עם בני גם זו לטובה נפגשתי לריאיון זום נוסח קורונה, במסגרת סדרת ראיונות עם צלמות וצלמים שנועדו לתת כבוד למי שתורמים לכל כתבה בעיתונות ובאתרי אינטרנט. מאז שהתחלתי את הסדרה נפגשתי עם 16 צלמות וצלמים, שמהן ומהם שמעתי ולמדתי הרבה: אפרת אשל, אנטולי מיכאלו, אפיק גבאי, דוד סילברמן, איל גוטמן, דן פרץ, דן לב, טל סיון ציפורין, שרית גופן, תמוז רחמן, יולה זובריצקי, איל קרן, חגית גורן, יהונתן בן חיים, וחיים יוסף. אני מוכרח לציין שבמהלך הריאיון שכחתי שאנחנו בזום, ובני הצליח להעביר לי תחושה של שיחה פנים אל פנים.
בני, לפני שנתחיל, אני מוכרח לברר את מקור שם משפחתך 'גם זו לטובה'
קודם כל הוא אמיתי. רוב האנשים לא מאמינים שזה השם משפחה שלי, ולפעמים אני מראה תעודת זהות כדי שיאמינו. השם מאוד אופטימי ומחייב, זה מעולה. אבא שלי עלה מפרס, שם מקור השם שעבר מדורי דורות ולא שונה. לאחר שהגיע מ'נחום איש טוב גמזו' -מהדור השני של חכמי המשנה ואחד מרבותיו של רבי עקיבא , עליו מספרים שכל מה שקרה לו בחיים תמיד אמר: 'גם זו לטובה'.
אמרו חז"ל: "ומדוע קראו לו 'נחום איש גם זו' ? מפני שעל כל דבר שהיה קורה לו הוא היה אומר: 'גם זו לטובה'. פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר [בכדי שיבטל מהם את גזירותיו הרעות], אמרו מי ילך לשם? ילך נחום איש גם זו שהוא מלומד בניסים. שלחו בידו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. הלך, וישן באותו מלון, בלילה קמו דיירי המלון ונטלו את האבנים הטובות שהיו בארגז ומילאו את הארגז עפר. כאשר הגיע לשם פתחו את הארגז וראו שהוא מלא עפר, רצה המלך לקטול את כולם, מפני שאמר: 'היהודים צוחקים ממני'. אמר נחום איש גם זו: 'גם זו לטובה'"
ספר על עצמך
בן 35, רווק, נולדתי בחולון ולמדתי בה עד הצבא, גרתי באָזוֹר, חזרתי לחולון, עברתי לתל אביב ושוב חזרה. מה שברור זה שאני נשאר בטווח של 20 ק"מ. בתיכון לא היו לי ציונים הכי טובים, חוץ ממתמטיקה שאהבתי והיה לי קל. בשירות הצבאי הייתי חייל קרבי בצנחנים, ושם התחלתי עם הצילום, בלי שום חיבור קודם לכך. אני ממש לא מהצלמים שגדלו עם מצלמה ביד, שאבא או אמא שלהם היו צלמים; אצלי זה קרה במקרה.
מה הביא אותך לצילום?
ביום הולדת 35 שלי השנה (2020) ציינתי 10 שנים כעצמאי בתחום הצילום. אני עדיין לא מאמין שאני צלם, ובטוח שזה לא יהיה המקצוע האחרון שלי. אני אוהב לעשות גם דברים שונים, כמו לבנות לבית מוצרים מעץ, לחדש מוצרים ולעשות מהם משהו אחר משהיו. זה כיף וזה מנקה את הראש. השירות הצבאי שלי היה בדיוק במעבר בין פילם לדיגיטל (2004) – בטירונות צילמתי בפילם ובסוף השירות בדיגיטל. לא אשכח שהסתרתי מצלמת פילם בתוך ציוד צניחה, והוצאתי אותה באוויר כדי לצלם. בשנה האחרונה בצבא שמתי לב שאין לי הרבה תמונות.
