אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-800 יום על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים, והִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית, רונן אנגל, סאנטיה אוקארסרי התאילנדי, רס"ב מיל. טל חיימי, אריה זלמנוביץ, רס"ר מיל. תמיר אדר, סהר ברוך, עמירם קופר, אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל, סמ"ר איתי חן, ג’ושוע לואיטו מולל מטנזניה, רס"ב מיל. ליאור רודאיף, סגן הדר גולדין, מני גודארד, דרור אור, סודתיסאק רינתלאק.

בעזה נשאר חלל חטוף אחד שחובה להחזירו ארצה: ‏‏רן (רני) גואילי. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שרני יוחזר ויובא לקבורה, ומהר!

תמונת השבוע

היקב הישן של יקב כרמל מזרחי (בהמשך: כרמל) בראשון לציון ממשיך לנקום על כך שמזניחים אותו ולא מבצעים פעולות שימור. לכאורה, לאחר שפעילות הייצור הועברה למתקנים החדשים באלון תבור, המתחם בראשון לציון מיועד "לשימור והתחדשות עירונית הכוללת שילוב של מגורים, שטחי מסחר, תעסוקה ושימור מבנים היסטוריים לטובת הציבור". בינתיים לא קורה כלום. מה שכן קרה: בלילה בין שני לשלישי השבוע, בגלל עוצמת הרוח, החומה החיצונית של היקב התמוטטה על מכוניות שחנו במקום, ונגרמו נזקים גדולים. מזל שלא היו נפגעים. (צילום מטלגרם "שלמה מזג אוויר" – שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

פתיחת סומלייה 2026: אותות הוקרה לכורמים שהקימו את תעשיית היין בישראל

מועצת גפן היין ותא עיתונאי היין בארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל, המשיכו גם השנה את מסורת הענקת אותות הוקרה בתחומי הגפן והיין במסגרת תערוכת סומלייה, המאורגנת על ידי אבי בן עמי וסטודיו בן עמי שלו. השנה הוחלט להעניק את אות ההוקרה לכורמים, מושבים וקיבוצים – חלוצים שנטעו את היסודות לכרמים, ליקבים ולתרבות יין ייחודית בארץ.

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, מושבים וקיבוצים נטעו כרמים כחלק מאגודות שיתופיות, והובילו את תעשיית היין המקומית לעידן חדש. שיש עשרות ואף מאות כורמים ויישובים שהטביעו חותם על הענף וראויים להוקרה, אך הפעם נבחרו החלוצים הראשונים על פי מפת היין של ישראל –  אלה שהיו הראשונים לקחת סיכונים, האמינו באדמה ובפוטנציאל שלה, ונטעו את היסודות לכרמים, ליקבים ולתרבות יין ייחודית.

אותות ההוקרה הוענקו בפתיחת תערוכת סומלייה 2026 על בסיס חזון, מסירות, חדשנות והשפעה עמוקה, עבור תרומה לקהילה ולכלכלה המקומית, וליצירת יין שמבטא את הטרואר המקומי ואת הקשר בין האדם לאדמה.- חלוצי הגולן והגליל, היישובים והכורמים באזור יהודה, אגודת הכורמים בשפלת החוף, חלוצי הנגב וחלוצי ההר המרכזי.

את טקס הענקת אותות ההוקרה הנחה איש הרדיו הוותיק אמנון פאר, והמברכים בו היו נילי שלו מנכ"לית מכון היצוא, ד"ר רון תומר מנכ"ל התאחדות התעשיינים, אורן לביא מנכ"ל משרד החקלאות, וצחי דותן מנכ"ל המועצה לגפן היין.

אזור רמת הגולן

בתחילת שנות השמונים חברו היישובים אל־רום, עין זיוון, גשור, אורטל, רמות מגשימים, יונתן ואלוני הבשן, למהלך חסר תקדים: הקמת יקב רמת הגולן. את המהלך הוביל ואיגד שמשון ולנר, המנכ"ל הראשון של יקב רמת הגולן, אשר חיבר בין היישובים ליצירת חזון משותף – הקמת תעשיית יין איכותית, מקומית ופורצת דרך.

כל אחד מהיישובים נטע כרמים ששינו מן היסוד את תעשיית היין הישראלית. היו אלה ענבי איכות בלתי מתפשרת, שניטעו על אדמות בזלת עשירות – וכאן נולד למעשה מושג הטרואר הראשוני של היין הישראלי. הכורמים שעמדו מאחורי העשייה רבים: יוסי פרידמן, אליעזר רושינסקי, עמרם אזולאי, רפי מניאל, יהושע מויאל, אבי בן עוליאל, חיים ספיריה, שלמה צדוק ועוד רבים וטובים. בשם כל אותם כורמים, ובשם יקב רמת הגולן, קיבל את  אות ההוקרה בשמם גבי חמו, יושב־ראש דירקטוריון יקב רמת הגולן.

אזור הגליל

בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, נטעו שלושה מושבים בגליל – רמות נפתלי, כרם בן זימרה ודישון, כרמי איכות שהובילו למהפכה בענף היין הישראלי. בזכות נטיעות אלה התפתחו ביקבים הפזורים בגליל זנים חדשים וניסיוניים, כאשר הכורמים עובדים כתף לצד כתף עם ייננים צעירים ואנשי משרד החקלאות. באזור זה החלו ניסויים בגידולים שונים של הגפנים, השקיה מבוקרת ושימוש בחומרי הדברה ידידותיים, ונוצרה ההבנה כי רק שליטה בכמות הקילוגרמים לדונם תניב בסופו של דבר יינות איכותיים. יקב דלתון, יקב הרי גליל ועוד עשרות יקבי בוטיק שבאו לאחר מכן, נהנים עד היום מענבי איכות הודות למושבים החלוצים הללו.

במסגרת הטקס הוענק אות ההוקרה לחלוצי הכרם בגליל. את האות קיבלו בני בן-מובחר – ראש המועצה האזורית מבואות חרמון, דורון סאסי – איש רמות נפתלי, גיורא אלחדד – איש דישון, איציק כהן מרמות נפתלי – יינן, כורם ואיש חזון. את מושב כרם בן זמרה ייצג ארמונד ממן, הכורם אשר נטע את עשרים הדונמים הראשונים של ענבי יין בישוב.

