אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-800 יום על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים, והִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית, רונן אנגל, סאנטיה אוקארסרי התאילנדי, רס"ב מיל. טל חיימי, אריה זלמנוביץ, רס"ר מיל. תמיר אדר, סהר ברוך, עמירם קופר, אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל, סמ"ר איתי חן, ג’ושוע לואיטו מולל מטנזניה, רס"ב מיל. ליאור רודאיף, סגן הדר גולדין, מני גודארד, דרור אור, סודתיסאק רינתלאק.
בעזה נשאר חלל חטוף אחד שחובה להחזירו ארצה: רן (רני) גואילי. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שרני יוחזר ויובא לקבורה.
אחרי 20 בצירים: קובי ארביב עוזב את יקב רקנאטי
תעשיית היין הישראלית נמצאת בשנים האחרונות בצומת מעניין: מצד אחד יקבים גדלים, מתמקצעים ומתרחבים לשווקים חדשים; מצד שני היינן – הדמות שאמורה להוביל חזון וסגנון, נדרש לפעול בתוך מערכות ניהוליות הולכות ומתרחבות. הפער הזה בין יצירה ליעדים עסקיים, מעלה שאלה שלא נעים לשאול בקול רם: האם יקב גדול באמת יודע להכיל יינן חזק לאורך זמן?
אחרי שני עשורים של בצירים, עיצוב סגנון, בניית זהות והובלת אחד היקבים המשפיעים בישראל, הסיפור של קובי ארביב ויקב רקנאטי מציב את השאלה הזו במרכז הבמה.
יקב רקנאטי
יקב רקנאטי הוא מהיקבים המרכזיים שעיצבו את היין הישראלי המודרני מאז תחילת שנות ה־2000. היקב היה שחקן מפתח במעבר מיינות כבדים ובומבסטיים לשפה מאוזנת, ים־תיכונית ומודעת-טרואר. לאורך השנים צמח היקב מיקב חלוצי עם אג’נדה מקצועית ברורה, למותג יין גדול עם מערך שיווק, יצוא ויעדים עסקיים רחבים. צמיחה זו הביאה הצלחה מסחרית והכרה בינלאומית, אך גם יצרה מורכבות פנימית. כמו בלא מעט יקבים בעולם, השאלה מי מכתיב את הכיוון – היין או הארגון, הפכה למרכזית.
המנכ״ל – אלי גידור
אלי גידור שנכנס באוגוסט 2022 לתפקיד מנכ״ל יקב רקנאטי, סמוך למעבר היקב למשכנו הנוכחי בפארק תעשיות דלתון בגליל העליון, הגיע מעולם הניהול, הקמעונאות והשיווק – לא מעולם היין. הוא הביא איתו ניסיון בניהול מערכות גדולות וראייה של מותג, שווקים ותזרים. אלא שביקב, בו הזהות המקצועית והיצירתית היא לב המוצר, נוצר לעתים חיכוך מובנה בין היגיון ניהולי לבין שפה ייננית – חיכוך שעלול להפוך לבעיה כשהוא לא מנוהל ברגישות מספקת או בחוסר מקצועיות של הבנת ענף היין.
היינן הראשי – קובי ארביב
קובי ארביב שהצטרף ליקב רקנאטי בשנת 2006 והתמנה ליינן הראשי ביוני 2017, אינו “עוד יינן שכיר” אלא אחד האנשים שעיצבו בפועל את ה־DNA של יקב רקנאטי. אחרי כ־20 שנות בציר, מהן שנים ארוכות כיינן מוביל, ארביב התבסס כדמות מקצועית עם קול ברור, טעם מזוהה והשפעה עמוקה על סגנון היקב. הוא הוביל מהלכים אמיצים כמו מעבר לזנים ים תיכוניים, חיפוש מתמיד אחרי דיוק, והעדפת אלגנטיות על פני כוח. אבל דווקא הצלחת היקב יצרה את נקודת המתח, כי כשהמערכת גדלה נדרשת היצירה נדרשת להתכנס למסגרות. יינן חושב במונחים של כרם, בציר וזמן, ואילו הנהלה חושבת במונחים של יעדים, לוחות זמנים ושווקים.
