טל סיון ציפורין – מחוברת לחוסר השלמות בצילומים

כמי שמאמין בכוחן של תמונות ובחשיבותן ותרומתן לכל כתבה, בוודאי בתחומי אוכל ויין, אני שמח כי השמות בסדרת הראיונות שלי עם צלמי אוכל ויין, הולכים ומתרבים: אפרת אשל, אנטולי מיכאלו, אפיק גבאי, דוד סילברמן, איל גוטמן, דן פרץ ודן לב, ועתה עם טל סיון ציפורין, איתה נפגשתי בביתה שבישוב הקהילתי בית חשמונאי.

טל גדלה במושב כפר מעש, למדה בפתח תקוה, בצבא שירתה בחיל המודיעין, ואחרי השירות הצבאי למדה אדריכלות באוניברסיטת תל אביב במשך שנתיים, החליטה להפסיק, ועברה ללימודי עיצוב מדיה וגם צילום וחדר חושך בקאמרה אובסקורה. הלימודים נקטעו בגלל נסיעה לארה"ב, ממנה חזרה ללימודי עיצוב גרפי במכון האקדמי טכנולוגי בחולון, קיבלה תואר, ועבדה כמעצבת גרפית בסטודיו-ים שונים ואחר כך כעצמאית במשך עשר שנים. כאם לשלושה ילדים, טל קושרת את הלידות של ילדיה לציוני דרך מקצועיים שלה: כשנולד הבכור היא התחילה את דרכה כמעצבת גרפית, כשנולדה הבת האמצעית – התחילה להיות מעצבת עצמאית, וכשנולד הבן הצעיר לפני שבע שנים – הבינה שמיצתה את העיצוב הגרפי.

אל הצילום היא הגיעה דרך אוכל, שתמיד הייתה לו נוכחות גדולה בחייה – בישול, קריאה, אירוח, "התעסקתי עם זה המון", היא אומרת. התחילה לצלם בסמארטפון ולהעלות תמונות לאינסטגרם, ועם הרקע שלה כמעצבת גילתה עניין גובר בתחום, והלכה ללמוד צילום בסטודיו גברא. במקביל יצרה צילומים סביב בישול ואפייה, תחילה לא באופן מסחרי אלא בפייסבוק ואינסטגרם. אפרת ליכטנשטט – בלוגרית, בעלת מדורי אוכל ומחברת ספרי בישול, אמרה לה "תפתחי בלוג. את יודעת איך עושים את זה, ותוך חצי שעה תפתחי בלוג" – וכך היה. הבלוג Chocolate Salt (שוקולד ומלח) נולד. במקביל, הרבה מתוך המדיה החברתית והקהל שצברה באינסטגרם ובבלוג, התחילו להגיע לטל עבודות צילום.

טל, מי הלקוחות שלך?

בין הלקוחות שלי רשתות הקונדיטוריה רולדין ובוטיק סנטרל, קבוצת R2M – אני כותבת קבוע במגזין שלהם, עם מתכונים שאני מכינה ומצלמת, כתבות למגזינים בחו"ל על יצרנים מקומיים, הוצאת הספרים תכלת ויקב רמת הגולן. ל- Culture Trip – מגזין בריטי בינלאומי, אני מצלמת הפקות מקומיות שקשורות לאוכל. למשל, הם הפיקו סדרת וידאו ברשת בשם Wonder Last שעסקה במאכלים מקומיים בעולם, ובישראל עשו על שקשוקה. הצטרפתי אליהם כצלמת סטילס בעיר העתיקה בירושלים ואצל עתליה בעין כרם. במגזין 'השולחן' החדש, בהפקה של ארבע שפיות צילמתי את אמילי גולדברג ושולי וימר.

 מה הגישה הצילומית שלך?

מינימליסטית. אני אוהבת פריימים נקיים מאוד, שבנויים פשוט גם מבחינת התאורה. בדרך כלל אני מחפשת את האור הכי טבעי שאפשר להשיג. יחד עם זאת, מאוד חשוב לי הסיפור והאינטגריטי של הצילום. כשמדובר בצילום אוכל, זה צריך להיות הכי אמיתי, מחובר למקום לאנשים, ומהמקום ממנו האוכל יוצא. מדובר בצילום ללא שימוש בעזרים – אני אוהבת את הכנות שיש בדברים, גם אם זה אומר שהצילום לא הכי מושלם. העבודה שלי מאוד מדויקת, אבל מחוברת לחוסר השלמות.

האם את משתמשת בכלים לעיבוד הצילומים?

מעט מאד, עיבודים בסיסיים בלייטרום ופוטושופ. בסופו של דבר הצילום מתרחש בזמן שמצלמים אותו, ואני שואפת להגיע לתוצאה הרצויה במקום ולא בדיעבד.

מה ההישג הצילומי הגדול ביותר שלך עד היום?

אני מאוד גאה בספרי הבישול שצילמתי. אורי שביט – המטבח הטבעוני שלי, וספר הבישול של חלי ממן – בהם הייתי אחראית גם על הסטיילינג והנראות של המנות. את המנות עבור הספר של אורי שביט בישלה אורי, ועבור הספר של חלי ממן – בישלה בתה במטבח שלי. אחד הפרוייקטים שהכי מרגשים אותי הוא קהילת ״צלמות טובות״, קהילת פייסבוק שהקמתי לפני למעלה משנתיים יחד עם הצלמת איה ווינד עבור צלמות מקצועיות. זו קהילה תומכת מלאת ידע ועשיה למען קידום נשים צלמות בארץ.

מה תרצי לעשות בהמשך?

הייתי רוצה לצלם יותר בחו"ל. לי יצא לעשות מספר כתבות למגזין, אך אשמח למשהו משמעותי. ואני רוצה לעשות עוד ספרי בישול – זה תחביב שלי מאז ומתמיד, למרות שספרי הבישול הולכים ונעלמים.

מה את אוהבת לאכול והיכן?

יש לי חיבה גדולה למטבח הישראלי החדש שמתפתח – אוכל שמחפש את המקומי, ואני אוהבת עוגות שמרים. דוק היא אחת המסעדות האהובות עלי, ובאופן לא מפתיע, יש לי פינה חמה אל המסעדות של קבוצת R2M ואם אתה שואל על שפים שאני אוהבת במיוחד, אלה אסף דוקטור מדוק, עידו פיינר, וארז קומורובסקי – שהוא גאון.