בטעימות יין על ציר הזמן, יש משהו מרתק. היקב לוקח על עצמו אחריות מאוד כבדה, ובעצם מתפשט אל מול הטועמים. היקב מעניק לנו הטועמים אפשרות אמיתית לבחון את הקו המנחה של היינות ולבדוק האם היקב התפתח במרוצת השנים, האם היקב מיישם את האסטרטגיה שלו ולא רק הפילוסופיה שולטת.
היינות שהוגשו לטעימה במפגש של יקב הרי גליל שהתקיים במסעדת ליליות בתל אביב, היו יראון 2003 (היין היחיד בטעימה שאינו בלנד, אלא 100% סירה), והיינות האחרים – מירון, בלנד דגל של היקב, משנות בציר 2006, 2009, 2010, וטעימה עתידית של מירון 2011.

לפני ניתוח היינות, קצת נתונים על יקב הרי גליל:
בעלים: יקב רמת הגולן (70%) וקיבוץ יראון (30%)אורי טירולר ומיכה ועדיה, יקב הרי גליל
מנכ"ל: אורי טירולר
ייננים: מיכה ועדיה – יינן ראשי
בועז מזרחי אדם – יינן
כמות בקבוקים מתוכננים ל שנת 2013: 1,150,000
מכירה לשוק המקומי: 82%
יצוא: 18%

אני בוחר להתחיל דווקא עם היין העתידי: מירון 2011.
כשראיתי ש- 2011 הוא יין עתידי שעדיין לא יצא לשווקים, לא יכולתי שלא לגחך על שאר היקבים שמתיימרים להיות יקבים טובים, שכבר דאגו להוציא את היינות שלהם מבציר 2011 לשווקים.
הרי ברור לכולנו שיינות 2011 שמיועדים ליישון עדיין לא מוכנים לשתייה, והיקבים ששחררו את היין לציבור, חוטאים לא רק לעצמם, אלא גם פוגעים באינטליגנציה של חובב היין הממוצע, ובוודאי בזו של חובב אותו יקב.
היקב שמוכר יין עתידי, ומבקש מהלקוח לא לשתות אלא לשמור אותו עוד 3-5 שנים, לא באמת שואל את הלקוח האם יש לו מקום ראוי לשמור בו את היין הזה.
יין עתידי ראוי שיימכר על ידי היקב ויישמר ביקב, וכשיהיה מוכן יזמין היקב את הרוכשים לטעום אותו ולוודא שאכן היין ראוי. היקב חייב לשמור את היין העתידי בתנאים אופטימליים אצלו. אם היקב מתעקש כן להוציא יין כזה לשוק, שיוציא אותו במחיר רצפה, כך שגם היקב ייקח סיכון.
אבל הבעיה עם היקבים הללו, היא שהם מוכרים יין כזה במחיר מופקע, כי המילה "עתידי" היא סקסית. אז לא; פירוש המילה "עתידי" במקרה של יינות עתידיים זה "חתול בשק" (לאור הסיכון שהיין לא יהיה כפי שהיקב חושב שהוא יהיה בעוד X שנים).
עוד לא ראיתי יקב אחד שהחזיר את הכסף ללקוח, אם היין לא עמד בציפיות העתידיות.
מיכה ועדיה ובועז אדם מזרחי, יקב הרי גליל
מירון עתידי 2011
79% סירה, 15% פטי ורדו, 6% קברנה סוביניון.
צבע היין שחור בוהק. אף שופע פרי ללא ירקרקות, בפה יש חומציות נהדרת, שאכן מעידה על יין צעיר שצריך להבשיל ולהתרכך.
שאפו למיכה ועדיה היינן, על שהחליט לתת ליין הזה את הזמן שלו, ולא להוציא אותו לשוק עדיין.

יראון סירה 2003
אמנם לא מירון ולא בלנד, אלא 100% סירה, אך מיכה ועדיה עמד על הגשתו בפתיחת הטעימה כמעין אמת מידה לכיול, וגם כדי להציג את המקור שבעקבותיו התקבלה ההחלטה לעבור לבלנד.
מדובר ביין בן עשר שנים, שהיה הפתעה מדהימה עבורי ועבור הקולגות לטעימה.
צבע שחור בוהק, ריחות נקיים של פרי. בפה היין מתנהג כיין צעיר, חי ובועט, ומשחרר בכל טעימה עוד ועוד פרי.
לאחר כחצי שעה בכוס הבנתי שבאמת מדובר ביין שקשה להביע עליו דעה מגובשת ונחרצת. מצד אחד אין נוכחות חזקה של עץ, אין טעמים שהייתי מצפה מיין בן עשר שנים,כמו ריבתיות, פטל שחור מעט פלפל שחור ולבן; אבל מאידך היין מאוזן מאוד ומעניק חוויה מאוד נעימה של המון טעמים. יין מרתק בן עשר.

 

מירון 2006
78% סירה, 11% קברנה סוביניון ו- 11% פטי ורדו.
ריחות וטעמי שזיף, פירות יבשים, פלפל שחור, ואפילו ליקריץ בקצוות.
באף יש מעט ריח ביצה וסירחון קל, מה שמעיד על ריכוז טעמים גבוה ותיבול חזק שמאפיינים את היין. בפה חסרה מעט חומציות, אך יחד עם זאת, זה יין מאוד עוצמתי. הכי עוצמתי בין היינות שטעמתי.

 

מירון 2009
72% סירה עם תוספת של 19% פטי ורדו ו- 9% קברנה סוביניון.
מדובר ביין הכי מעניין בטעימה. כבר בשלב ההרחה, היין הפגין שונות מאחיו. היין העלה ריחות פרי הרבה יותר מורכבים עם סירחון בקצוות, בעיקר ריחות חווה וחציר רטוב. איפה שהוא התחלתי לחפש את ה"ברט" או את הפגמים ביין,אבל ככל שטעמתי את היין, חיוך רחב עלה על פניי, והתגבשה אצלי ההבנה כי מדובר ביין מרתק, שופע טעמים ומורכבות. היין דחוס פרי ומאוד עוצמתי. הקברנה סוביניון ביין העניק יופי של שמנוניות, והפטי ורדו העניק עוצמה טאנינית.

מירון 2010 – יין ההשקה
79% סירה, 6% פטי ורדו, 6% קברנה סוביניון.
צבע היין סגול כהה ובוהק. באף יש עושר של פרי שחור ומעט ירקרקות. העץ מודגש. בפה יש מתיקות מאוד נעימה.
במירון 2010 יש לדעתי ניסיון לתת לו אופי מעט שונה מאחיו, ואני חש בנגיעות של עולם חדש ביין הנ"ל. הדבר מודגש אחרי שהיית היין דקות ארוכות בכוס. היין יותר סמיך, והאף משחרר ריחות נוספים של פיטנגו ותותים שחורים, ומעט מאוד וניל. אפטר טייסט מעט מריר, וחמצמצות מאוד נעימה. יין עגול וחמאתי. יופי של יין.

מחיר מומלץ לצרכן 106 ש"ח