כנראה שאחרי שני עשורים של עבודה אינטנסיבית, מצטבר עומס שאינו מתמצה עוד בהחלטות מקצועיות בלבד, אלא גם בפער מתמשך בין חשיבה ייננית, לבין ניהול שאינו צומח מתוך היין. הפער בין חופש יצירתי לבין עבודה בתוך ארגון גדול, הופך עם השנים לפחות נסבל. זהו לא סיפור של אגו, אלא של מבנה; כמה מקום יש ליינן חזק בתוך מערכת שמבקשת שליטה מתמדת. בענף היין העולמי זהו דפוס מוכר – ייננים עוזבים דווקא בשיא השפעתם.
המקרה של קובי ארביב מציף שאלה רחבה יותר: האם השבר הוא בלתי נמנע? האם יקבים ישראליים מסוגלים להכיל ייננים מובילים לאורך זמן בתוך מערכת שמנוהלת לעתים על ידי מנהלים שלא צמחו מתוך עולם היין.
היורש
יקב רקנאטי ניצב כעת בפני אתגר מהותי: מציאת יינן ראשי, שיוכל לא רק להוביל את היקב מקצועית אלא גם לשמור על הסגנון הים-תיכוני הברור ועל הזהות הייננית שנבנתה בו לאורך שנים.
בפני היקב עומדות למעשה שתי אפשרויות: קידום יינן מוכשר מתוך הצוות הקיים, או פנייה החוצה והבאת יינן מנוסה מחו״ל, או יינן שיעבור מאחד היקבים המובילים בארץ אם יציעו לו הצעה שלא יוכל לסרב לה. אלא שככל שמכירים את הענף, מתברר שמדובר במשימה לא פשוטה: קשה למצוא יינן בסדר גודל כזה שגם פנוי, גם בעל שיעור קומה מקצועי מוכח, וגם מוכן להיכנס ליקב שהוא בעת ובעונה אחת משפחתי ותעשייתי, עם מורכבות ניהולית שאינה טריוויאלית. אם לא יימצא פתרון מדויק, הפער בין חזון מקצועי לבין הנהלה עלול להעמיק, ולסכן את הזהות הייחודית שביססה את יקב רקנאטי כאחד השחקנים המרכזיים ביין הישראלי.
לסיכום: יקב רקנאטי ניצב כעת בצומת מקצועי ואסטרטגי משמעותי. הבחירה ביורש לקובי ארביב לא תהיה רק בחירה פרסונלית ביינן חדש, אלא הכרעה רחבה בהרבה על כיוון, זהות ויכולת של יקב גדול בישראל לשמר קול יינני ברור ועצמאי בתוך מערכת ניהולית מורכבת והולכת. המקרה של רקנאטי מציף שאלה ענפית עמוקה: האם יקבים ישראליים יודעים להכיל לאורך זמן ייננים מובילים עם חזון וסגנון מובחנים, או שמבנה הניהול והצמיחה העסקית מכתיבים בסופו של דבר שחיקה בלתי נמנעת של הזהות הייננית. להחלטה שתתקבל כאן יהיו גם השלכות רחבות על השוק כולו – על אופן גיוס ייננים, על חופש הפעולה המקצועי שיינתן להם, ועל השאלה כיצד ייראה יין ישראלי מסחרי בשנים הקרובות.
יין ישראלי על המדף – שקיפות, תמחור והאתגר מול יבוא רדוד
אלון גונן: מחירון חדש של יקב טפרברג ייכנס לתוקף בתחילת 2026, והוא מצטרף לגל של עליות מחירים בענף היין. אך הסיפור כאן רחב בהרבה מהיקב עצמו. טפרברג – יקב בבעלות משפחתית שאינו חלק מקונצרן משקאות, חושף באמצעות המהלך הזה שוק שלם שנמצא בלחץ: עלויות ייצור שעולות, רגולציה מכבידה, ותחרות לא הוגנת מול יבוא רדוד באיכות.
