זו תערוכת יין שונה. פה מדובר ביין ברמה קצת יותר "גיקית" ופחות מסחרית. זה נחשב לאחד האירועים המעניינים בארץ, כי אפשר לגלות בו ייננים ויקבים הרבה לפני שהם הופכים למוכרים. אחרי יותר מעשר שנות סיקור של יריד היקבים הביתיים של שורק, למדתי שתשוקה ליין אינה מצרך נדיר. כמעט כל מי שמציג כאן אוהב יין, משקיע בו וחולם עליו. האתגר האמיתי הוא לזהות את המעטים שיש להם גם את מה שנדרש מעבר לכך: משמעת מקצועית, הבנה עמוקה, יכולת למידה ובעיקר חתימה אישית. בכל שנה אני מגיע ליריד עם אותה שאלה: מי מבין הייננים האלמוניים של היום עשוי להיות אחד השמות המוכרים של עולם היין הישראלי בעוד עשור?
כמו בכל שנה אני תמיד מחפש פחות את היין שיגרום לי להתפעל, ויותר את היין שיגרום לי להאמין שיש מאחוריו יינן שנמצא בתחילתה של דרך מקצועית אמיתית. אני לא מחפש את היין המושלם, אלא את הייננית או היינן שמראים שהם יודעים לאן ההם הולכים. לכן כדאי לחפש יינות שמפגינים:
איזון לפני כוח: בשלבים הראשונים נופלים הרבה ייננים למלכודת של "יותר זה יותר" – יותר עץ, יותר אלכוהול, יותר צבע, יותר מיצוי. יינן בעל פוטנציאל מקצועי מבין שאיפוק הוא לא פחות חשוב מעוצמה.
ניקיון טכנולוגי: יין יכול להיות פשוט, ועדיין להיות עשוי היטב. תסיסות נקיות, היעדר פגמים, טיפול נכון בחמצון ובגופרית, אלו סימנים לידע ושליטה בתהליך.
הבנה של חומר הגלם: האם היין מבטא את הזן והכרם, או שהוא נראה כמו תרגיל טכני? יינן מקצועי מתחיל להבין מתי לתת לענבים לדבר ומתי להתערב.
עקביות מחשבתית: כשאני טועם כמה יינות של אותו יינן, האם יש קו מחבר? תפיסה? חתימה? או שכל בקבוק מנסה להיות משהו אחר? מקצוענות מתחילה כאשר היינן מפתח שפה משלו.
אומץ לצד שיקול דעת: לא מעט ייננים ביתיים מנסים להרשים. דווקא מי שמוכן להגיש יין מאופק, מדויק ולא מתחנף, לעיתים מגלה ביטחון גדול יותר ביכולותיו.
יכולת קבלת ביקורת: לא פחות חשוב מהיין עצמו. כשאני משוחח עם היינן, חשוב לי לשמוע האם הוא יודע להסביר את הבחירות שעשה? האם הוא מודע לחולשות היין? האם הוא מקשיב או רק מצדיק?
לאורך השנים ראיתי לא מעט מהייננים שהצליחו בהמשך הדרך, שלא היו בהכרח בעלי היין המרשים ביותר ביריד הראשון, השני או השלישי שלהם. לעיתים הם היו אלה שהציגו את היין השלם ביותר מבחינת חשיבה; כזה שהראה הבנה של מהות הייננות ולא רק התלהבות ממנה. במקרים רבים, דווקא הסימנים הללו – יותר מאשר מחיאות כפיים מהתפעלות סביב דוכן כזה או אחר – הם שהעידו על מי שעשוי להפוך בעתיד ליינן מקצועי בעל דרך וזהות משלו. כי בסופו של דבר, תשוקה היא תנאי הכרחי, אבל מקצוענות היא זו שמבדילה בין מי שיישאר יינן חובב לבין מי שיצליח לבנות יקב, סגנון ומוניטין לאורך זמן.
ניר שחם – האיש מאחורי כל הסיפור
אי אפשר לכתוב על יריד היקבים הביתיים של שורק מבלי לדבר על האיש שמאחוריו. במשך שנים מוביל ניר שחם חזון שחורג הרבה מעבר ללימודי ייננות או להפעלת יקב. מבחינתו, המטרה אינה רק ללמד כיצד לייצר יין, אלא לעצב דור חדש של ייננים בעלי קול, זהות ותפיסת עולם.