אזור יהודה

האות הראשון לאזור זה הוענק לחלוץ אמיתי בתחום החקלאות והיין – שכיב ערטול, מייסד ובעלים של יקב מוני והכרמים במדרונות מעל עמק שורק. ערטול הוא מי שבשנות השמונים חלם, יזם, הפך חזון למציאות, והטביע חותם עמוק על האזור והקהילה המקומית.

הוא הגיע לאזור בו מדרונות ירוקים ושופעים הפכו לאתגר חקלאי בפני עצמו. בעיני אחרים אולי מדובר בקרקע קשה, גבעות לא מנוצלות ואדמה שדורשת תשומת לב מיוחדת. אך עבור שכיב, כל גבעה וכל כרם היו פוטנציאל בלתי מנוצל – סוד קטן שמחכה להתגלות. בחזונו ובנחישותו, החליט לנטוע גפנים – חקלאות שמחייבת לא רק כישרון, אלא גם ידע מקצועי רחב, והבנה עמוקה של הטרואר הייחודי. במהלך ארבעה עשורים של מסירות, השקעה וסבלנות, הפכו הגבעות לכרמים המניבים ענבים באיכות גבוהה, אשר מהווים בסיס ליינות מהשורה הראשונה שמיוצרים ביקב מוני שבבעלותו.

בנוסף קיבלו אבישי כהן – ראש המועצה האזורית מטה יהודה, הכורמים דור ג'יימס ואיתן בצראי מקיבוץ צרעה; מוטי צמיר מקיבוץ צובה; ואסף בר-יהודה ודוד וגל שוורץ ממושב גבעת ישעיהו, את אות ההוקרה בשם הישובים והקיבוצים. אות הוקרה זה הוענק לישובים אלה – חלוצי כרמי היין באזור יהודה, שהיו חלוצים בביסוס ענף היין המקומי, ותרומתם פורצת הדרך אפשרה את הקמת דרך היין המקומית. בזכות החקלאים והכורמים שנטעו את הכרמים על אדמות פוריות וייחודיות, האזור הוכרז כאפלסיון הראשון בישראל.

בין החלוצים נזכור במיוחד את רוני ג'יימס ז"ל מקיבוץ צרעה, שלתרומתו ולידע המקצועי שלו הייתה השפעה מכרעת בפיתוח הכרמים, היקבים והזהות הייננית של האזור.

בנוסף החליטה הוועדה להעניק אות הוקרה לשניים שתרומתם לענף היין יכולה למלא ספר עב כרס – שמואל בוקסר ויאיר לרנר, הם מהחלוצים הבולטים של תעשיית היין הישראלית. בתחילת שנות ה־80 נטעו השניים כ־300 דונם כרמי יין באזור כפר מנחם שבשפלת יהודה, וסיפקו ענבים ליקבים שעשו אז את צעדיהם הראשונים. ב-1990 רכשו את יקב ברקן שעבר מהקמתו מספר גלגולים, בשנת 2003 החל לפעול היקב המתקדם שהקימו בקיבוץ חולדה, ומהר מאוד – בזכות חומרי הגלם האיכותיים שנטעו והראייה המקצועית ארוכת הטווח, הפכו אותו ליקב מוביל במספר הבקבוקים שמייצר מדי שנה ובהיקף הכרמים שבבעלותו, יחד עם מדליות ופרסים. על תרומתם לענף גפן היין, על חזון, התמדה ומאבק בלתי מתפשר על איכות הזנים, הוענק להם אות ההוקרה.

אזור החוף והשפלה

אי אפשר שלא להזכיר את אגודת הכורמים, שהניחה את היסודות לייננות הישראלית המודרנית. מאז הקמתה בשנת 1906 כאגודה קואופרטיבית של כורמים, איגדה האגודה מאות משפחות, מושבים וקיבוצים, ועיצבה את עמוד השדרה החקלאי של תעשיית היין בישראל. היא ניהלה את יקבי ראשון לציון וזיכרון יעקב – לימים יקבי כרמל, והפכה את הכורמים עצמם לבעלי הבית של אחד המוסדות המרכזיים בתולדות היין הישראלי. בזכות תרומתה לפיתוח הכרמים, לקידום שיטות גידול מתקדמות ולשימור מורשת חקלאית רבת שנים, ראויה אגודת הכורמים לאות הוקרה מיוחד, אותו קיבל בשמה נדב ארנס־ארד, מנכ״ל יקב כרמל.

אזור הנגב

אזור הנגב נחשב בעבר לאזור צחיח, שאיש לא האמין שאפשר לגדל בו ענבי איכות ליין. כאן הוענקו שני אותות הוקרה למי שהאמינו ועשו את הצעד הראשון:  זוג החלוצים – אלון ונירה צדוק, וקיבוץ שדה בוקר, שכל אחד מהם הוביל את חלוציות ענף היין באזור. תרומתם פורצת הדרך אפשרה להקים כרמים פוריים במדבר, ואת ביסוס הנגב כאזור ייחודי ליינות איכות בישראל.

בשנת 1997 נטעו אלון ונירה צדוק את הכרם הראשון שלהם על גבול מצרים, ובכך הפכו לחלוצים בתחום גידול הגפנים והיין בנגב. הם הקימו את יקב קדש ברנע – כיום יקב רמת נגב, במטרה לייצר יין איכותי באזור המדבר. חזונם היה ליצור תעשיית יין פורחת במדבר הצחיח, המאופיין במגבלות קשות: חום קיצוני, אדמה קשה ומחסור במים. לצד אלה זיהה אלון צדוק את הפוטנציאל הייחודי של המדבר – אקלים יבש והבדלי טמפרטורה חדים בין יום ללילה, שהופכים את היינות לייחודיים ומיוחדים. נירה צדוק ניהלה את היקב ואת מרכז המבקרים, תוך פיתוח פעילות תיירותית וחווייתית, והפיכת המקום למוקד לימוד, הנאה וחוויה לקהל הרחב. על תרומתם יוצאת הדופן לפיתוח תעשיית היין בנגב, קיבלו אלון ונירה צדוק אות הוקרה בשם חקלאי היין בנגב.