המציאות הכלכלית בישראל מקשה על היקבים המקומיים. מחירי אנרגיה, הובלה וחומרי גלם עלו משמעותית, וכרמים רבים נפגעו מווירוס ליפרול 3 – מחלה שהקטינה את יבולי הענבים. מנגד, יינות מיובאים ממשיכים לזרום לישראל במחירים נמוכים, לעיתים זולים ב־30% מיינות מקומיים, אפילו לאחר הובלה בינלאומית ומכס. חלק מהיבואנים הם גם שחקנים גדולים בשוק המקומי, מה שמאפשר להם להציף את המדפים ביינות זולים ולא בהכרח איכותיים, ולדחוק החוצה יצרנים קטנים ובינוניים.
הפערים מתחדדים עוד יותר מול מבנה השוק: הרשתות הגדולות גובות דמי מדף ועמלות גבוהות, והפיקוח הרגולטורי אינו מבחין בין קונצרן משקאות לבין יקב משפחתי המייצר רק יין. עלויות הייצור של יינות שכבר נמצאים במחסנים אינן משתנות, אך בשוק שבו "כולם מעלים", קל יותר להעלות מחירים גם כשאין לכך הצדקה מלאה. הצרכן כמעט שאינו יודע מהו המחיר שהיקב גובה ומהו פער התיווך.
בתגובה לשאלותיי, מוטי טפרברג מדגיש שלא העלה מחירים 10 שנים, שהוא אינו מייבא יין, וכל פעילותו מתבססת על ייצור מקומי שמשלם 150 משכורות. לטענתו, העלייה הנוכחית היא תנאי להמשך קיומו. דווקא זה מדגיש שהבעיה אינה ביקב עצמו, אלא בתנאים שהשוק הישראלי מייצר.
עליות המחיר בענף היין הן תוצאה של שילוב: יוקר מחיה כללי, יבוא עצום וזול, רגולציה לא מותאמת, וריכוזיות מסחרית. הכוח היחיד שיכול לאזן את המערכת הוא הצרכן. עליו להשוות, לשאול שאלות ולדרוש שקיפות: האם היין חדש או ממלאי קיים? האם הפער בין המקומי ליבוא מוצדק? ומה באמת עומד מאחורי ההתייקרות?
רק צרכנות מודעת, לצד הבנה של תמונת השוק הרחבה, תאפשר גם תמיכה בייצור מקומי וגם תמחור הוגן, כדי שהיין הישראלי יישאר נגיש, ושוק היין לא יהפוך לעוד סמל של יוקר המחיה.
הכי קל לכתוב מאמר תוקפני, להאשים את היקבים שמעלים מחירים ולקרוא לציבור “להעניש” אותם באמצעות קנייה של אלטרנטיבות זולות מחו״ל. קל גם להתנער מסיסמאות כמו “תמיכה בתעשייה מקומית”, כאשר מסביבנו כספי ציבור מבוזבזים על סקטורים שאינם תורמים דבר. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר. תעשיית היין הישראלית היא ענף קטן, רגיש ושברירי, שמתקיים בקושי בין עולמות של הייטק וביטחון, אך דווקא משום כך הוא חלק מהתרבות המקומית, ומייצג אותנו בכבוד בעולם. זו תעשייה יצירתית, מקצועית, שמייצרת כאן ערך אמיתי.
האחריות שלנו כצרכנים היא לא רק לשאול שאלות ולדרוש שקיפות, אלא גם להבין מה אנחנו עלולים לאבד אם נבחר תמיד באפשרות הזולה ביותר. עלינו לשמור על התעשייה הישראלית, לא לעודד יבוא רדוד שנבחן רק במחיר, ולוודא שתעשיית היין תוכל להמשיך להתקיים, לצמוח, ולהעניק את פיסת השפיות והאיכות שהיא מביאה לשולחן הישראלי.
מישלן נכנס לעולם היין – צעד מסקרן שעשוי להשפיע גם על ישראל
אלון גונן: מדריך מישלן (MICHELIN), מהסמלים המזוהים ביותר עם מצוינות קולינרית, הכריז על כניסה רשמית לתחום היין עם השקת דירוג חדש: "ענבי מישלן" (MICHELIN Grapes) תחילה באזורי בורגונדי ובורדו בצרפת.