ניר שחם אינו רק יינן או מנהל בית ספר ליין; הוא אחד ממעצבי דור הייננים של ישראל. בעוד רבים מלמדים את מלאכת עשיית היין, שחם מבקש ללמד את משמעותה. בהרצאותיו הוא מדבר על זהות, על טרואר, על אחריות ועל החיבור בין האדם, האדמה והיין. מתוך התפיסה הזאת צמח ביקב שורק מודל ייחודי שאין לו כמעט מקבילה בישראל: בית ספר, יקב, קואופרטיב, מרכז ידע וקהילה מקצועית תחת קורת גג אחת.
שאיפתו של שחם הייתה ועודנה לשנות את פני ענף היין הישראלי מלמטה למעלה – לא באמצעות יקב גדול או מותג מסחרי, אלא באמצעות טיפוח מאות ייננים עצמאיים, שכל אחד מהם מביא ליין הישראלי סיפור, קול ופרשנות משלו.
אם מהפכת היין הישראלית של שני העשורים האחרונים נכתבת דרך סיפוריהם של מאות יקבי בוטיק וייננים עצמאיים, הרי ששמו של ניר שחם מופיע בפרקים רבים במיוחד של אותה מהפכה.
ביקורות יין מתוך 33 היקבים שהשתתפו
בטעימה הנוכחית חיכתה לי אחת ההפתעות המעניינות של היריד. אם בעבר לא מעט הייננים ניסו להרשים באמצעות בשלות יתר, מתיקות מורגשת, ארומות "תותי-פרוטי", שימוש נדיב בשבבי עץ או חמאתיות מודגשת, הרי שהפעם ניכר שינוי כיוון. רבים מהיינות שטעמתי היו נקיים, רעננים ומדויקים יותר, עם דגש על חומצה טובה, פרי מרוסן ואיפוק יינני.
ככל שהמשכתי לטעום, גיליתי שהתופעה אינה מוגבלת רק ליינות הלבנים. גם בלא מעט מהאדומים הצעירים בלטה העדפה לבציר מוקדם יותר, לרמות אלכוהול מאוזנות, לפרי פחות בשל ולחמיצות טבעית שהעניקה ליין מתח וחיוניות. לעיתים אף ניתן היה למצוא נגיעות בוסריות מכוונות, כחלק מניסיון לשמר רעננות ואופי זני, גם במחיר של ויתור על העושר והמתיקות שהיו מקובלים בעבר.
נדמה שחלק מהייננים מבינים היום שלא די לייצר יין עוצמתי או מוחצן כדי לבלוט, אלא שיש ערך גם לאלגנטיות, למתח ולייחוד. ייתכן שמדובר בתוצאה של ניסיון מצטבר, של חשיפה רחבה יותר למגמות בעולם היין ושל רצון מובהק לבדל את עצמם מהסגנון שאפיין במשך שנים חלק מהיקבים הגדולים. התחושה הייתה ברורה: רבים מהייננים הצעירים כבר אינם מנסים לחקות את התעשייה, אלא מבקשים לגבש שפה ייננית אישית. במובן הזה, היינות שטעמתי השנה — לבנים ואדומים כאחד — לא רק הפגינו איכות, אלא גם ביטאו ביטחון עצמי וגישה עצמאית, כזו שמבקשת להוכיח שאפשר לעשות יין ישראלי גם אחרת.
יקב נגה – יינן חגי צפלביץ
גרנאש בלאן 2025 – מבין היינות הלבנים שטעמתי ביריד, זה היה אחד הביטויים המשכנעים ביותר לגראנש בלאן שפגשתי השנה, ובעיקר כזה שהראה הבנה שהעוצמה האמיתית של הזן נמצאת בריסונו ולא בהגזמה מחירו 110 ₪. ציון 90.
נגה לבן סוביניון בלאן וגרנאש בלאן 2025 – השילוב בין סוביניון בלאן לגרנאש בלאן יוצר איזון מוצלח בין רעננות למרקם. הסוביניון בלאן תורם חומציות, הדרים וחדות ארומטית, בעוד הגראנש בלאן מוסיף נפח, פרי לבן ועומק. התוצאה היא יין רענן ומדויק, שמצליח לשלב חיוניות עם מורכבות מבלי להישען על עץ או על בשלות יתר. בלנד אלגנטי שמדגים היטב את היתרונות של שני הזנים כשהם עובדים יחד מחירו 85 ₪. ציון 91.