אות הוקרה באזור זה ניתן גם לקיבוץ שדה בוקר –  על תרומתו החלוצית והמשמעותית לפיתוח ענף ענבי היין באזור. הקיבוץ היה מהראשונים שהצליחו להוכיח כי ניתן לגדל ענבי יין איכותיים בתנאי מדבר קיצוניים, ובכך סלל את הדרך לעשרות כרמים ויקבים בנגב. באמצעות מחקר חקלאי, שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים ויישום טכנולוגיות השקיה מתקדמות, הפך הקיבוץ למוקד ידע חקלאי, ולמודל לחקלאות מדברית בת-קיימא. על כל אלה – חדשנות, התמדה, חלוציות והשפעה אזורית רחבה, ראוי קיבוץ שדה בוקר להוקרה רשמית. בשם הקיבוץ קיבל את האות צבי רמק, בן גרעין שהפך להיות חבר הקיבוץ, שהקים בשנת 1999 את יקב שדה בוקר הפעיל עד היום.

אזור ההר המרכזי

את אזור ההר המרכזי ייצג אדם יקר, שהניח את היסודות לתעשיית יין משגשגת באזור גוש עציון. במהלך שנות ה־90 פעל באזור זה, שרגא רוזנברג – חלוץ יין שהניח את היסודות לתעשייה שלמה באזור. הוא היה הראשון שנטע כרמים באזור, והקים את יקב גוש עציון על אדמות היישוב היהודי ההיסטורי, בעיצומה של תקופה ביטחונית קשה.

מעשיו של שרגא היו הרבה מעבר לחקלאות בלבד. הוא יצר מקור הכנסה יציב ליישובים, חיזק את האחיזה בקרקע, והעניק משמעות חדשה לחיבור בין אדמה, מסורת וזהות יהודית. יינותיו נשאו סיפורים – האלון הבודד, נחל הפירים, עמק ברכה ו"מגדל עדר" – מחווה למתיישבי 1927 שעל אדמותיהם קם היקב. לצד שרגא יש להוקיר גם את רעייתו המנוחה תמר רוזנברג ז"ל, שהייתה הכוח המניע בניהול היקב והגשמת החזון – כפי שהיקב מציין: "כל אשר לנו, לה הוא". על חזונו, חלוציותו וההשפעה העמוקה על אזור ההר המרכזי, הוענק האות לשרגא רוזנברג.

בשישי 23.1.26 נפרסם כתבה בעקבות תערוכת סומלייה 2026

פרס מפעל חיים 2026 לאיש הענבים חיים גן

פרס מפעל חיים לשנת 2026 מטעם תא מבקרי וכתבי היין בארגון העיתונאים והעיתונאיות והמועצה לגפן היין בישראל, הוענק באירוע הפתיחה של תערוכת סומלייה 2026 בהיכל התרבות, המאורגנת על ידי אבי בן עמי וצוות סטודיו בן עמי, לאדם שפועלו חורג הרבה מעבר ליזמות, לחינוך או לביקורת יין – לחיים גן; איש חזון אשר תרם תרומה מכרעת להפיכתו של היין הישראלי מתעשייה צעירה ומקומית לתרבות שלמה.

חיים גן לא רק עסק ועוסק ביין – הוא בנה סביבו עולם. במשך שנים הוא השפיע על מאות ייננים ואלפי חובבי יין, חיבר בין אנשים, ידע, תרבות ותשוקה, והעניק ליין הישראלי קול, עומק וזהות ייחודית. במובנים רבים, הוא האיש שהפך את עולם היין בישראל למורשת חיה.

כבוד גדול של כולנו להעניק את הפרס השנה לאדם שהפך את היין הישראלי מתעשייה צעירה ומקומית – לתרבות שלמה. במשך למעלה משלושה עשורים, חיים גן הוא דמות מרכזית שעיצבה, חינכה והובילה את תעשיית היין הישראלית החדשה. יזם, מחנך, משפיע ופורץ דרך, אשר הניח את היסודות התרבותיים, המקצועיים והכלכליים לעולם היין בישראל.

בשנת 1999 ייסד את “איש הענבים” – המוסד הראשון בישראל ללימודי יין, להכשרות מקצועיות ולתרבות יין. מאז עברו דרכו אלפי תלמידים ותלמידות שהפכו לייננים, סומליירים וחובבי יין אמיתיים.

במהלך השנים הקים חיים פרויקטים שהפכו לאבני יסוד בתעשייה: תחרות TERRAVINO – הבמה הבינלאומית ליינות ישראל; פסטיבל WHITE  – שהכניס לישראל את אהבת היינות הלבנים והרוזה; Claret Auction House  – בית המכירות הפומביות הראשון ליין בישראל; ובשנים האחרונות – יקב אשרה, המבקש לבטא זהות ישראלית אמיתית דרך טעמי היין.

אבל פועלו של חיים לא נעצר בגפן ובבקבוק. הוא היה הראשון שחיבר בין יין לקולינריה עילית. במטבחו עברו עשרות שפים, שיחד עם עשרות ייננים יצרו דיאלוג חדש בין אוכל, יין ותרבות – דיאלוג שהניח את היסודות למטבח הישראלי כבן זוג טבעי ליין.

חיים גן הוא גם קול אמיץ וישיר, שלא חושש לומר את האמת – גם כשהיא לא נוחה. במאמריו ובביקורותיו הוא היה הראשון שקרא בקול: “רגולציה עכשיו. תקינות עכשיו. חוקים עכשיו – בלי אלה לא יהיה ליין הישראלי מקום בעולם.” הכתבה –“עשר המכות של תעשיית היין הישראלית" משנת 2010, הפכה אותו למצפון של עולם היין בישראל, והובילה לשינוי עמוק בתעשייה.