מדובר בשיטה שתעניק ליקבים דירוג של ענב אחד, שני ענבים או שלושה ענבים (ליצרנים מצטיינים באופן יוצא מן הכלל), לצד רשימת יקבים מומלצים. זהו מהלך שמסעיר את עולם הגסטרונומיה, אך השאלה האמיתית היא האם יסעיר גם את עולם היין – תחום שכבר מוצף עד גדותיו בביקורות, ציונים ושמות גדולים.
עולם היין כיום עמוס בגופים בינלאומיים רבי־השפעה כמו Wine Spectator ,Wine Advocate ,Decanter, ג'יימס סאקלינג, גנסיס רובינסון, וכמובן אתר Vivino בו הקהל הרחב מדרג מיליוני יינות בשנה. לכל אחד מהשמות הללו יש מערכת שיפוט, סגנון, קוראים אדוקים והדוקים, וקהל מקצועי שמסתמך עליהם בקביעות. מדובר בשחקנים ותיקים ומנוסים, חלקם עם כוח משמעותי על תעשיות שלמות.
לא מעט יקבים כבר מרגישים שהם עובדים בתוך "יער" של ציוני 93 מסאקלינג, או 95 מ-Wine Advocate, מדליית זהב מ־Decanter, ביקורת של רובינסון, ואלפי דירוגים מצרכנים ב־Vivino. לכן כשמגיע עוד דירוג חדש, רבים נושמים עמוק ושואלים את עצמם: עוד ציון? מה כבר השתנה?
נראה כי הכניסה של מישלן עשויה לשנות משהו. יתרון גדול שיש למישלן על פני כל המבקרים האחרים, הוא כוח המותג. כמעט כל אדם בעולם מכיר את מדריך מישלן, גם אם אינו יודע להבדיל בין קברנה סוביניון לסירה. המותג הזה חוצה גבולות, תרבויות ורמות ידע. הצרכן הממוצע אולי לא יזהה מה עומד מאחורי מספרים של גופי ביקורת, אבל אם יראה על התווית שני ענבי מישלן או שלושה, הוא יבין מיד שמדובר באות איכות.
מנקודת המבט של תעשיית היין, הכוח הזה עשוי להיות משמעותי. ייתכן שיקבים שמחפשים חשיפה בינלאומית חדשה יתלהבו מהמהלך. מסעדנים, בוודאי אלו שמחזיקים כבר בכוכבי מישלן, יוכלו להשתמש בשפה אחידה ומזוהה: כוכבים לאוכל, ענבים ליין. גם אזורים שרוצים לבסס את עצמם מול שחקנים גדולים בעולם עשויים להרוויח. מצד שני, יקבים ותיקים שכבר עובדים עם המבקרים הנזכרים לאורך שנים, עשויים לראות במהלך עוד שכבת רעש. הצרכן החדש, שמסתמך על רשתות חברתיות ועל חוות דעת עממיות, פחות מתרגש ממדריכים רשמיים.
ובכל זאת יש משהו מרענן במהלך של מישלן. אם המדריך יאמץ גישה שקופה, נוקשה ועקבית, ייתכן שהוא יצליח להביא סדר מסוים לשוק רווי ועמוס. חשוב מכך: מישלן לא מגיע מהעולם הישן של מבקרי היין, אלא מהעולם של חוויית האירוח. הוא יבחן לא רק את היין עצמו, אלא את כל מה שנמצא מאחוריו: טרואר, תהליך, זהות, עקביות. זו זווית שיכולה להעשיר את השיח, ולא רק להוסיף עוד מספר.
