יינן השנה: דוד בר-אילן מיקב טוליפ-מאיה
זו הייתה השנה של דוד בר-אילן מיקב טוליפ וגם של יקב מאיה הצמוד אליו. השנה חשף דוד יינות חדשים שממותגים כ'סדרת היינן' (מורבדר 2018, פרנק מרלו רזרב 2018, ושרדונה 2018). אחרי המון שנים ביקב טוליפ, ותוך כדי לימוד הטרואר וחומר הגלם שברשותו, הצליח דוד לרקוח אומנם סדרה מוגבלת אבל איכותית מאוד, שמראה על היכולות וללא ספק ההתבגרות של בר-אילן במציאת האיזון והטעמים ביינות אלה. לא צריך תמיד יינות בומבסטיים, כשהרוב מנסים לדחוף לנו בעיקר דרך משרדי יחסי ציבור את היינות שהם קוראים להם "סגנון ים תיכוני", אז שלושת הבקבוקים הללו עושים בית ספר לשאר. גם אם מדובר בשרדונה שהכי פחות מזוהה עם סגנון הים התיכון, אז בר אילן מסנתז אותו מושלם. ועל זה דוד בר-אילן הוא הבחירה שלי ליינן השנה.
איש השנה: שניאור עטיה משגיח הכשרות של יקב ברבדו
שניאור עטיה – משגיח שהוא יינן בכל רמ"ח איבריו. במהלך השנה האחרונה זכיתי לא פעם לראות את שניאור בעבודתו ביקב ברבדו, החל מקבלת הענבים מהכרמים, המיון, הסחיטה, הדאגה לתסיסות בזמן, הטעימות, הטופינג, האהבה לחומר הגלם מההתחלה ועד לביקבוקו. ההערצה שלו למשקה האלים הזה מדהימה בעיניי. כשמתבוננים בו בעבודתו הקשה מבינים שהשגחת הכשרות היא רק חלק מהתעסוקה שלו ביקב. ההנאה הגדולה שלו היא לראות את הלקוחות נהנים בסוף מפרי עמל של עבודת צוות, שהוא חלק מאוד דומיננטי בה. משגיח שהוא יינן.
מנכ"ל השנה: שרונה פז–בלוגולובסקי מיקב ויתקין
הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל של קוביד .19 והפכה את מרכז המבקרים של היקב לסוג של מקום מוגן ושפוי למאות ואלפי ישראלים שהיו צרכים לנשום קצת. כשהכול היה סגור מסביב, כשהמסעדות וחנויות היין הפסיקו למכור, היא עשתה בית ספר לכולם, וכמעט באותה נשימה לא נבהלה כאשר היחסים עם חברת הכרם עלו על שרטון. היא בחנה את ההצעה של יקב כרמל, זיהתה את הפוטנציאל ובמספר פגישות חתמה על ההסכם להעברת ההפצה והשיווק אליהם. אומץ – ניסיון – ראיית העתיד, על כל אלה שרונה ראויה לתואר מנכ"ל השנה של תעשיית היין הישראלית.
איש השיווק של השנה: יוסי אדרי סמנכ"ל מכירות ושיווק ביקב כרמל
כאחד שהגיע לכרמל והבין מהר מאוד שהוא קיבל בירושה עסק בשלבי גסיסה, ושהעסק צריך להשתנות ומהר – אחרת, מי שהיה היקב הראשון פשוט יפול, והתחיל לשחק בחשיבה מחוץ לקופסה. היין אכן חשוב, אבל צריך להזרים מזומנים לחשבון. החשיבה מחוץ לקופסה הייתה מהלך גאוני, שככול שמנתחים כלכלית את המהלכים, מבינים את ההיגיון.
חיפוש יקבי בוטיק משובחים, מציאת קהלים חדשים, התמקדות בציבור שבאמת קונה הרבה יין (חרדים גבירותי ורבותי, חרדים) וצמצום עלויות שיווק ושינוע, וגם איתור ומשיכת מותגי בירה מהארץ ומחו"ל. הרבה גיחכו שבסוף ישימו על המשאיות גם מוצרי חלב, אבל כל עוד שגם ארגזי יין יורדים מהמשאית הזו, למי אכפת.