לאחר האסון הכבד של 7 באוקטובר, חיים שב ועמד בחזית – הפעם לצד יקבי עוטף עזה. הוא ייעץ, תמך, סייע בשיווק ובמכירה, ובעיקר חיזק את הרוח ונתן תקווה. בעשייה שקטה, עיקשת ואנושית, הוא הוכיח כי גם ברגעי משבר קשים – היין ממשיך להתקיים, והתקווה נשמרת.

בשל כל אלה החליטה הוועדה להעניק לחיים גן – איש הענבים של ישראל, את פרס מפעל חיים 2026 על פועלו רב־השנים, על תרומתו העצומה לעיצוב תעשיית היין הישראלית, על החיבור המופלא בין יין, קולינריה ותרבות, ועל האמת האמיצה שאותה לא חדל להשמיע.

דברי התודה החמים של חיים גן

"תודה על ההזמנה, ועל הזכות לעמוד כאן יחד אתכם. אני רוצה לפתוח בברכה חמה למארגני התערוכה סטודיו בן עמי, למכון היצוא, למועצה לגפן היין בישראל, לארגון העיתונאים, ולכל מי שעובד מאחורי הקלעים כדי שהתערוכה הזו תתקיים, ותהיה בית מקצועי ראוי לענף. וברכה מיוחדת לאורחים שהגיעו מחוץ לישראל כדי להכיר את היין הישראלי מקרוב. אתם לא באתם רק לטעום יינות, אתם באתם לטעום מקום, ותעשייה שנבנית מתוך אדמה, ומתוך אנשים.

היום אנחנו מבקשים לעצור לרגע, ולהביט לאחור בהערכה. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך הבנה פשוטה, שאין עתיד בלי שורשים. הכבוד שאנחנו נותנים היום לגורמים הוותיקים – לכורמים, למושבים ולקיבוצים, הוא כבוד לאנשים שהיו כאן כשהכול עוד לא היה מובן מאליו. כשכרם לא היה מותג, אלא החלטה אמיצה. כשנטיעה לא הייתה “סיפור יפה”, אלא התחייבות ארוכה, יקרה, לפעמים גם בודדה. אנשים שהסתכלו על אדמה, וראו בה אפשרות, לא רק קושי. אנשים שלקחו סיכונים, בנו שותפויות, הקימו אגודות, ייצרו מסה של עשייה, והניחו תשתית שעליה קמו יקבים, אזורים, סגנונות ותודעה.

אנחנו בענף שאוהב לדבר על טרואר. אבל טרואר זה לא רק קרקע ואקלים, טרואר זה גם האדם. הידיים שעבדו, ההחלטות שנלקחו, העקשנות שלא ויתרה, והצניעות שהשאירה את העבודה לדבר במקום המילים. ולכן, האות שניתן היום הוא לא רק על העבר. הוא תזכורת לעיקרון שמחזיק אותנו גם עכשיו, וגם הלאה; העתיד של היין הישראלי נמצא בכרמים. ביצירת אופי מקומי, ברור, אמיתי, כזה שלא מנסה להיות מישהו אחר, אלא יודע להיות הוא עצמו.

בשם כולנו, תודה לכם, לחלוצים, לוותיקים, למי שנטעו, שמרו, השקיעו, והמשיכו גם כשלא היה קל. אתם לא רק כתבתם פרק בתולדות היין הישראלי, אתם כתבתם את הדפים הראשונים. תודה, וברכות חמות לתערוכה מוצלחת, לחיבורים טובים, ולשנה של עשייה טובה בכרם, ובכוס".

פרס מפעל חיים לאיש הענבים חיים גן – בנימה אישית

אלון גונן: יש טקסטים רשמיים, ויש רגעים שלא מוכנים להישאר רשמיים. הרגע הזה הוא כזה, כי פרס מפעל חיים הוא תעודה אבל חיים גן הוא סיפור. סיפור אנושי, שקט, עמוק, כזה שלא מחפש אור זרקורים – אבל בלעדיו האור פשוט לא נדלק.

חיים הוא קודם כל איש של אנשים. מורי, חברי, איש סודי. זה שמווסת, מרגיע, מחבק, מייעץ, תומך, ותמיד, אבל תמיד, עם ענף היין מול העיניים. לא כאמצעי, אלא כמהות. חיים הוא אדם שעשה ועושה למען תעשיית היין הישראלית בעשר אצבעות, בלי רעש, בלי קרדיט, בלי לחפש מחיאות כפיים. ביקבים, בכרמים, בייעוץ, בליווי, בשיחות טלפון ארוכות, ובחיבוק אחד בדיוק ברגע הנכון.

אצל חיים אין מושג כזה “חצי כוס ריקה”. לא ביין, ולא בחיים. הכוס תמיד חצי מלאה, ואם היא מתרוקנת – מוזגים עוד. לא כי הכול מושלם, אלא כי צריך להמשיך. כי צריך להאמין.

את חיים הכרתי לפני 45 שנה, במקרה. למדנו באותו בית ספר. לא היינו חברים. חיים – יפואי גאה, ואני תל אביבי גאה צבעוני. כנראה שרק חלפנו זה על פני זה במסדרונות ובהפסקות, בלי לדעת שהחיים עוד יחברו אותנו במקום הרבה יותר עמוק. רק סביב גיל שלושים, בעולם היין, נפגשנו שוב. מהרגע הראשון העיניים התחברו. ראינו את אותה תעשייה – כל אחד מזווית אחרת, כל אחד בדרכו – אבל עם אותו לב. מאז היו ויכוחים. היו כעסים. היו צעקות. היו חוסר הסכמות. אבל תמיד, תמיד זה נגמר בכוס יין. כי לא הולכים הביתה כועסים. כי יין נועד לחבר, לא להפריד.

חיים אתה אביר. איש חזון. אדם שנותן מעצמו לאחרים כמו שכפ״ץ אנושי – לכל מי שזקוק. לא פעם מצאתי את עצמי מתקשר לחיים עם שאלה גדולה, לפעמים גם עם לחץ, לפעמים עם ספק. הוא היה עונה בשקט, בלי דרמה. משפט אחד, חצי חיוך בקול, ומשאיר אותי עם פתרון – ובעיקר עם רוגע. זה לא משהו שלומדים. זה אופי.

