ההתחלה היא כרגיל בשדה התעופה. בהמתנה לקפה, אמא לשתי בנות בוגרות מזמינה טוסט גבינה. 30 שניות אחר כך: "למה הטוסט לא מוכן?!!! אני לא מבינה, למה הם קוראים לנו? יש עוד עשרים וחמש דקות לטיסה"…. 25 דקות להמראה ואת מזמינה טוסט… עכשיו ככה: זאת לא אחותה של "שוקולד עכשיו". לזאת יש בטח תואר שני במשהו. אבל היא חולת לחץ. היא מייצרת אותו ללא כל סיבה. כי ככה. היא חייבת. גם בנתב"ג…
אני תופס לי פינה רחוקה. שותה קפה לא לחוץ. נזכר בשלט הקטן שבכניסה למסעדת מאג'דה של מיכל ויעקוב בעין רפא. השלט שאומר: שקט.

אחרי ארבע שעות וקצת המטוס נוחת בפרנקפורט. אני אומר "גוטן מורגן" לאיש ביקורת הדרכונים. הוא מחזיר לי פספורט וחיוך. בחוץ אוספים אותי אווה ואורבן. המכונית עושה דרכה לברלין. אורבן, שוויצרי cool, רגל נינוחה על הדוושה, לא פחות ממאה שישים קמ"ש, אבל לגמרי רגוע. אין לחץ.

ברלין. עולים לחדר במלון, מתארגנים ויוצאים לעבודה. טעימה ראשונה בחנות גבינות, ה"באשר של ברלין". קבוצה של כ-12 איש ליד שולחן ארוך. הבחור, איש הגבינות, ממש התכונן. בחר בקפדנות גבינה ספציפית לכל יין. בהתחלה לריזלינגים של אווה ואורבן (בתמונה משמאל), ואחר כך לשנין בלאן, לנון ואנטואן. כשזה "עובד" – זה נהדר. 

 
בסוף הערב ניגשת אלי מישהי, מחבקת אותי ונעלמת. זה זורק אותי זמן רב אחורה. לפני "מאתיים" שנה (בסוף שנות השבעים), הקרנתי בסינמטק ת"א את הסרט שלי: פרק 23, אמור/י לי מה רצונך. בסוף ההקרנה ניגשה אלי מישהי, חיבקה אותי, אמרה לי שזה הדבר הכי יפה שראתה בחייה ונעלמה מחיי. אני לא שוכח אותה. ועכשיו אני יודע שלא אשכח את זאת שחיבקה אותי בברלין.

בימים שבאו אחר כך היו עוד הרבה טעימות יין. באחד הערבים הוזמנו לחגוג יום הולדת בביתו של בעל השמחה. מצאתי את עצמי בדירה מפוארת, מלאת חפצי אומנות, יושב ליד שולחן ארוך, מול אישה גרמניה מלאת חיים וסיפורים, ולרגע נראה שהיא החליפה את ישו בסצינת הסעודה האחרונה. כן, אני בסרט, אני אומר לעצמי, אבל בסוף, שום במאי לא אמר: קאט.

בעיר קלן מגיע רגע השיא של סיבוב ההופעות הזה. זה קורה כשאני כבר די מדוכדך מפנסיונרים ודומיהם, כולל הפודל שחזר בדיוק מהמספרה, שאומרים לי: "דאס ויין איסט זר גוט" (היין טוב מאד).
הפעם זה ככה: חנות יין מדהימה ביופייה וגודלה. נורין רודולף, שניכר בה שהיא בעלת תפקיד בכיר בחנות, מקבלת את פנינו. אנחנו ארבעה, כולל אכסל, כתב יין גרמני, שביקר לאחרונה בארץ בתערוכת סומלייה, והוא זה שתיאם את הביקור כאן. 

נורין לוקחת אותנו לסיור והסברים. בשלב מסוים אני מנתק מגע. אני חש שעלי לעשות משהו… אני מוצא בקבוק זינפאנדל של רידג' מאותה שנה של הלנון שהבאנו: 2012. אני רומז לאכסל שייגש אלי. אני שואל אותו אם זה בסדר שנעשה טעימה עיוורת. אני אשלם עבור הבקבוק האמריקני. הוא תמה למה אני שואל. "כי זאת לא הארץ שלי", אני משיב, "וצריך לוודא שזה בסדר". המארחת מגיבה בחיוב: "בוודאי, בשמחה". אם כך, אני אומר לעצמי, לך עם זה עד הסוף. 

 

אני מחפש שטונף דה פאפ משנה תואמת לאנטואן, מגיש לה אותו, ואומר שוב,ליתר ביטחון: "אני משלם". היא מוסרת את הבקבוקים לעובדות זוטרות. כמה דקות אחר כך אנחנו מסובים בחדר הטעימות. שתי העובדות הצעירות מכניסות שישה בקבוקים מחותלים לחדר. יש להם "בגד" מיוחד לטעימה עיוורת. אבל איך שישה בקבוקים? אני שואל. המארחת משיבה: "אם כבר טעימה עיוורת, אז לפחות שלושה בקבוקים בכל פלייט, אחרת מה הטעם…". 

היא צודקת, אבל מה שמפתיע אותי זה הקלילות בה היא זורמת איתי. קורה משהו לעם הגרמני? פעם המילה אימפרוביזציה לא היתה קיימת באוצר המילים שלהם. אולי זה היין?…

הטעימה משאירה את כולם פעורי פה. גם אותי. כי, אני אומר לעצמי בהתחלה: "הגזמת קצת". רידג' יכסח את לנון. יעשה לו מה שנבחרת גרמניה בכדורגל עשתה לברזיל, באליפות העולם האחרונה. ה- 7:1 ההוא… קרקס (רידג', למי שלא יודע, הוא ה- bench mark של זינפאנדל קליפורני איכותי).

דוד וגוליית – זה מה שקרה שם, בחדר הטעימות של קלן. אני שתקתי וכנראה חייכתי. אכסל חיפש אוויר לנשימה. "דאס איסט דוך ניכט וירקליך. דאס קאן ניכט זאיין" (זה לא אמיתי, זה לא יכול להיות), פלט כשהוסרו הכיסויים מעל הבקבוקים. וכמה דקות מאוחר יותר, חזר האנטואן על ההופעה הזאת מול שטונף. 

 
נשמתי לרווחה. אפשר לחזור הביתה בשלום… המארחת מסרבת לקבל ממני תשלום עבור הבקבוקים ה"זרים". אני מבקש שוב לשלם, אבל היא מחייכת קורנת משמחה: "דאס ואר פיל שפאס" (זה היה כייף גדול).
אנחנו נפרדים בלחיצת יד, ואני שואל את עצמי האם יש סיכוי שסוסון ים יהיה מונח כאן על יד בקבוקי "שאטו מוסר" הלבנוני… 


הפרק השני שיתפרסם: בודפסט