זה יצר לי תחושת פספוס וחוסר הנצחה של העבר. זכרתי שלהורים שלי היו הרבה אלבומי תמונות ורציתי גם, אז לקחתי מצלמה קומפקטית של ההורים ויצאתי איתה לפעילויות בשכם וחברון. היה כייף להנציח את החבר'ה והנופים, ואני זוכר שלפני מעצר העדפתי להוציא שתי מחסניות מהווסט כדי שיהיה מקום למצלמה.
בטיול אחרי צבא צילמתי עם אותה מצלמה נופים מדהימים בניו זילנד ואוסטרליה. החברים קראו לי 'הבמאי', כי הנחיתי אותם איפה לעמוד בצילומים. התחלתי להבין שאני נמשך לסימטריה, לצבעים ולפריימים עם מסגרת טבעית. אחרי כמה חודשים בטיול קניתי באוסטרליה מצלמה מקצועית עם עדשות, לפי המלצה של צלם עיתונות שפגשתי בטיול. לא היה לי מושג איך מתפעלים אותה, אבל בכל זאת יצאו אחלה תמונות. כשחזרתי מהטיול המליצו לי ללמוד צילום, ונרשמתי לקורס בקמרה אובסקורה שמלמד את הכלים הבסיסיים בצילום. משם זה התגלגל ללימוד עצמי מיוטיוב שעות על גבי שעות בכל יום – אני חייב ליוצרים ביוטיוב המון גם היום, וגם לצלמים איתם עבדתי בתחילת דרכי.
אז ככה נכנסת לעבוד בתחום הצילום?
לא חשבתי להיות צלם, עדיין מוזר לי שאני צלם, ולא יודע אם תמיד אהיה צלם. אני מאוד אוהב לעבוד עם הידיים ולחבר דברים. הייתי "ילד לגו"; אהבתי מאוד לגו ותמיד קנו לי כל מיני סוגים. זה עוזר לי היום בלחבר רעיונות שונים אחד עם השני. לפני שהפכתי לצלם הייתי טבח בבית קפה וסושימן ברשת 'הסושייה'. צילמתי בשביל הכיף, עד שחבר מהצבא התחיל לעבוד באתר און לייף עם הקמתו, ואמר לי שמחפשים שם צלם ולפי דעתו אני מתאים. אמרתי לו שאני לא צלם, אך הוא שכנע אותי להגיע לפגישה. בפגישה התלהבו ממני והתחילו לתת לי עבודות, אבל הייתה להם בקשה שאני אגיש חשבוניות מס. אז הבנתי שאני צריך לפתוח עסק, וככה הכול התחיל.
איך הגעת לצילומי אוכל?
הדרך לצילומי אוכל התחילה כשעבדתי בבית קפה 'לה גופרה', וכסושימן בסושייה. אתר און לייף התחיל לשלוח אותי לצלם במסעדות, ומכיוון שעבדתי במטבח הייתי מגיע למקומות, יודע איך לדבר עם הצוות, מבין את הלחץ, יודע איפה לעמוד מבלי להפריע, וידעתי לעבוד עם אוכל. זה הרגיש לי טבעי.
ומה עם צילום מעבר למזון?
היום קשה מאוד להתפרנס רק מצילום מזון. בודדים מצליחים בזה, אם בכלל. אני אוהב לצלם הרבה דברים, אני חייב לגוון ולהידלק מחדש – צילומים קבועים וזהים משעממים אותי. תמיד אני עושה כמה דברים שונים ומחפש ללמוד חדשים. לאחרונה אני מצלם הרבה וידאו, עושה שידורי Live ומלמד צילום בשיעורים פרטיים.
יש הבדל בין התחומים?
צילום זה צילום. אם מבינים את הבסיס, כל התחומים משיקים אחד לשני בכל מיני נקודות, רק בווידאו זה קצת שונה. למשל, ראיתי סרטוני עריכת פורטרטים ויישמתי לאוכל, ולהיפך. לדוגמא, לפעמים בפורטרטים הפנים חלקות מדי ומוסיפים להם "רעש דיגיטלי" כדי לקבל טקסטורות. לפעמים בצילומי אוכל המוצרים חלקים וחסרי טקסטורות, אז הוספתי לקצפות רעש דיגיטלי עדין, וקיבלתי טקסטורות עדינות. הכול מתחבר. הדברים הקטנים תמיד מעוררים אותי מחדש לאהוב את מה שאני עושה. בלי דברים חדשים אני נכנס לשעמום.