 הוא מכיר את כולם: כל יינן, כל בעל יקב, כל משווק, כל כורם, ובעיקר כורמים. כי ריח האדמה שעליה צומחות הגפנים משכר אותו לא פחות, ואולי יותר, מהיין עצמו. ואולי זה לא מקרי שבשנים האחרונות חיים יצר יין בשם “אשרה”. אותה אלה עתיקה, אם האדמה, זו שעומדת בשקט ליד הגזע, מזינה, מגינה, נותנת חיים.

 חיים, אתה אנציקלופדיה מהלכת של ענף היין, אבל לא מהסוג שמתנשא – מהסוג שמשתף. עם הבנה עמוקה ורגישה. כי יין, בסופו של דבר, מלמד אותך משהו פשוט; אי אפשר לזרז תהליכים, אי אפשר לעבוד בלי להקשיב, ואי אפשר להגיע לאיכות בלי צניעות. אלו לא רק עקרונות של יין, אלו העקרונות של חיים.

יש בך נשמה ענקית ולב רחב. אותו לב שגם התחיל לעשות קצת בעיות בשנים האחרונות, אבל מתמודד. פועם. חזק. וכשהוא מודיע מדי פעם שהלב צריך טיפול קטן, איזו “העברת חוטר”, אני שולח לו הודעה: “חיים, תיזהר ממני". כי אנחנו הבטחנו להישאר פה עוד הרבה זמן. לשמור על התעשייה הזו, להגן עליה, לטפח אותה – עד שהיורשים יגיעו. ויש עוד זמן. הרבה זמן.

אומרים שיין הוא זיכרון נוזלי. שהוא סיפור של אדמה, של אנשים, של סבלנות. ואם זה נכון – אז חיים, אתה אחד היינות הגדולים של המקום הזה. כזה שמתיישן יפה, כזה שמשאיר חותם הרבה אחרי שהכוס התרוקנה.

אז איך מסכמים מפעל חיים? לא מסכמים. פשוט אומרים. שוב ושוב. משפט שלא אומרים מספיק: חיים, אני אוהב אותך. מאוד. מאוד. מאוד.

ביקור בית ביקב עגור שהופך ל-Estate Winery

רני רוגל: הסיפור של יקב עגור במושב בשם זה, הממוקם דרומית לבית שמש ליד עמק האלה ומשתייך למועצה אזורית מטה יהודה, התחיל בשני ייננים תלמידי רוני ג'יימס ז"ל, שוקי ישוב וזאב דוניה שייצרו בשנת 1990 יין וקראו לו 'אלול'. אחרי שנה נפרדו, עשו "מכרז" ביניהם על השם אלול, זאב דוניה זכה והקים את יקב סוסון ים במושב בר גיורא. שוקי הקים את יקב עגור במושב עגור, שפעל בשנים הראשונות במכולה. אייל דרורי, צעיר בן 18, רצה לעבוד בתחום היין, הצטרף לשוקי ישוב לבציר 2005, התגייס ובחופשות הגיע ליקב והשתתף בבציר נוסף. ב-2011 נרשם אייל ללימודי כורמות בטורינו שבאיטליה, למד שש שנים לתואר ראשון ושני וגם עבד שם. כשחזר ב-2017 הוא עבד שנתיים כיינן ביקב רקנאטי עם גיל שצברג וקובי ארביב, ואז הצטרף כיינן ליקב סוסון ים של זאב דוניה לאורך שלושה בצירים, כשבשנה השלישית הכיר את אלעד כץ, הגיבור השלישי בסיפורנו – שותף איתו ביקב עגור.

"התהליך כדי להיות בעלים משותף ויינן לקח את הזמן הדרוש, ואני שמח על כך", אומר אייל. "אצל זאב הבנתי שלעבוד כיינן ביקב עם אופי וקו מסוים, זה תמיד להיות כינור שני. תמיד שמרתי על קשר עם שוקי ישוב שרצה לפרוש – דיברנו ולא עשינו. אלעד ואני חלמנו אותו חלום ורצינו יקב משלנו. אלעד ניער את שוקי ואותי, וב-2021 לחצנו ידיים והתחלנו דרך חדשה".

נעבור לאלעד כץ שמתגורר בעמק האלה כבר כ-14 שנים. "כך הכרתי את שוקי ישוב", הוא אומר. לפני היין עבדתי במשרד האוצר ובקרן משפחת רוטשילד. בגיל 30 סיימתי תואר שני במשפטים ורציתי להיכנס לעולם היין. בסוף 2011 הגעתי ליקב קסטל, הצעתי לעבוד כמתנדב, הסכימו לקבל אותי אך כעובד מהמניין. היקב היה אז עדיין במושב רמת רזיאל. מהר מאוד התמניתי למנהל חברת הכרמים של היקב, בהמשך ניהלתי צוות מכירות, יצוא, הייתי משנה למנכ"ל ומנכ"ל יקב קסטל, שמונה שנים וחצי בסך הכול. זה היה בית ספר טוב מאוד שלי בעולם היין.

בתחילת 2020, כשהיקב התחיל להתייצב במשכנו החדש ביד השמונה, הגעתי לשלב בו רציתי להתקדם הלאה, עם החלטה לעזוב את עולם היין לפחות לעשור כי לכאורה הייתי בפסגת היין בישראל – יקב קסטל. הייתה לי פנטזיה לנטוע כרם, לעבור לארה"ב לעשר שנים ולחזור. הציעו לי לנהל מפעל תעשייתי בארה"ב, התחלתי להתארגן לרילוקיישן עם אשתי וארבע הבנות, ואז פרצה הקורונה. החלטנו להישאר בארץ ורציתי להישאר באזור ובתחום. הבנתי שאפשר לחיות היום את החיים שאני רוצה לחיות – לא צריך לחכות עשור.