נגה אדום פטי ורדו 2024 – זהו יין שמוכיח עד כמה פטי ורדו יכול לעמוד בזכות עצמו כאשר נותנים לו את הבמה. הפרי הכהה, ניחוחות הסיגלית והתבלינים, לצד מבנה מוצק ונוכחות מרשימה, יוצרים יין בעל אופי מובהק וביטחון עצמי. התוספת של 15% קברנה סוביניון לבלנד אינה גונבת את ההצגה, אלא תורמת ליציבות, מרככת את הקצוות, ומאפשרת לזן להציג את עצמו בצורה שלמה והרמונית יותר. התוצאה היא יין מפתיע, מקומי באופיו, כזה שמרגיש ישראלי מאוד ואינו מנסה להיות משהו אחר מחירו 100 ₪. ציון 89.
קברנה פרנק 2024 – יין עדיין צעיר מאוד, אך מציג את כל הסימנים הנכונים: פרי שיושב טוב, רעננות טובה ומבנה מוצק. בשלב זה הפוטנציאל מרשים יותר מהביטוי המלא, אך נדמה כי יש כאן יין שכדאי לעקוב אחריו בשנים הקרובות. מחירו 120 ₪. ציון 88.
יקב גייגר – יינן אדר גייגר
שרדונה 2025 – היין שעשוי מענבי שרדונה מהשפלה, בלט בנוף המקומי בזכות גישה שונה ומרעננת. במקום העושר, החמאתיות והעץ שלעיתים מזוהים עם הזן, הוא מציג פרי שלא משתלט, רעננות טבעית ודיוק מרשים. יש בו בהירות, קו ברור ותחושת קלילות שאינה באה על חשבון האופי. זהו שרדונה שמבקש לדבר בשקט, אך מצליח למשוך תשומת לב דווקא בזכות השלווה שבו. יין מבריק, שמראה שגם באזור חם יחסית אפשר לייצר שרדונה בעל אלגנטיות וחדות. מחירו 125 ₪. ציון 91.
רוזה 2025 – היין שמבוסס על ענבי קברנה סוביניון וסירה, ממשיך את הקו שניכר השנה אצל לא מעט ייננים צעירים: פחות בשלות, יותר רעננות. הפרי מדויק, החומציות מעניקה חיוניות, והיין שומר על יובש וקלילות לכל אורכו. זהו רוזה שמעדיף ניקיון ווהרמוניה על פני מתיקות או מוחצנות, והתוצאה נעימה, מדויקת, ובעיקר מתאימה מאוד לאקלים המקומי. מחירו 125 ₪. ציון 90.
פטיט סירה 2024 – יין צעיר, כהה ועוצמתי, עם פרי שחור, תבלינים ומבנה מוצק. עדיין זקוק לזמן כדי להתעגל, אך כבר עכשיו מציג חיבור נכון וטוב ופוטנציאל מעניין להמשך הדרך. מחירו 130 ₪. ציון 91.
יקב אדרת – ייננית רבקה כהן
פינו גרי 2025 – יין שמציג את הצד הרך והמדויק של הזן. האף נפתח בניחוחות של אגס, תפוח לבן והדרים עדינים, בעוד שבפה הוא שומר על רעננות טובה ומרקם נעים. הגובה והאקלים של אזור מירון מעניקים ליין חיות, ומונעים ממנו לגלוש לכבדות או לבשלות יתר. זהו יין לבן מאופק ובטוח בעצמו, שמעדיף דיוק ורעננות על פני דרמה, והתוצאה מהנה מאוד. מחירו 110 ₪. ציון 89.
רוזה סירה 2025 מהרי יהודה – מבין יינות הרוזה שטעמתי, רוזה זה בלט בזכות הישירות והפשטות שלו. פרי אדום עדין, רעננות טובה, וסיומת יבשה שמזמינה לגימה נוספת. בלי טריקים ובלי ניסיון להרשים בכוח – פשוט רוזה עשוי היטב, שמבין בדיוק מה הוא רוצה להיות. מחירו 130 ₪. ציון 90.
יקב הסמטה – יינן ברי בן עזרא
טמפרניו 2024 מכרמי יוסף – מציג טיפול מקצועי ובטוח בזן. פרי מדויק, תבלין עדין והרבה איפוק. יין שמאפשר לטמפרניו לדבר בשפה שלו, ומוכיח עד כמה הזן יכול להצליח כאשר עובדים איתו נכון. מחירו 110 ₪. ציון 91.
יקב גסקון – יינן קובי קקון
פטי ורדו 2024 כרם בן זמרה – יין שמביא איתו אופי צפוני מובהק. לצד הפרי הכהה והמרוכז שמאפיין את הזן, בולטת כאן רעננות טבעית שמעניקה ליין קו חד וממוקד יותר. ניחוחות של פירות יער שחורים, עשבי בר ותבלינים, משתלבים במבנה מוצק ובחומציות טובה ששומרת על היין חי ומאוזן. זהו פטי ורדו שמצליח לבטא את עוצמת הזן בלי להכביד, עם הרבה אופי ותחושת מקום. מחירו 150 ₪. ציון 90.