כמבקר יין בעצמי, אני רואה במהלך הזה צד חיובי מובהק, במיוחד לישראל. אצלנו אין מערכת ביקורת יין משפיעה באמת. אין כאן גוף אחיד, בעל משקל בינלאומי, שמסוגל לתת ליקבים מקומיים הכרה משמעותית בעולם. אם יקבים ישראלים יצליחו לקבל הכרה ממדריך מישלן, אפילו ברמת “יקב מומלץ” או “ענב אחד”, זו יכולה להיות קפיצה קדימה. הכרה כזו עשויה להביא עניין תקשורתי, תשומת לב בינלאומית, ושער נוסף לייצוא. במציאות שבה יינות ישראלים צריכים כל חיזוק, כל פרסום וכל במה, מהלך כזה הוא מבורך.
מישלן אולי לא ישנה את עולם היין מהיום למחר. ייתכן שגם בעוד שנתיים נראה שההשפעה מתונה יחסית. אך עבור תעשיות מחוץ לצרפת ואיטליה, ובמיוחד עבור יקבים צעירים וחדשניים, יש כאן הזדמנות אמיתית. זהו מהלך עשוי היטב, עם פוטנציאל אמיתי, ובמקרה של ישראל – ייתכן שהוא אפילו יכול להיות נקודת אור.
לסיכום: בסופו של דבר, דירוג ענבי מישלן אולי לא יציל את עולם היין, אבל הוא בהחלט מוסיף לו קצת תיבול – ואם יש משהו שהיין אוהב, זה תיבול נכון בזמן הנכון. ואם בדרך יקבים ישראלים יקבלו עוד קצת אור זרקור בינלאומי, מי אנחנו שנתנגד.
ולמבקרי היין החדשים של מישלן – ברוכים הבאים לזירה. תטעמו לאט, תרשמו יפה, ואל תשכחו גם ליהנות. בסוף, זה רק יין… אבל איזה כיף שזה יין. ולמציגים בתערוכת היין סומליה 2026 שתתקיים בינואר הקרוב מאוד, אומר רק זאת: מישלן ישלחו השנה זוג עיניים לתערוכה – השאר תלוי ביין שלכם.
ענף היין בצרפת על סף קריסה – ומה המשמעות עבור ישראל?
אלון גונן: לקראת תערוכת היין השנתית בפריז (Wine Paris & Vinexpo Paris expo 2026, 9-11.2.26), קיבלו עיתונאי היין קול קורא ועדכון לגבי תעשיית היין החזקה ביותר בעולם. במסיבת עיתונאים בזום, שערך יושב ראש יינני צרפת, נרשמה אווירה של ייאוש ודרישה להתאגד ולצאת כנגד הממשלה הצרפתית – שכבר הוחלפה שלוש פעמים בקדנציה הנוכחית. בעלי הכרמים הזהירו כי ענף שנחשב לאחד משלושת עמודי התווך של הכלכלה המקומית עומד על סף קריסה.
ז’אן־מארי פברה, נשיא איגוד היקבים העצמאיים, קבע בפשטות כי עד 20% מיצרני היין בצרפת עלולים לסגור את פעילותם. "זו מלחמת הישרדות. אם הממשלה לא תתערב — היא מוותרת על אחד הסמלים הלאומיים שלה. זה שקול לכך שגרמניה תכריז שתעשיית הרכב כבר לא מעניינת אותה", הוא אמר.
אלפי ייננים הפגינו בדרום צרפת בדרישה לתוכנית חילוץ, בזמן שמשרד החקלאות צופה שגם 2025 תהיה שנה "קטסטרופלית" בייצור – 3.6 מיליארד ליטר בלבד, בדומה ל־2024 שהייתה אחת הגרועות בעשור האחרון.
רצף של מכות: מהטראמפיזם עד לאקלים
המשבר אינו נובע מסיבה אחת אלא ממכלול גורמים: מיסוי אמריקאי של 15% שהטיל ממשל טראמפ על יין צרפתי; הקורונה, ששיתקה שווקים ועצרה ייצוא; גלי חום וברד שהשמידו בצירים שלמים; מלחמת רוסיה-אוקראינה שהקפיצה את עלויות התפעול בכשליש; ירידה דרמטית במכירות בסין, כולל מס חדש של 32% על משקאות מבוססי יין מהאיחוד האירופי.