כשהחלטתי שנשארים ואני רוצה יקב משלי, ורוצה לעשות כשותף עם יינן, הגעתי לכנס בו פגשתי את אייל דרורי. הזמנתי אותו ליקב 'מואה' – היקב המשפחתי שלנו במושב צופר בערבה, וגם הבנתי שהוא רוצה ללקט 'לענת יהודה' שגדלה בוואדי פארן (עבור הוורמוטים שלו, קראו בהמשך). שוחחנו שם עלי ועל החזון שלי ליקב בעמק האלה למרגלות הרי יהודה, שאני בשל וצריך שותף פדנט ופנאט לכרמים וליין – אני אדאג לשאר; מישהו עם תשוקה לעשות את היין הכי טוב שאפשר באזור".

בזמן זה דיבר אלעד עם שוקי ישוב מיקב עגור, וגם קיבל הצעה להקים יקב חדש מבראשית. הוא הבין שיקב עגור דורש חידוש – שוקי כבר לא ייצר יין באופן סדיר. "אמרתי לשוקי: אין לך כוח ויש לך מקום, לי יש כוח ואין לי מקום. אתה מוכן לשותפות? שוקי הסכים, ואז אמרתי לו שלא רק שנינו נהיה שותפים אלא יחליף אותו יינן, ששוקי בטח לא מכיר. אמרתי לו שזה אייל דרורי, ושוקי צחק. כך נסגר מעגל. לחצנו יד בסגרי הקורונה והתחלתי לעבוד פה. המקום דרש ריענון, אבל לאייל היה הסכם עם זאב דוניה לגבי בצירי 2020 ו-2021, והוא הצטרף אלינו בינואר 2022".

כך גם שוקי השתחרר מהעול, כשב-2020 הוא עשה הכול לבד, כשאז הוא ייצר 15,000 בקבוקים אחרי שבשנים קודמות ייצר כ-12,000 בקבוקים באופן לא סדיר. ב-2021 עם הצטרפות אלעד כץ (ובהמשך גם אייל דרורי) ייצרו 30,000 בקבוקים, 2022 – 50,000, 2023 – 68,000, 2024 – 80,000, ו-2025 – 90,000 בקבוקים.

במלחמת 7.10 היה אלעד שלושה חודשים במילואים. כל עובדי הייצור של היקב, למעט אחד, הם יוצאי צבא ושירתו במילואים. "באוקטובר-דצמבר 23 היינו כמעט סגורים", אומר אלעד. "בסוף דצמבר חזרתי מתוך הבנה שאם לא אהיה, היקב יפשוט רגל. אייל המשיך לייצר, וב-2024 התאוששנו מהר עם חובבי היין הישראלים".  

יקב הבלנדים שהופך ליקב אסטייט

מתחילת דרכו של יקב עגור יוצרו בו בלנדים ולא יינות זניים, כשהענבים נבצרו מ-40 חלקות. היום הם בתהליך התמקדות בשלושה תאי שטח, עם חלוקה לתתי חלקות. "היינן צריך את ריבוי החלקות וריבוי הזנים כדי לייצר את הבלנדים", אומר אלעד כץ, כשבמקביל יש להם פעילות ייצור ורמוטים – אותם הביא איתו היינן אייל דרורי.

החלטה מרכזית ומשמעותית של אלעד ואייל הייתה להפוך ליקב אסטייט שמייצר את כל יינותיו מכרמים בסביבת היקב, וב-2024 שינו את שם היקב מ-Agur Winery ל-Agur Vineyard. ב-2021 הם נטעו 50 דונם במושב גבעת ישעיהו – בלבנים שנין בלאן, רוסאן, סוביניון בלאן ואסירטיקו; באדומים גרנאש וקריניאן – שניהם בגידול גביע, סירה ומרלו. 50 דונם נוספים יש להם בקיבוץ נתיב הל"ה בו מתגורר אלעד, ובשנתיים-שלוש הבאות הם מתכננים עוד נטיעות באזור.

מאפיין אותם קו יינות מצומצם – שישה יינות, בלנדים מ-19 זנים, כשליינן יש חופש יצירתי מוחלט. אלעד מודה שזה יוצר כאוס. "אני לא רוצה לעצור את החופש התעשייתי של אייל, אבל כן להתפקס ולעשות סדר תעשייתי". איך הם מסתדרים ביניהם? "יש תהליך דיאלוגי. אנחנו שותפים ביצירה, עם תפקידים שונים".

מבחינתם כל יין הוא סוג של פאזל עם הרבה חלקים ותהליך יצירתי. "זה מעניין יותר מאשר לומר 'המרלו יצא נהדר השנה'. הזנים הופכים לשחקנים משניים לעומת המטרה לייצר יין שהוא המיטב של האזור ("שמירה מיוחדת") לעומת "קסם שהוא הצצה לאזור יהודה – יין צעיר ורענן, קל עם הרבה מורכבויות", אומר אייל, "היה לי חשוב שליין יהיו לו פרחוניות ופירותיות. זה יין של כאן ועכשיו, לעומת שמירה מיוחדת – יין עם יותר ניסיון חיים ומורכבות. קל יותר לקרוא ליין סוביניון בלאן או מרלו, אבל בבלנד יש גיוון של זנים. כל אחד מ-19 הזנים נטענו בכוונה – זה לא סתם. הזנים הם חלק מסל הכלים שלי לייצר יין, ואני צריך גם להחליט היכן לגדל את הזן ליין המסוים. מה שמוביל אותי אלה הטעם והאופי של היין. בשנים האחרונות המרלו טוב יותר לעומת הקברנה סוביניון, מה שמשפיע על הבלנדים".

אז ליקב עגור יש אולי רק שישה יינות בפורטפוליו שלו, אבל "כל אחד מהם עולם ומלואו" אומרים אלעד ואייל. "לכל יין יש מספר כרמים שמיועדים אליו. גודל החלקות והזנים הם בהתאמה ליינות שמייצרים מהם". כך, עגור לבן 2024 הוא בלנד של סוביניון בלאן ושנין בלאן. יין צעיר, קריספי קליל ומינרלי. משתייך לסדרת הבסיס שכוללת את עגור לבן ועגור ורוד (אזל – עוד מספר שבועות ייצא לשוק היין מבציר 2025). 