גראנד גסקון פטי ורדו וסירה 2023 – היין שמבוסס על ענבי זנים אלה מכרם בן זמרה, מסקרן – אך בשלב זה נדמה שהוא עדיין מחפש את האיזון הפנימי שלו. שני הזנים, שכל אחד מהם נוטה להיות דומיננטי ובעל אישיות מובהקת, חולקים כאן את הבמה באופן שווה, והתוצאה מעט מבלבלת. מצד אחד עוצמה, צבע ופרי כהה, מצד שני תבלינים, מבנה ונוכחות, אך החיבור ביניהם עדיין אינו מרגיש טבעי לחלוטין. היין צעיר, מעט חסר מנוחה, והזהות שלו טרם התגבשה לכדי אמירה ברורה. ייתכן שדווקא הזמן בבקבוק יאפשר למרכיבים השונים להתלכד ולהגיע להרמוניה טובה יותר. נכון לעכשיו, זהו יין שמעורר עניין יותר מאשר מספק תשובות. מחירו 180 ₪. ציון 88.
יקב דני – יינן דני גיבלי
מוסקט אלכסנדרוני 2024 – יין שהפתיע דווקא בגישה היבשה והמאופקת שלו, בניגוד לציפייה האוטומטית מזן כל כך ארומטי. במקום ריחניות משתלטת או מתיקות רכה, מתקבל כאן יין חד, מדויק ורענן, עם פרי הדרי ונוכחות פרחונית שמורגשת אך אינה גולשת. החומציות שומרת על קו מתוח וממוקד, והסיומת יבשה וברורה. זהו מוסקט שמוותר על הקלישאה של “יין ריחני ומתוק”, ובוחר להציג צד הרבה יותר רציני, כמעט מינרלי באופיו, כזה שמוכיח שאפשר לעבוד עם הזן הזה גם בגישה אחרת לגמרי. שאפו. מחירו 110 ₪. ציון 91.
יקב ורמיליון – יינן ליאור לווינגר
רוסאן 2025 רמת הגולן – מציג את אחד הצדדים היפים של הזן כאשר הוא גדל באזור קריר יחסית. זהו יין לבן בעל מרקם נעים ונוכחות טובה, אך כזה ששומר גם על רעננות. באף עולים ניחוחות של פרי לבן, משמש עדין, פרחי בר ועשבי תיבול, בעוד שבפה מתקבלת תחושה רחבה אך לא כבדה. היין מצליח לבטא אופי ים־תיכוני מובהק מבלי לוותר על חיוניות, והתוצאה היא יין שלם, נעים ומעניין לשתייה. מחירו 130 ₪. ציון 91.
קברנה סוביניון 2022 אזור דלתון – יין שהוא מפגן כוח כמעט חסר מעצורים. פרי כהה, עושר, עומק וטאנינים שממלאים את הפה. זהו יין גדול, בועט ונטול פחד, כזה שלא משאיר מקום לאדישות. בדרך כלל יינות כאלה מסתכנים באובדן ההרמוניה שלהם, אך כאן העוצמה היא חלק מהקסם. יין שמצליח להיות מוגזם כמעט בכל פרמטר, ובכל זאת גורם לך לחזור שוב אל הכוס. מחירו 100 ₪. ציון 92.
יקב בלנדים – ייננית שירי רוזנטל קובה
שרדונה 2025 צפון רמת הגולן – השרדונה זכה להזדמנות שנייה לאחר שהבקבוק הראשון היה פגום. בבקבוק החלופי היין היה תקין לחלוטין, אך גם אז לא הצליח לרגש במיוחד. לזכותו ייאמר שהוא נמנע מהמלכודות המוכרות של הזן; אין כאן טרופיות מוגזמת, חמאתיות כבדה או השפעת עץ בולטת, אך נדמה שבדרך הוא איבד גם חלק מהאופי והנוכחות. היין נקי, מאוזן ועשוי היטב, אך חסר את אותו ניצוץ או ייחוד שגורם לעצור לרגע ולרצות לחזור לכוס. בסופו של דבר, זהו שרדונה נכון טכנית, אך כזה שהותיר אותי מעט אדיש. מחירו 130 ₪. ציון 88.