התוצאה: באזורים כמו Aude (אוד), צנח ייצור היין ב־50% בשל מזג אוויר קיצוני, ובבורדו הגיע יצוא יינות פרמיום לסין לשפל של עשור.
הממשלה מאפשרת ליקבים לעקור כרמים בתמורה לפיצוי של 4,000 אירו להקטר (10 דונם). עד כה נעקרו 270 אלף דונם, ו־350 אלף דונם הנוספים עלולים להיעלם. חלק מהיין שלא נמכר עובר זיקוק לביו־דלק. סקר של FranceAgriMer מצא כי 20% מהייננים בצרפת שוקלים לסגור את העסק, מה שעלול להביא לאובדן של כ־100 אלף משרות. הענף מעסיק ישירות ובעקיפין מעל 440 אלף עובדים ומגלגל 92 מיליארד אירו בשנה.
המבט הישראלי: הזדמנות בתוך המשבר
השפעת המשבר בצרפת ניכרת על מפת היין העולמית, ויוצרת חלון הזדמנות ליקבים ישראלים שמבקשים להרחיב את נוכחותם ולהבליט את איכותם בשוק הבינלאומי. היקבים בארץ מבינים שהשינויים באירופה אינם מתרחשים בוואקום: הם משפיעים ישירות על השוק הישראלי, על התחרות, על המחירים ועל היחסים עם יבואנים וסוחרים ברחבי העולם. כאשר מותגים אירופאים גדולים נחלשים – יציבות, איכות עקבית וסיפור מקומי יכולים לאפשר ליינות ישראלים לבלוט, למשוך תשומת לב יבואנים וקונים בחו"ל, ולחזק את מעמדם. דווקא כאשר ענף היין הצרפתי, המודל לחיקוי של רבים, מוצא עצמו על ברכיו – עבור ישראל זה הזמן למלא את הכוס ולתפוס את הבמה הבינלאומית.
ביקורות יין: 3 סומליירים פולנים מול 3 יינות ישראליים
אלון גונן: אלו לא יינות שהייתי פותח השנה, אלמלא הגיעו אלי שלושה סומליירים פולנים לארוחת צהרים ספונטנית. זו הפעם הראשונה שהם טועמים יין ישראלי של יקבי בוטיק. עד כה התמצתה חווייתם ביינות ישראליים מסופרמרקט, מרחק ניכר ממה שחיכה להם כאן. כמובן שהם עשו גוגל על כל בקבוק, ואני רק שתקתי, אולי עם חיוך קטן בזווית הפה, כזה שמבקש לא לחשוף יותר מדי. הקרדיט כולו שייך לשלושת הייננים הגדולים שמאחורי כל אחד מיינות אלה, שאחראים לכול הקסם והעומק והמורכבות שבבקבוקים.
יקב קסטל: אלי בן זקן – קסטל גרנד וין 2022: ממשיך את הקו הקלאסי של היקב: יין נקי, מדויק ומאופק. שנת 2022, שהייתה חמה ויבשה, יצרה ענבים מרוכזים בלי עודף דרמה, וזה מורגש ביין. הגוף מלא אך לא כבד, הטאנינים ברורים אבל לא מחוספסים, והאיזון הכללי נשמר יפה. העץ משולב במידה, מלווה ולא מוביל. וכמו יינות קסטל הטובים באמת – מחכות לו עוד כמה שנים טובות בבקבוק כדי להגיע לשיאו. בקצרה: יין רציני, מדויק, בלי מילים גדולות ובלי רעש מיותר.
יקב צרעה: ערן פיק – הרי יהודה 2020: יין שמרגיש מדויק ובנוי היטב. שנת 2020 בהרי יהודה הייתה חמה אך יציבה, מה שאפשר הבשלה שקטה וענבים איכותיים. הבלנד – קברנה סוביניון, סירה, פטי ורדו ומרלו, נותן ליין אופי מאוזן, רעננות שמחזיקה, ושום זן לא משתלט. הטאנינים נוכחים אבל מלוטשים, החומציות שומרת על שלמות המרקם, והגוף כולו הרמוני ומדויק. יין שכבר עכשיו נעים לשתות, אבל צפוי להתפתח ולהתעשר עוד כמה שנים בבקבוק.