"יין קסם שלנו מייצג את יינות פיימונטה – עוצמה באף, המון מורכבות ביין קל משקל", אומר אייל דרורי. "למדתי להכיר כל סלע באזור היין הזה. כשחזרתי לארץ החלטתי שלא אביא נביולו, ומה שמוביל אותי זה קונספט החוויה ביין. עבור הקסם זיהיתי את הזנים מרלו, קריניאן, מרסלאן, פטיט סירה, גרנאצ'ה טינטורה, סירה וקברנה סוביניון. כל יין מתיישן בכלי אחר: קסם – בחרס/אמפורה ובחביות גדולות ישנות (פודרים), לים אדום – בעיקר בפודרים מקרואטיה, 'שמירה מיוחדת' בבאריק 225 קלאסית, כ-26% עץ חדש. מדובר בהתאמת חומר הגלם לתהליך שצריך לעבור".

דבר מעניין שאייל אומר, הוא כי עשיית יין אינה מלחמה וצריכה להתבצע תוך התאמת זנים לשנים ולחלקות. "ללכת עם הטבע ולא נגד, עם זנים שמתאימים לאזור. כל הכרמים שלנו מאזור יהודה".

שאלתי אותם איך הם רואים את יקב עגור בעוד חמש שנים. אייל דרורי: "נהיה יקב אסטייט כשכול הכרמים מניבים. אותו דבר כמו היום, רק משופרים". אלעד כץ: "בחמש השנים האחרונות אנחנו בגידול. עושים יין שמכבד אותנו, אבל באמצעים הכי דלים שאפשר. אני באתי מיקב ממוסד (קסטל) ואנחנו עושים הכול בעשרים אצבעותינו ובאצבעות עובדינו, אבל רוצים שהצמיחה שלנו תתבטא בכך שיהיו לנו המשאבים להמשיך להשקיע בכרמים, ציוד ואנשים, כדי לעשות את היין הכי טוב שיכולים, בדרך המלך. אנחנו חסרי סבלנות, אבל יודעים שאין קיצורי דרך – כרמים הכי טובים, ציוד הכי טוב, צוות מעולה. שנקנה לא רק מה שצריך, אלא  את הכי טוב שרוצים; ששיקולי האיכות ישלטו ולא דברים אחרים,  כי שנינו היינו צריכים לעשות את זה בזמנו בלי אף אחד אחר. רוצים ליהנות מהגודל – בצורה מקצועית. בשבילנו זה לא אנשים שקונים יין ב-300 שקל, אלא ב-100 עד 190 שקל – בלי להרגיש נחיתות של היין שלנו. אנחנו יכולים לקיים מודל מחירים זה. לא מנותקים מהמחירים בישראל, רוב היין שלנו נמכר בארץ, ואנחנו משלמים כאן חשבונות".

פירוט היינות, תיאוריהם והזמנות בחנות היקב כאן

הוורמוטים של אייל

ציינתי שיקב עגור מייצר גם ורמוטים; "שיגעון" שאייל הביא איתו מאיטליה וממותגים כ-Vedetta 52, הכתובת של אייל בעיירה אלבה שבצפון איטליה, שם החל את הלימוד וההתנסות במשך חמש שנים בהשריות ושימוש בעשבים שונים, בדרך למתכונים הייחודיים של הוורמוטים שהיום הם חלק מההיצע של יקב עגור.

אייל דרורי לא מפסיק להתלהב מהוורמוטים: "הסגנונות שלהם הם מסורת מפיימונטה, והרעיון הוא ליצוק ולשלב את התוכן שלנו עם עושר התבלינים עם צמחים אנדמיים (שגדלים באופן טבעי באזור גיאוגרפי מצומצם בלבד), לענות ופרחים מסוימים. יש לנו ורמוט שמבוסס על צמחי מדבר – היחיד מסוגו בעולם: לענת המדבר, פרח מדברי בשם כוכב ריחני, פרעושית גלוונית, קחוון הנגב, אזובית המדבר ותבלינים, שנפגשים בוורמוט עם יין מחלקות מסוימות עבורו – אצלנו זו חלקת מוסקט בת 40 שנה".

חבר שהגיע איתי לביקור ביקב עגור התלהב מהוורמוטים, קבע על אייל דרורי ש"הבנאדם הוא גאון", וחזר הביתה עם ארגז ורמוטים שקנה שם: אפריטיפים – ביטר קיץ וביטר אביב. ורמוט אדום, ורמוט לבן, ורמוט יבש.

הרכב כל ורמוט, מחירים והזמנות בחנות כאן

מרכז המבקרים וחצר היקב

"אנחנו יקב שצמח מהר בשנים האחרונות. בעבר כל היין נמכר ביקב. אחרי הצמיחה, כשרוב היין נמכר מחוץ ליקב, יש משמעות אחרת", אומר אלעד כץ. "זהו מקום מפגש עם הלקוחות, לשמוע ולהשמיע. כזרוע שיווקית, מרכז המבקרים פתוח בשבת, מרכז פעילות נפרד מהיקב שסגור בשבת, והכל אצלנו כשר. בימים ראשון עד חמישי יש לנו טעימות מודרכות. בסופי שבוע מגיעים מאות אנשים. בימי שישי אחת לשבועיים יש לנו "שישי חי" עם הופעות מוזיקה. אנחנו מאוד אוהבים את השילוב של כוסות יין והופעות ברמה גבוהה שמוזיקאים מכל הסגנונות שמעניין להקשיב להם. זו חוויה משוחררת שמתכתבת עם היין.

בשנה האחרונה היו לנו גם שני אירועים גדולים – מסיבת פורים עם דיג'יי, ומסיבת סוף בציר עם 350 משתתפים. כל הכרטיסים נמכרו, נמזגו כל היינות והוורמוטים שלנו, ובאוכל נהנו מ"קרקס על גחלים" של חוות צוק השכנים שלנו".