מה הגישה הצילומית שלך?
אני קודם מסתכל על צילומים "כרגש" – מה הם גורמים לי להרגיש, ואחר כך אם הם יפים וכולי. היום אני מעביר סדנה בשם 'הפסיכולוגיה בצילום מזון'. למדתי הרבה מצילומים שלי, מסרטונים ומהסתכלות על תמונות מזון, מה מושך את העין ואיזו הרגשה הצופה מקבל. תמיד תשאלו את עצמכם "מה המסר שאני רוצה להעביר?”. למשל, כשסכין ומזלג מול המצלמה, נקבל הרגשה מאיימת. למה תמונות אוכל עובדות יותר טוב לאורך ולא לרוחב? כי האוכל מונח מול הסועד מהצלחת ואחריה, ופחות לצדדים. המוח מתחבר לדברים שרגיל לראות ביום יום.
למה רוב צילומי האוכל בזווית של 45 מעלות? זו הזווית בה אנחנו מביטים על הצלחת כשמונחת על שולחן. המוח הכי מגורה כשרואה אוכל בזווית הזאת, כי זה מרגיש לו כאילו אנחנו ישובים מול צלחת. כמובן שזה לא אומר שרוב התמונות צריכות להצטלם כך, אבל זו הזווית הכי מגרה ורוב תמונות המזון מצולמות ככה. אלה חלק קטן מהניואנסים שעוברים לי בראש בזמן הצילום. כשבאים אלי לקוחות אני בונה להם סגנון לפי מה שמתאים להם. אני סוקר ובודק את העסק, מה הם צריכים ומה יגרום ללקוחותיהם לקנות מהם יותר ולזכות ביתרון על המתחרים שלהם. כך אני בונה ללקוחות סגנון ספציפי שמתאים להם לקמפיין – לא כמו הרבה צלמים שבאים עם הסגנון שלהם, אלא כמו פרסומאים שבונים קונספט עבור הלקוח, אמנם עם טאץ' אישי שלי.
מה עם שימוש בפוטושופ?
אני משתמש בפוטושופ אבל משתדל כמה שפחות. מעדיף להיות מדויק בזמן הצילום כדי לא לבזבז זמן על המחשב אחר כך. זה משגע את השכל לשבת שעות על מחשב ולערוך. עדיף להשקיע כמה דקות בצילום מאשר זמן ארוך יותר על תיקונים במחשב.
מה דעתך לגבי תאורה – גישת אור טבעי מול גישת תאורת פלאשים?
אני מאמין שצלם מסחרי שצריך לייצר ללקוחות תוצאות זהות בתמונות במשך יום צילום שלם, צריך לעבוד עם פלאשים. תאורת יום משתנה כל כמה דקות, בחורף לפעמים אין אור והתאורה משתנה ומשנה צבע מהר מאוד. אי אפשר לסמוך רק על תאורת יום אבל אפשר להיעזר בה. אם אני רוצה להעביר תחושה של אור צהריים בתמונה, כי המנה מפורסמת כדיל צהריים, אני צריך לייצר את האור הזה ושהוא יהיה קבוע לכל אורך הצילומים. אני משתמש בפלאשים רוב הזמן, ולפעמים כשיש תאורה טבעית טובה אני משלב. אני גם מלמד את זה בשיעורי צילום מזון אחד על אחד. תמונה צריכה קודם כל להיות טובה, אחר כך יפה. אני צריך להעביר קודם את המסר של הלקוח. היו פעמים שצילמתי ולא ממש אהבתי את התמונות, אבל הן העבירו את המסר וזה הכי חשוב.
מה ההישג הצילומי הגדול ביותר שלך?
וואווו, קשה לי לקחת את זה לנקודה אחת. קרה לי כמה וכמה פעמים בעשר השנים בהן אני מצלם, שחזרתי הביתה אחרי יום צילום ואמרתי לעצמי 'מי היה מאמין שביום מהימים אצלם דבר כזה או ללקוח כזה?'. זה קורה עם חיוך גדול ומחשבה, 'כיף שהגעתי לנקודה הזאת בחיים'.