יקב וילה וילהלמה: מוטי גולדמן -TIMELESS 2007: יין בן 18 שנים. 70% קברנה סוביניון ו-30% מרלו. צבע אדום בוהק עם שוליים מעט חומים. פרי בשל ועוצמתי. מבנה יציב, טאנינים מלוטשים, וחומציות שמחזיקה לאורך כל הדרך. זהו יין מרוכז ומדויק שלא צריך להוכיח את עצמו, תענוג רצוף ומרגש, שמראה מה אפשר להשיג כשיינן יודע בדיוק מה הוא עושה, החל מהכרם עם הבשלה איטית ואחידה, שהעניקה מבנה פרי עשיר שמאפשר ליין להחזיק מעמד ולהתפתח בבקבוק לאורך שנים רבות. זהו יין שמזמין להתבונן, לשתות לאט, ולהעריך את כל ההקפדה והאיפוק שנמצאים בו.
תגובות הפולנים
סומלייה פולני 1 – הטכני
על וילה וילהלמה 2007: “זה יין שממש מכבד את הזמן. מבנה מרשים, טאנין שעבר שיוף יפה, ורכבת פרי שנותרה בחיים. פשוט קלאסיקה”.
על קסטל גרנד וין 2022: "פה רואים ויניפיקציה מדויקת. עדיין צעיר, כמובן, אבל הפוטנציאל שלו בולט. חמיצות נכונה, טאנין מהודק. זה יין שבאמת צריך עוד שש־שבע שנים”.
על צרעה הרי יהודה 2020: “הבלנד עובד מצוין. אפשר להרגיש את החדות של הפטי ורדו ואת הרכות של המרלו. זה יין עם חתימה ברורה של טרואר. הרבה יותר אירופי ממה שחשבתי שאמצא בישראל”.
פולני 2 – הרגשי
על וילה וילהלמה 2007: "“זה יין שמרגישים בו סיפור. יש בו רכות של גיל, אבל גם כוח. כזה שממלא את החדר לפני שהוא ממלא את הכוס”.
על קסטל 2022: “הוא יפה כבר עכשיו, אבל אתה מרגיש שהוא עוד לא סיפר חצי מהסיפור שלו. יש בו נוכחות, אבל עדיין סגור טיפה. זה כמו להכיר מישהו מרשים בפגישה הראשונה”.
על צרעה 2020: “הכי נגיש מבין השלושה. חם, חי, זורם. זה יין שהייתי שותה גם בלי אוכל, פשוט כי הוא עושה חשק ללגימה נוספת”.
פולני 3 – הסקפטי שהופתע
על וילה וילהלמה 2007: “אם זה יין ישראלי – אז אני צריך לעדכן כמה מרצים בפולין. באמת לא חשבתי שתמצאו יציבות כזאת אחרי 18 שנה. כל הכבוד”.
על קסטל גרנד וין 2022: “אני לא מת על יינות צעירים בדרך כלל, אבל פה זה מעניין. מרגיש יין שיש לו מקום להגיע אליו. הייתי רוצה לטעום אותו בעוד עשור”.
על צרעה 2020: “זה היה לי הכי ‘ישראלי’ בקטע טוב. יש שמש, יש אנרגיה, יש פרי. זה בלנד שמרגיש מדויק אבל לא מתאמץ. פשוט טעים”.
לסיכום: מה שהתחיל כציפייה ליינות “ישראליים מהסופר”, נגמר בשלושה פולנים מחייכים, מופתעים, ומודים שבישראל יודעים לייצר יין ברמה גבוהה באמת. ואני? ישבתי מולם בשקט, נתתי להם לגלות לבד, ורק נהניתי לראות איך שלושת היינות האלה עושים בשבילי את כל העבודה.
ומה אמרה הפולניה? "אתם תבלו ותשתו יין, ואני אשב לבד בחושך".
