להיות מבקר זו לא עבודה קלה. בין אם זה על אוכל, מוסיקה, אמנות, סרטים או יין,
מבקר חייב לא רק לתת את דעתו על נושא מומחיותו, אלא גם לעשות זאת בדרך שלכשעצמה תמשוך קהל, אם ביקורות אלה ימצאו את דרכן לדפוס או לכל מדיה אחרת.
במאה העשרים ואחת, עוצמתו של מבקר עלולה גם להמשיך להיחלש מאחר שיותר ויותר בלוגים, אתרי אינטרנט וציוצי טוויטר מביעים את דעות הציבור, וכל אחד יכול לשבת מול המקלדת ולהקליד.
נראה כי עדיין יש ביקוש לחוות דעת של מומחים על האמנויות, ואולי האינטרנט משמש גם כמגבר עבור מבקרים, כמו גם לאלה שהנם ברגע הקריטי של חוויית אוכל, יין או צפייה האחרונה שלהם.
זה רק עשוי להיות תלוי לאיזו דעה אתם רוצים להתייחס ביותר: זו של מומחה או של חובב.
הרהוריו של מבקר עשויים עתה להיות מוקפים בכאלה עם הרבה פחות ניסיון, מסירות ומחקר; אבל עידן המידע מאפשר לכותבים לתקשר עם הקהל שלהם ממרחק בטוח ותוך מיידיות שמעולם קודם לא הייתה אפשרית, ועם משוב משוכפל שלהם לקהל עוקבים גדול אקספוננציאלית.
עבור הזירה הקולינרית הישראלית, אדם אחד התבלט במשך עשרות שנים כקול 
ביקורתי חזק יותר מאשר כל האחרים. דניאל רוגוב שנולד בארה"ב ונפטר בתל אביב ב- 6 בספטמבר 2011, כתב זמן רב יותר ובאופן פורה יותר מכל אחד אחר על אוכל ישראלי ויין קרוב ל- 30 שנה. כאשר לאף אחד אחר לא היה אכפת מספיק כדי להגיב על סצינת המזון והיין הישראלי, רוגוב סלל את הדרך בה הולכים עכשיו עשרות כותבים בכתיבה לעיתונות או לאתרי הרשת. זה היה ללא ספק זירה שוממת בתחילה, ובלי הרבה תהילה.
לפני 25 שנים, לא היה הרבה מה להתרגש ממנו לגבי האוכל הישראלי, והיינות היו אפילו פחות מרשימים, אם לא רעים באופן כללי. אבל שתי התעשיות גדלו יחד, ודניאל רוגוב חילק שבחים וגינויים אלפי פעמים מאז עשה את צעדיו הראשונים בתחום.
אין ספק, כמה מסעדות ויקבים שגשגו כתוצאה מכך. צרכנים רבים עלולים לסבול מגודש מידע או לפחוד מבחירה רעה כאשר מחליטים לאכול בחוץ או לקנות יין. דחיפה קלה בכיוון הנכון יכולה לעזור להם להחליט אם להישאר בבית או לצאת לאכול, לקנות בקבוק מוכר או לטעום יין חדש, יקב או בציר חדשים, או אפילו להרחיק אל יין שלא היו מעזים לקנות ללא אמון בדעת מבקר המגבה את בחירתם.
לרבים נוח להאשים מבקר כאשר אתה שם את מבטחך בו, ואתה מאוכזב כאשר מה שהוא אולי התפעל ממנו לא עומד בציפיותיך הגבוהות.
אבל ביקורתיות משקפת רגע בזמן, ואינה יכולה להגן סועד מלילה כושל של שף או מסעדה בירידה אחרי שנחה על זרי הדפנה, או אפילו בקבוק נדיר עם פקק פגום, או סתם כזה שהיה פתוח זמן רב מדי או בטמפרטורה לא נכונה.
לעתים נדירות אנחנו רואים הצדעה למבקרים שחסכו לנו את ההוצאה של כרטיס לסרט רע או לתשלום גבוה מדי עבור כמות קטנה מדי או איכות נמוכה של המזון. 
בתחום היין, ראיתי אותם ייננים מהללים את רוגוב כשהוא שיבח את היין שלהם, ונוזפים בו כאשר הוא נתן לפחות שבחים מכפי ששהם חשבו את עצמם לראויים.
בין אם יקב או מסעדה היו ראויים להמלצתו או לקלון הבוז שלו, ביקורת ציבורית משפיעה על התבוננות פנימה ומחשבות, שהובילו רבים למוצרים ושירות טובים יותר לאורך הדרך.
יותר מדי בעלי מסעדות ויקבים יכולים לסבול מביטחון מופרז הגובל ביהירות, או מחוסר ביטחון החונק את שאיפותיהם. בסופו של דבר זה יכול להשפיע על מספר האנשים ומשך הזמן בו יחלקו את כישרונם עם הציבור הרחב.
מבקר מכובד ומפורסם יכול לספק רמה מסוימת של אחריות לציבור, וכן לשמש כאלה עם הצניעות והתשוקה להגיע לשלמות במקצועם.
יתכן שאת רמת האחריות שרוגוב סיפק לא ניתן למדוד על פני 25 שנים בהן הוא כתב, אך כל אחד בתעשייה יכול להעיד כי רוגוב הורגש, ולא ניתן יהיה לשכפל אותו בקלות.
מבקר, ורוגוב לא היה יוצא דופן, הוא לעתים קרובות כולא ברקים לביקורת, כאשר קוראים או המבוקרים תוקפים לעתים קרובות את המבקר במקום את תקפות דעותיו.
אני חושב כי אין מסעדה או יקב שהתעלמו מביקורותיו של רוגוב, והוא צוטט יותר מכל אחד אחר כאשר דיברתי על יינות ישראליים, וזה כל מה שאני עושה במשך שנים.
אנקדוטה אישית אחת: בתערוכת סומלייה לפני מספר שנים, שאל אותי מוזג צעיר "נחש עם מי עישנתי סיגריה הרגע?". ללא רגע של היסוס עניתי "אם היית שואל אותי" נחש עם מי שתיתי כוס יין? " באירוע יין גדול כזה, לא הייתי יכול לנחש, אבל אם אתה שואל אותי עם מי עישנת סיגריה, זה חייב להיות רוגוב". זה אכן היה רוגוב, ואיני מציין זאת כביקורת על רוגוב כטועם יין, אלא כעובדה שהוא בא מתקופה בה אכילה וסיגריות הלכו יד ביד, לפני שחובבי אוכל ויין רבים נכנסו לענף.
עכשיו עם מותו, יש שיאמרו שדניאל רוגוב היה מעידן שונה, אך האם היינו חוגגים תור זהב זה של יינות גדולים ומומחיות קולינרית בישראל, אם הוא לא היה שופך אור על איפה היינו ואיפה אנחנו צריכים להיות?
תגובות
0