על מרכז המבקרים והזמנת מקומות כאן

תגובות השבוע

מתוך התגובות שהועלו לאוויר על ידי קוראי 'שמענו בין הגפנים 9.1.26' (בסוף הכתבות), בחרנו לפרסם כאן שתיים:

גדי שטרנבך הגיב (10.1.26): "ישנן כמה תובנות מעניינות מהתווית היפה (של יקב כרמל מזרחי) שפרסם צביקה אמיתי. החשובה שבהן היא בכותרת האזורית הגיאוגרפית "יינות חוף יהודה", מתחת שם כפר היין "ראשון לציון" ומתחת בסוגריים (פלסטינה). כשעד היום אין בארץ אזורי יין, והרבה מהיינות המיוצרים היום מערבבים ענבים מאזורים שונים. ביקבי הברון כבר אז הכותרת היא אזורית במובהק.

יש בכותרת גם אלמנט ציוני, והוא הציון "פלסטינה". הוא מופיע בסוגריים משום שפלסטינה לא הייתה אזור סטטוטורי באימפריה העות'מנית. היא מונח שהיה בשימוש הציונים (ב-1900 עדיין לא הייתה תנועה לאומית פלסטינית).

הכיתוב בכתב יד "Doux blanc 1900" אינו חתימה, אלא ציון אופי היין ושנת הבציר: "מתוק לבן 1900". יוצא גם שמדובר בשנת הבציר ה11 של היקב (1890 הייתה הראשונה). הנוף היפה ברקע נראה לי דמיוני. הגבעות גבוהות מידי לאזור ראשון.

מתחת לנוף, סמל הסהר ושלושת הכוכבים הוא הסמל המופיע באותה תקופה בדגל המצרי ולא בדגל העות'מני. ייתכן שהשילוב עם שיירת הגמלים וציור המרגלים הנושאים אשכול במוט בשניים עם הכיתוב "ענבי כנען", בא לרמוז ליציאת מצריים.

התעלומה הגדולה בתווית היא הכיתוב ("REPLANT D'ALICANTE"). הסיבה: למעלה כתוב שהיין הוא לבן. אליקנט הוא זן של ענבים שחורים. כולנו שמענו על "בלאן דה נואר", אלא שזן האליקנט אינו מתאים. אליקנט הוא "טינטונייר" כלומר "צובע", כלומר זן שבו גם ציפת הפרי היא בצבע אדום עמוק ולכן אי אפשר לעשות ממנו יין לבן".

גדי שטרנבך הוסיף ב- 16.1.26: "שימו לב. בשום מקום לא מופיע השם "כרמל מזרחי". זה לא היה שם היקב. "כרמל מזרחי" היה שמה של חברת שהוקמה באלכסנדריה של מצרים לצורך שיווק יינות היקב במזרח התיכון. כשם היקב, "כרמל-מזרחי" מופיע הרבה שנים מאוחר יותר. איך? מתי? ולמה? סיפור סבוך ומעניין, ששווה לספר אותו בהזדמנות".

שניר הגיב (10.1.26): "בתערוכת סומלייה 2024 אמר עידו לוינסון, אז עוד יינן ראשי ביקב ברקן, שלא ניתן להתנתק מהעובדה שצריך להתאים את היין לצרכים שיווקיים. עם כל הרומנטיזציה של היין, עשיית יין הוא תהליך טכני, סיזיפי וקשה, החל מהעבודה בכרמים ועד הבקבוק. ככל שהיקב גדול יותר כך העבודה הופכת למורכבת ומסובכת יותר, וכמובן שיש צורך לענות לצרכי השוק. מצב של חוסר ביין מסוים בחנויות במהלך השנה פוגע בכל העבודה השיווקית שנעשתה סביבו. יין שלא תואם את צרכי השוק הופך לנטל כלכלי ושיווקי. התפקיד של היינן הראשי הוא לדאוג לכל החלק המקצועי, מהכרם ועד הבקבוק, והוא צריך להיות מסונכרן גם עם הצרכים השיווקיים של היקב".

עוֹלְלוֹת בקצרה

חמישי 22.1.26: פסטיבל היין התשיעי של קיסריה

המהדורה התשיעית של יריד היין בקיסריה בארגון 'רזי הכרם', תתקיים בקמפוס הרכבת, תרשיש 23 – פארק עסקים צפוני קיסריה, ביום חמישי 22.1.2026 בין השעות 18:30–22:30. מחיר כניסה 135 ₪ (לא כולל אוכל).

מה יהיה כאן? מיקום חדש, מקורה ומעוצב. ערב שמשלב יין, אוכל, המוזיקה והאווירה. ישתתפו יותר מ-50 יקבים ויבואנים מהארץ ומהעולם (היבואנים מייצגים כמובן יותר מיקב אחד). טעימות יין חופשיות. באוכל: 'קייטרינג פורצ’יני' עם מבחר מנות (האוכל בתשלום ובכשרות מלאה). על המוזיקה DJ אפרתה שמקפיצה עם מוזיקה ישראלית בלבד.

היקבים והיבואנים שישתתפו: היוצר, טפרברג, יינות אוסטריים, נץ, מארזי עץ, וינולי, אייל, מזקקת גולני, מזקקת ירושלמי, פסגות, שילה, כמיסה, עמק האלה, הרצוג, ברטנורא, קנטינה ג'וליאנו, רובין, אלוי, מלבק דה קלו, משק אחיה, גסקון, אוריאל, סשה, אליס, מזקקת תמרים, איש הפסיפלורה, לואיז, הארבעה, חריש, עתלית, רש״י, הכל דבש, הנחלה, יינות טופיקו, גבעות, וילה וילהלמה, יעקב פנחסיאן, אספייריט, משק 61, טורא, 1848.

חשוב לדעת כי ההגעה נוחה במיוחד: קמפוס הרכבת צמוד ליציאה מתחנת רכבת קיסריה. אפשר להגיע ברכבת, לשתות בלי לדאוג, ולחזור הביתה בראש שקט. רכבת אחרונה 23:00.

רכישת כרטיסי כניסה כאן