הלבן של השנה: שרדונה וינטג' 2021 של יקב ירושלים
39 שקלים ואף פחות. ליאור לקסר – יינן ראשי ומנכ"ל היקב, יצר יין מדהים, חד, חמאתי. שימו אותו ליד כל שרדונה (ירדן, קסטל, בזלת הגולן ואחרים), וההנאה לא תהיה פחותה. זה שרדונה ישראלי בלי כל היח״צ מסביב. וזה המחיר הנכון שיין צריך להימכר בו בארץ.
הרוזה של השנה: פינק זינפנדל 2020 של יקב אסף
אסף קדם ואורן קדם יצרו רוזה עשיר בטעמים, עם חומציות מדהימה, עשבי תיבול ופלפל שחור בקצוות, יין לאוכל הכי ישראלי שיש. בריחה מהתותי פרוטי כמו מאש, אף על פי שהרוב עדיין תקועים שם, ועל זה שאפו. הטוב ביותר לטעמי. 90 שקלים.
האדום של השנה: יקב דלתון LEVANTINA 2020
בלנד מפטיט סירה, גרנאש וקריניאן. היינן גיא אשל יצר יין שעושה טיול בארץ ישראל (גרנאש מהגליל העליון, קריניאן מהגליל התחתון, ופטיט סירה משפלת יהודה). בריחה מהקברנה והמרלו עם זנים ים תיכוניים, שגיא רקח והצליח בכישרון רב למזג אותם ליין מאוד עשיר ומאוד מתובל. אבל הכי חשוב: יין שונה ומיוחד, לא מעיק, משתלב נפלא עם אוכל ישראלי, ובטח מיועד ומתאים למזג האוויר הישראלי, כפרפרזה על שירו של קובי אוז 'סתם' – אנחנו דווקא כן במזרח התיכון. המחיר 85 שקלים.
הגרוע של השנה: היינות הכתומים
התחילו לנחות עלינו מכל עבר, כאילו זה היה ממש נקטר האלים. הראשון היה יעקב אוריה, אבל איכשהו לאור הרקורד ובגלל החיוך והנחמדות שלו, בענף ומבקרי היין ויתרו לו על היצירות הפחות ראויות שהוא הגיש לנו. אבל כאשר משפחת שקד התחילה לייבא, וגם עוד ייננים ישראלים ששכחו להוציא את הקליפות ממיכל התסיסה והחליטו שהם יבקבקו יין כתום, אז בירה חמוצה יש מספיק בארץ. תשאירו לגאורגים את היינות הבלתי שתיים שלהם. לא מדובר באיזה חובת ייצור כדי לעמוד באיזשהו תקן בינלאומי שאתה מוכיח שיש לך גדול.
הפתעת השנה: יקב עגור
שוקי ישוב התגלה כאסטרטג מדהים. הוא הבין שהוא לא יודע למכור יין – הוא יודע לעשות יין. לכן, כשהגיעה ההצעה של אלעד כץ להיכנס כשותף, שוקי חיבק את ההצעה ונתן לדור הצעיר את ההובלה. אלעד כץ הגיע מיקב קסטל אחרי שנים בהן ניהל את היקב. מבחינתו, יקב עגור הוא עוד שלב על מנת למנכ"ל בעתיד את היקב שהכי צריך אותו. אני לא יודע אם אלעד יהיה מוכן לעזוב את הדרום לטובת הצפון הרחוק, אבל ימים יגידו.
אלעד משך אחריו מיקב סוסון ים את אייל דרורי, היינן המבטיח, והכניס אותו שותף בעגור. מדובר ביינן מוכשר, צנוע, מבריק, שיחד עם הניהול של אלעד והחיבוק של שוקי, תוך כמה שנים הם הולכים להיות היקב, ב-ה' הידיעה.