רוזה בלנד NOIR 2025 הרי ירושלים – מבוסס על ענבי סירה וקריניאן, מציג את הסגנון שהייתי רוצה לראות יותר ממנו ברוזה ישראלי. פרי אדום בוסרי אפילו, רעננות טובה, יובש מדויק והרבה זרימה. יין שמרגיש טבעי ולא מאולץ, כזה שמזמין את הלגימה הבאה בלי להתאמץ. מחירו 90 ₪. ציון 90.
רוסאן 2025 גליל עליון – מסוג היינות שמצליחים לבלבל דווקא בגלל שהוא לא נופל לאף קטגוריה ברורה. מצד אחד יש בו פרי לבן בשל, נגיעות של משמש ועשבי תיבול, ומרקם רחב יחסית שמרמז על עוצמה. מצד שני, החומציות והרעננות שומרות אותו ממוקד ומונעות ממנו לגלוש לכבדות או לשעמום. זהו יין שמנסה ללכת על הקו שבין עומק לרעננות, ובשלב הזה של חייו התחושה היא שהוא עדיין לא לגמרי סגור על עצמו – לא חד מספיק כדי להיות מינרלי ומדויק, ולא רחב מספיק כדי להיות עשיר ומלא באמת. התוצאה היא יין מעניין, אפילו מסקרן, אבל כזה שמשאיר יותר שאלות מתשובות. מחירו 130 ₪. ציון 88.
סירה (בר גיורא) עם תוספת מוסקט 2024 – ניסיון מעניין של הייננית לייצר פרשנות ים־תיכונית אחרת לזן מוכר ואהוב. במקום ללכת על סירה קלאסית של עומק, כהות, מבנה, תבלין ולעיתים גם סגירות מסוימת, מתקבלת כאן בחירה מודעת לפתוח את היין כבר מהשלב הארומטי ולהנגיש אותו מוקדם יותר. המוסקט, שמביא איתו ארומטיות גבוהה, פרחוניות ולעיתים גם קלילות כמעט בושמית, נועד לכאורה לרכך את האופי המהודק של הסירה ולהוסיף לה שכבת ריחניות מיידית. אבל בדיוק בנקודת המפגש הזו נוצר גם סימן השאלה. כאשר שני זנים כל כך שונים נפגשים, התוצאה תלויה כמעט לחלוטין במידת האחידות ביניהם: או שהמוסקט משתלט והיין מאבד את הזהות הסדרתית שלו, או שהסירה דוחקת את המוסקט הצידה והוא הופך כמעט למיותר. במקרה הזה התחושה היא של חיפוש עדיין לא פתור לחלוטין – יין שמנסה לספר סיפור ים־תיכוני חדש, אבל עדיין לא לגמרי החליט איזו שפה מובילה אותו. מחירו 120 ₪. ציון 89.
יקב מראה מקום – ייננית נעמי אדר הופמן
שרדונה 2025 גליל עליון – זה היה מהיינות שנשארים בזיכרון דווקא בזכות הפשטות שלו. במקום לנסות להרשים בעושר או במורכבות מיותרת, הוא מציג פרי לבן נקי, חומציות טובה וקו ישיר וברור מהאף ועד הסיומת. יש בו משהו כמעט “לא מתאמץ”, אבל כזה שמרגיש מדויק ובטוח בעצמו. זה שרדונה שמוותר על רעש רקע ומעדיף בהירות, וכשזה נעשה נכון כפי שקורה כאן, התוצאה היא יין שקשה לשכוח – דווקא כי הוא לא מנסה להיות יותר ממה שהוא. מחירו.120 ₪. ציון 91.
לסיכום
עוד יריד מקסים ושמח של היקבים הביתיים הסתיים, וכל שנה אני אומר לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני אתרגש מ“בלנד ניסיוני”, “סירה עם טוויסט” או “שרדונה בלי עץ אבל עם כוונות”. ואז מגיע היריד הבא, ואני שוב עומד עם כוס ביד, מנסה להבין אם זה גאוני או פשוט לא סגור על עצמו.
אבל יש כאן לא מעט אנשים שמנסים להיות ייננים. חלקם עוד יפלו בדרך, וחלקם באמת יצליחו לגרום לי להפסיק להיות ציני לרגע (לא להרבה זמן, אל דאגה). ובין כל אלה, ניר שחם עדיין שם, עם אותו מבט של מי שיודע בדיוק מה הוא מנסה לעשות בעולם שלא תמיד מבין למה. ואני? אני עדיין מחפש את היין שיגרום לי להפסיק לחפש. עד השנה הבאה.
תגובות
0