוחה והמקצועית של רוני ססלוב – הכל תוקתק כמו שצריך.

נחל חכליל לבן 2015 – בלנד של ויונייה ורוסאן. ריחות עדינים של מלון ואפרסק לבן. בפה יש מעט מנדרינה והרבה פרי צהוב, עם מעט רוזמרין וזעתר. אפטר טייסט נפלא, כשריח וטעם היערה יוצאים במלוא העוצמה. יין שמנוני ועשיר מאוד. יופי של יין. המחיר 80 ₪

ג'נבה לבן 2015 – סוביניון בלאן. יין שמתחיל שקט. תפוח ירוק, מעט קמומיל ואשכולית. בפה חומציות מאוד נעימה ופריכות טובה. לאחר מספר ערסולים היין נפתח, ומינרליות שופעת ממנו. לימונית ואשכולית שמשתהה בגימור. יופי. המחיר 90 ₪

נחל חכליל ורוד 2015 – סירה וקברנה סוביניון. בלנד מאוד מעניין של רוזה. ריחות עדינים של פירות יער אדומים. בפה חומציות מהנה, שמכינה את הפה לטעמי הדובדבן והריבס. מעט חריפות של הדרים באפטר טייסט. רוזה מעודן ומענג. המחיר 70 ₪

כרם של יקב הנס שטרנבך
כרם של יקב הנס שטרנבך

ג'נבא רזרב 2012 – קברנה סוביניון. היין שהה שנה בחבית חדשה ושנה בחבית ישנה. צבע אדום עדין. האף מתפרץ בניחוחות של פירות יער, שזיפים, פטל שחור, וניחוחות עדינים של קופסת סיגרים. הגוף נדיב, מרוכז, ומפתה. שלל טעמי ענבי קברנה, שהייחוד שלהם היה בבציר מוקדם. פטל, רמזים של קינמון וליקריץ. הסיומת ארוכה. המחיר 110 ₪

ג'נבא רזרב 2013 – קברנה סוביניון אליו נוספו 8% פטי וורדו. שנה בחבית חדשה, ושנה בחבית ישנה. צבע אדום בוהק, עם שוליים בהירים. באף מתקבלים ניחוחות מעט סגורים של פירות יער שחורים, אספרסו, קקאו מריר, ומעט בשר מיושן. בפה: גוף מלא, עשיר ומתובל, עם עשבי תיבול רטובים. חמיצות פריכה, טאנינים רכים, והתחושה היא שהיין כל הזמן עובד בפה. יין לאוכל. המחיר 110 ₪

לסיכום: ההחלטה של היינן לבצור מוקדם את הענבים מורידה את רמת האלכוהול ל- 13% ופחות, וזה משפיע ישירות על צבע היין ורמת המתיקות שציפיתי למצוא ביינות הללו. בטעימה נמזגו לנו גם יינות מתיישנים של היקב, והקו של היינן נשמר לאורך השנים. היינות עוצמתיים, שונים, ובעלי טביעת אצבע מאוד ייחודית.

חגית בעלת "עמירם" - אהבה ענקית
חגית בעלת "עמירם" – אהבה ענקית, צילום מאתר סנהדרינק

5: לא רק יין

ידוע כי אין יינן או מבקר יין שלא מסיים את יום העבודה שלו עם לפחות חצי ליטר בירה צוננת. הסיבה היא לא רק כי בירה זה משקה מרענן וטעים, אלא כי בירה שוטפת את הפה, ומאפשרת להמשיך לטעום יינות ביום המחרת (סיבה שהמצאתי עכשיו, אבל זה עובד עבורי).

זה נשמע כמו פרסומת אבל נכון: גם במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו שותה בעמירם
זה נשמע כמו פרסומת אבל נכון: גם במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו שותה בעמירם, צילום רוית לוגסי

הפאב הקבוע שלי לצורך זה נמצא בקצה של תל אביב, מול גני התערוכה על הפינה של אוסישקין: "פאב עמירם". גינס הכי טובה בעיר, טובורג הכי טרייה בעולם, ואוכל שחגית בעלת המקום, הבעלים עושה באהבה ענקית. מקום קטן, אנשים גדולים מהחיים. פעם-פעמיים בחודש יש הופעות קטנות של בלוז וג'אז, ואז המקום הקטן נהיה עוד יותר קטן – וזה הכי גדול בעיניי. אז הבירות נמזגות, ובין לבין יש צ'ייסרים של וויסקי וגם קמפרי, והחבורה שעל הבר שותה ומנתחת את המשקה. ומחליטה. זה מצא חן בעיניי, והחלטתי שביקורת המשקאות שהם לא רק יין, תיעשה אצל עמירם. אנחנו נשתה, נדבר, ויחד נקבע עמדה. נצא לדרך.

