לפעמים לרינה מצליח

רינה מצליח פנתה לעשרות אלפי האנשים שבמהלך תקופת הקורונה הגיעו לעשרות יקבים אם לא יותר, ולמדו להכיר יין ישראלי בלי לנתח אותו יותר מדי – וזה היופי של כתבה זו. צילום מסך מהכתבה באולפן שישי 14.1.22
התוקפים את רינה מצליח הם אותם אלה שלא מוצא חן בעיניהם שהיין זולג החוצה לכאלה שהם לא העשירון העליון, כאשר הם מנופחים מחשיבות עצמית ומתנשאים, כאלה שמזלזלים בכל מה ששונה מהם, ספונים להם במועדונים אליטיסטים של טועמי-על, שמצחצחים שיניים עם שאטו לאפיט או מרגו

המשורר נתן אלתרמן, בשירו "רינה" (לחן איסק דונייבסקי הרוסי), ששרים יחד יוסי בנאי ויונה עטרי (היא ז"ל והוא אללה ירחמו), כבר צפה את העתיד: ״רינה – אני אוהב את השמיים, רינה – אני אוהב את הספסל, רינה – אני אוהב את סנדלייך, את אור עינייך – את ארנקך אשר נפל".

אשת חדשות 12 רינה מצליח, לקחה הפוגה מהצעקות של הפולטיקאים, ויצאה לחפש קצת שקט ושלווה במספר יקבים בארץ. הסומלייה ג'סי בודק ארגן לה את הסיור וליווה אותה במסע הקצר מצפון לדרום. נדמה לי שכבר הרבה שנים לא עשו בפריים טיים של פריים יום כמו שישי בערב, כתבה על יינות ויקבים ישראלים, בסוג של נינוחות ושלווה, בלי פוליטיקה (טוב, אולי קצת, כי לא הכניסו יקבים מהשטחים הכבושים/יהודה ושומרון).

צילום מסך אולפן שישי חדשות 12. רינה מצליח עם אלעד כץ מיקב עגור והסומלייה ג'סי בודק

לא שמעתי מילה אחת בכתבה על עפיצות, על דומדמניות יער וזיעה של אוכפים, וזה כשלעצמו כבר הישג משמעותי. הכתבה לא נועדה לפלצנים אליטיסטים, לא נועדה לחבורות גברים מיזוגנים, לא נועדה לכאלה שמזדעזעים ממחיר נמוך של יין. הכתבה חטאה לתעשייה האמיתית, ואלו הם היקבים הגדולים שמחזיקים את התעשייה;- יקב רמת הגולן, יקב כרמל, יקב ברקן סגל, יקב דלתון וגם טפרברג; לפחות לאחד מהם . אלה היקבים שעשו את המהפכה האמיתית בשנים האחרונות מבחינת איכות היין.

ליטל עובדיה מיקב תל הקטן ברמת הגולן – יקב של אישה אחת. אם כל המעוניינים לפי השיח ברשתות לעלות ליקב לביקור יעשו זאת היא תקרוס. צילום סמי טוויג

היקבים פלם, רזיאל, פלטר, עגור הם יקבי בוטיק. הם, ובוודאי יקב תל הקטנצ'יק של ליטל עובדיה (כוכבת ותגלית הכתבה), לא באמת משפיעים על התעשיה שמגלגלת 60 מיליון בקבוקי יין בשנה. נכון, הם מצטלמים טוב אבל לא הרבה יותר מזה בהיבט ההשפעה.

הכתבה לא עסקה במחירי היין השערורייתיים, וגם כשהסומליירית המוערכת שירה צידון, הגיחה לכמה שניות למסך היא לא דיברה על יינות במסעדות. הכתבה לא עסקה בפוליטיקה של הענף, ביקבים שלא מקבלים רישיונות ייצור, ביקבים שמחויבים להיות רק באזורי תעשייה שלא מצטלמים יפה, והכתבה לא עסקה בגפת הענבים (המקבילה לזבל).

רינה מצליח עם סימה רבה הון מיקב ספרה. צילום מדף הפייסבוק

רינה מצליח מצליחה להתעסק בזבל כמעט בכל שידור שלה במהדורות החדשות או ב'פגוש את העיתונות' שלה במוצ"שים. היא רצתה קצת לנוח, לחייך, לנשום, לפגוש אנשים יפים בתעשייה יפה, וזה בדיוק מה שהיא העבירה למאות אלפי אנשים שלא מחשיבים את עצמם חובבי יין או מביני יין.

היא פנתה לעשרות אלפי האנשים שבמהלך תקופת הקורונה הגיעו לעשרות יקבים אם לא יותר, ולמדו להכיר יין ישראלי בלי לנתח אותו יותר מדי – וזה היופי של כתבה זו. לגעת באנשים שרק רוצים ליהנות מכוס יין כזו או אחרת.

היה ברור לי שהתגובות של בכירי חובבי היין לא יאחרו להגיע, וההתקפות על רינה מצליח יהיו קשות – ואכן לא התבדיתי.  התוקפים הם אותם אלה שלא מוצא חן בעיניהם שהיין זולג החוצה לכאלה שהם לא העשירון העליון, כאשר הם מנופחים מחשיבות עצמית ומתנשאים, כאלה שמזלזלים בכל מה ששונה מהם, ספונים להם במועדונים אליטיסטים של טועמי-על, שמצחצחים שיניים עם שאטו לאפיט או מרגו.

ונסיים עם אלתרמן שכתב גם את שיר היין (לחן סשה ארגוב) מתוך 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'): ״מי זאת, מי זאת זוהרת מור מקוטרת, חבית היין היא. מה זאת מה זאת אומרת היא כבר נגמרת, נביא חבית יינית שנית. טוב טוב היין יחד עם יפות העין אך כשאין נקדש עם מי שיש״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר