לאחרונה נדרש בית המשפט המחוזי מרכז להכריע בסוגיה נפוצה בעולם ובישראל – הסכם זכיינות. שיטת הזכיינות נפוצה בישראל בענף המסעדנות, ודוגמאות לכך ניתן למצוא ברשת המזון המהיר מקדונלד'ס, קפה קפה, BBB, לחם ארז, חומוס כספי, שיפודי התקווה, בנדיקט, קפה ג'ו, ועוד רבים אחרים. במקרה הנדון תבע מקים רשת "חומוס אליהו" את שלומי משיטה, שפתח מסעדת חומוס בשם "חומוס אליהו גן יבנה", במסגרת הסכם זכיינות שנחתם בין השניים בעל פה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי מהותו ותנאיו של הסכם הזכיינות, ובפרט לגבי השימוש בסימן המסחר "חומוס אליהו". בדצמבר האחרון דחה בית המשפט את התביעה, וקבע כי מתן רשות שימוש בסימן מסחר היא עקרון יסוד המונח בבסיסה של זכיינות.
זכיינות היא שיטה עסקית המאפשרת לעסק להרחיב את היקף עסקיו על ידי מתן זכויות שימוש בנכסים מסוימים של העסק לאחרים, המכונים "זכיינים", תמורת תשלום. על ידי שימוש בשיטה זו, העסק יכול לחלוק עם הזכיינים את ההשקעות, הסיכוי והסיכון העסקי, במקום לשאת בכולן לבדו. החוק בישראל מכיר בזכיינות במסגרת דיני ההגבלים העסקיים. הסכם זכיינות מוגדר בחוק, בין היתר, כחוזה בו מוענקת זכות שימוש בסימן מסחר ובמאפיינים אחידים של הטובין הנמכרים או של המכירה וביצועה, וכמו כן מועבר ידע מהותי לשיווק הטובין וניתן סיוע מסחרי או טכני. הסכם זכיינות פטור מקבלת אישור של בית הדין להגבלים עסקיים, בהתקיימות תנאים מסוימים.
בשנת 2014 הוסכם בין מקים הרשת "חומוס אליהו" לבין הזכיין, כי הזכיין יקים סניף של הרשת בישוב גן יבנה במתכונת של זכיינות. באותו שלב היה סימן המסחר "חומוס אליהו" רשום על שמו של מקים הרשת, שלימד את הזכיין את כל הכרוך בהפעלת העסק, את המתכון הסודי של החומוס הנמכר ברשת, ואף קישר אותו עם הספקים של הרשת. בתמורה שילם הזכיין סכום חד-פעמי של 59,000 ₪, ולא נחתם הסכם בכתב בין הצדדים. הזכיין ניהל מאז את עסקו תחת השם "חומוס אליהו גן יבנה". לאחר כשנה נחתם בין הזכיין לחברה, שהייתה בבעלות מקים הרשת, הסכם בכתב הנושא כותרת "הסכם סודיות", ואשר כלל איסור על שימוש בסימן המסחר "חומוס אליהו". נסיבות חתימתו של הסכם זה היו שנויות במחלוקת בין הצדדים.
מספר שנים לאחר מכן הועברה הבעלות בסימן המסחר על ידי מקים הרשת, לחברה שמחצית ממניותיה הוחזקו על ידו ומחצית נוספת הוחזקה על ידי צד שלישי. לאחר שינויים אלה ביקשה החברה לגבות מהזכיין תשלומים חודשיים בגין השימוש בסימן המסחר. החברה טענה שהתשלום החד-פעמי ששילם הזכיין, היה עבור הידע בלבד ולא עבור רישיון השימוש בסימן המסחר. בית המשפט החליט כאמור לדחות את התביעה, וקבע כי מתן רשות שימוש בסימן מסחר, הוא עקרון יסוד המונח בבסיסה של זכיינות. על בסיס עקרון זה קבע בית המשפט, שיש לקרוא לתוך ההסכם בעל-פה בין מקים הרשת לזכיין את זכות השימוש בסימן המסחר. באשר להסכם הסודיות, נקבע שהסעיף שעניינו איסור השימוש בסימן המסחר לא היה תקף.
התוצאה של פסק הדין בעניין "חומוס אליהו", היא שהזכיין הורשה לעשות שימוש בסימן המסחר של הרשת מבלי שבעלת הרשת (שהיא גם הבעלים של סימן המסחר) תוכל לגבות ממנו דמי רישיון. כל זאת מכיוון שלא היה קיים הסכם בכתב אשר הסדיר את היחסים בין המזכה לזכיין, את הזכויות שניתנות, ואת מהות התשלום. כך למשל, הסכם זכיינות מסודר בכתב היה יכול להסדיר את התמורה המגיעה לבעלת הרשת תמורת השימוש בסימן המסחר שלה, גובהה, אופן החישוב והתשלום. קיימים למשל הסכמי זכיינות בהם התמורה נגזרת מהיקף עסקיו של הזכיין, וקיימים גם הסכמים בהם מדובר בתשלום תקופתי קבוע. הסכם כזה היה כולל אף הוראות המסדירות את תקופת ההתקשרות בין הצדדים, וכן את אופן ותוצאות הפסקת ההתקשרות ביניהם ועוד.
הסכסוך בעניין "חומוס אליהו", למרות שטרם נאמרה בו המילה האחרונה, מבליט את הצורך בעריכת הסכמים מסודרים, אשר יש בהם כי לסייע למניעת סכסוכים והליכים משפטיים יקרים, ולצמצם את חוסר הודאות העסקית לשני הצדדים. עוד מבליט סכסוך זה את הצורך להקפיד על ניהול נכון של סימני המסחר של העסק, ככל נכס אחר שלו, תוך התייעצות עם המומחים בתחום. בשורה התחתונה – עדיף להשקיע מראש בהסדרת יחסים עסקיים כדי שלא לצאת בסופו של דבר "חומוס".
הכותבים הינם שותפים במשרד עורכי הדין גילת, ברקת ושות' מקבוצת ריינהולד כהן המתמחה בתחום הקניין הרוחני לרבות כל היבטיו המסחריים