Label 5 Gold Heritage Scotch
Label 5 Gold Heritage Scotch

ויסקי: לייבל 5 גולד הריטג'

ויסקי סקוטי בלנדד עשיר ומעודן – מהדורה מיוחדת. בקבוק במראה יוקרתי, צבע נחושת בוהק. חלק, איכותי עד מאוד ומאוזן היטב. בלנד של 5 סוגי וויסקי מתקופות שונות ומחביות שונות, וזה מה שמעניק לו את האיזון בשלל הטעמים שבו, וכולל ויסקי סקוטי מאלט אשר התיישן במשך 20 שנים ויותר.

כבר בארומות הראשונות שהוויסקי משחרר, אפשר להריח ניחוחות מאלט מעושנים בעדינות נפלאה, כאשר עקצוץ ווניל מעניק ייחודיות, עם מעט קינמון ופרי שחור. בפה המשקה בעל מתיקות מאוד נעימה, חלק וקרמי. אפטר טייסט עשיר, מעט מעושן, והרבה תבלינים קלויים. העץ בקצוות מעניק יופי של איזון טעמים. המחיר 119 ₪ – בהחלט VFM (תל"כ – תמורה לכסף) אחד מהטובים

גולדסטאר SLOWBREW עם ֵ10% אלכוהול
גולדסטאר SLOWBREW עם ֵ10% אלכוהול

בירה: גולדסטאר חדשה נולדה

בירה טובה שותים במזיגה איטית. גולדסטאר לקחו את העניין הזה מאוד, ברצינות וייצרו גולדסטאר SLOWBREW, שהחליטו להתסיס אותה באופן איטי. בירה שלוקחת את הזמן, ומתבשלת לה לאיטה. התוצאה: 10% אלכוהול, עוצמת טעמים מרשימה, לאגר שחורה וסמיכה כמעט קרמית. זו בירה שצריכה לצדה אוכל, משהו שקצת יספוג את המרירות וקצת את האלכוהול.

זו לא בירה למתחילים, אבל כן לחובבי הגולדסטאר. טמפו שיחקה אותה עם הבירה, שמשווקת גם בבקבוקים וגם מהחבית. אני אהבתי יותר את טריות החבית. אפשר למצוא אותה הכי טרייה בעולם בבר הבולגרי שישקו, מאחורי בית הכנסת הגדול. אם רוצים לקנות הביתה: מחיר שישיית בירה גולדסטאר SLOWBREW הוא 42 ₪.

לה שוף - הבירה שהגמדים עושים
לה שוף – הבירה שהגמדים עושים

בירה: לה שוף – לזכרו של עמיאל (עמי) אפשטיין

חברת הכרם היא יבואנית של אלכוהול, יין ובירות. סל המוצרים שלהם תמיד היה מרתק, ובין כל המותגים הגדולים הם הכניסו מדי פעם כל מיני יקבים קטנים, מבשלות בירה נידחות ואלכוהול ייחודי, וככה אפשרו לנו לקבל טעימה מהעולם, של דברים מאוד שונים, וגם דברים שיכולנו למצוא רק בחו"ל כי אף אחד לא הביא אותם לארץ באופן סדיר. הפעם ההפתעה באה מבלגיה, וממבשלת בירת שוף מבית דובל מורטגט, המיוצרת בכפר אשוף שביערות הארדנים. ניצלנו את הטעימה לכבד את זכרו של עמיאל (עמי) אפשטיין, הבעלים של חברת הכרם שהלך החודש לעולמו.

לה שוף  – בירת הדגל של המבשלה. בהירה, פירותית ומתובלת. 8% אלכוהול שהול כמעט ולא מורגשים. מאוד חלקה, והתיבול שלה מאפשר לשתות ממנה עוד ועוד.

מק שוף – בירה כהה חזקה ומתקתקה. בין רכיביה השונים סוכר קנים בלגי ייחודי. 8% אלכוהול. זו כבר בירה שצורחת שהיא צריכה אוכל לידה, וכדאי אוכל מבושל וארומטי במיוחד.

הובלון שוף – שילוב ייחודי בין טריפל בלגית לIPA-  אמריקאי עוצמתי. בהירה, חזקה וארומטית. 9% אלכוהול. בירה שהעלתה חיוך על הפנים. הגמדים הקטנים, שלפי סיפור המבשלת מעורבים בייצור, עשו עבודה מצוינת. גבינות ונקניקים מעושנים לצד הבירה (עדיף כמובן שבאיזשהו שלב יהיו בבטן, ולא יישארו לצד הבירה).

נייס שוף – מהדורת החורף של שוף. חזקה, כהה ומתובלת בנדיבות. 10% אלכוהול זו כבר בירה לכאלה שמשלבים צ'ייסרים של ויסקי לידה. לאנשים שיודעים מה לצפות מבירה ומה שהיא תעשה לכם למחרת.

שוף סוליי – מהדורת הקיץ של שוף, בלונדינית וקלילה. 6% אלכוהול. זו בירה שתעשה רק טוב לתעשיית הבוטנים הקלויים.

 

 

 

 

 






תגובה אחת

כתבו תגובה