במה אתה גאה?
גאה בעצמי שמדי פעם אני יוצר פרויקטים אישיים במזון ובתחומים אחרים, מצלם לפעמים במתנה לעסקים שזקוקים לפרסום, לא בתשלום. הפרויקטים האישיים נותנים ביטוי לאופי השטותניקי שלי, שאני אוהב להכניס בתמונות. כילד לגו שמצליח לחבר בין דברים, הראש שלי מחבר דברים לא הגיוניים ושואל את עצמו, למה? ומה-'למה' אני מפיק את הרעיון. פעם קפץ לי לראש תמנון בתוך חצוצרה. לא הבנתי איך זה קשור; אולי התמנון הגיע כי התחלתי לאכול אוכל לא כשר באותה תקופה. הבנתי בשלב כלשהו שיש לי משיכה לאוכל מיוחד וכלי נגינה, וצילמתי כמה פרויקטים עם כלים שונים. עם הרעיון המוזר יצרתי סדרה של מאכלים בשילוב מיוחד עם כלי נגינה שונים – food&music.
מה יגרום לך אושר?
להמשיך ליצור בכל תחום ושלקוחות שיגידו לי 'בני, תצלם כמו שאתה רוצה, תתפרע עם התוצאות'. זה יעשה אותי הכי מאושר, כי ככה יש לי ביטוי גדול מאוד. לצערי לקוחות בתחום המזון מאוד שמרנים, וחוששים לפגוע בלקוחות שלהם עם תמונות מיוחדות. ניסיתי הרבה פעמים להציע ללקוחות רעיונות מיוחדים, אבל הם סירבו. אני מאוד רוצה לייצר תמונות מיוחדות כדי לאתגר את הלקוחות, וגם כדי לעשות דברים שאנשים לא ראו; לא לצלם את אותו שטנץ כמו כולם. המטרה שלי היא שאדם יביט בתמונה שלי, והיא תגרום לו לעצור ולחשוב יותר משלוש שניות. אנחנו חיים בעידן עם המון תוכן ויזואלי ביום יום – ואם מצליחים לעצור מישהו או מישהי לשלוש שניות, הצלחנו.
בבלוג שלך יש פוסטים כמו 'האם להוריד מחירים בתקופה שאין עבודה?' או 'האם לפטר לקוחות'. הסבר ונמק
בדיוק כמו התמונות המאתגרות – הרעיון הוא לכתוב על מה שלא מדברים עליו וליצור שיח. הרבה מאיתנו מפחדים מ'מחשבות של אחרים', אבל אלה הן רק מחשבות. אלו הפוסטים הכי נצפים אצלי בבלוג שבאתר. עם הזמן מצטרפים יותר ויותר לרשימת התפוצה שלי, בעיקר בגלל תוכן כזה מעניין שאני כותב.
חשוב לקוחות ולעצמאים להבין את החשיבה אחד של השני, ככה מתפתחים. למשל, אם לקוח מבקש תמיד להוזיל במחירים ובעל המקצוע מסכים, בסוף זה יכול לפגוע במקצועיות של העבודה. ברגע שהעבודה לא כלכלית למישהו, הוא לא ייתן מעצמו 100%, הוא ייתן הרבה פחות. לכן לקוח יכול להבין שיש מציאות כזאת שהוא פוגע בעצמו אם הוא מחפש תמיד את הזול.
מה אתה אוהב לאכול?
סושי ושווארמה. סושי אני יכול לאכול עד שכואבת הבטן, ושווארמה בפיתה זה מנחם. אני לא אוכל יותר מדי משניהם, ונהנה בכל פעם.
משהו לסיום?
מאוד נהניתי מהשאלות. אני מאחל לכל מי שקרא עד כאן, אם אתם צלמים או אוהבי אוכל, לנסות לצלם בצורה מיוחדת. לחשוב מחוץ לקופסה, ללמוד דברים חדשים, ולזכור תמיד למצוא את הדבר שמדליק אותנו במה שאנחנו עושים ולעשות ממנו יותר, כי ככה שומרים על התפתחות ואההבה.
והנה הלינק לאתר של בני גם זו לטובה