גיא אשל יינן יקב דלתון: "גם עם 1.3 מיליון בקבוקי יין בשנה עדיין יש לי מקום להשפיע וליהנות"
רני רוגל: המשפט הידוע אומר "אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד", ואם לא נסעתי צפונה ליקב דלתון, גיא אשל יינן היקב החל משנת 2015, הגיע לבית איש הענבים ביפו למפגש עם כשלושים חובבי יין, כשפיטר – הסומלייה של איש הענבים, הציג אותו כ"יינן שהוא אומן".
ליקב דלתון מלאו לא מכבר 30 שנה, כשבבציר הראשון הוציא לשוק יין חד פעמי: 'קברנה נובו 1995' עם 11% אלכוהול – מן הסתם שמו מרמז לבוז'ולה נובו הצרפתי. היקב הוקם כמימוש חזון ציוני של אב ובנו – מתי ואלכס הרוני שעלו מאנגליה, ועזרו בהיבט העסקי לחקלאים ממושב כרם בן זמרה. בכרמים גדלו שם הרבה ענבי סוביניון בלאן. באותה תקופה החליטו ב'יקבי רמת הגולן' שכל הענבים צריכים להיות מרמת הגולן. מי שנחלצו לעזרת הכורמים וקנו מהם את הענבים, היו יקב כרמל ויקב דלתון, ובהדרגה עלה היקב בכמויות היין שייצר.
לדלתון היה יועץ אנגלי (אוסטרלי במקור) – ג'ון וורנטשק, שליווה את היקב מהיום הראשון ולמעשה עד מלחמת אוקטובר 2023. "הוא ליווה את היקב ואותי ועזר לנו מאוד", אומר גיא כשעוברים לטעימות, אותן הוא מלווה בסיפורים מההיסטוריה של היקב, אליו הצטרף כאמור ב- 2015 (מתכונן לבציר ה-11 שלו בדלתון), כשהחליף בתפקיד את נעמה סורקין (אז מועלם), שהייתה ייננית דלתון 12 שנים מ-2002 שנים (לפניה ארקדי פפיקיאן).
נעמה ומנהליה החליטו להעביר את היקב לגידול עצמי של ענבים ולא עבודה לפי משקל עם כורמים, תוך שליטה בענבים ולמה הם מיועדים. לשם כך חתמו על הסכמים רב שנתיים עם מושבים שלא ניצלו את השטחים החקלאיים שלהם. הכרמים מטופלים ומנוהלים על ידי צוות היקב, מה שמאפשר לשלוט בשלבי הגידול ובתוצאה הסופית. החל משנת 2016 לא מדבירים עשבייה בכרמי יקב דלתון עם חומרים כימיים, כדי לא לפגוע בקרקע ובגפן, לשמור על הסביבה ולמנוע סחף בקרקע הודות לעשבייה.
טעמנו שני יינות 100% סמיון מכרם אלקוש (בציר 2013 ובציר 2024), בו נטעו אנשי יקב דלתון 250 דונם – הראשונים שנטעו כרם שם באזור, 50 דונם זנים לבנים: סוביניון בלאן וסמיון, ו-200 דונם אדומים: קברנה סוביניון ושיראז. "יש שם איכות מיוחדת עם מיקרו-אקלים ייחודי בגליל", אומר גיא אשל. "זה הכרם הכי קר שלנו". בגלל הלחות הגבוהה, הגפנים צורכות פחות מים בתקופות יובש ונמנעת עקה. אנחנו משקים אבל לא הרבה". על תוויות היינות מכרם זה מופיעים תמיד מאובנים שנמצאים באדמת הכרם.
למה סמיון? "יש לנו נטייה לחשוב מחוץ לקופסה. היועץ ג'ון וורנטשק הביא את הסמיון מהאנטר ואלי באוסטרליה – זן מאוד פופולרי שם. עד 2018 מכרנו ענבי סמיון ליקבים שרצו לייצר מהם יין. בגליל העליון היה משבר עם ענב השרדונה בגלל מחלה של ציקדה שהורגת את הגפן. הסמיון לעומתו לא מאוד רגיש למחלות, ומייצר יין מאוד מעניין. אין לו הרבה חומציות ויש לו יכולת התיישנות מיוחדת".
על הסמיון 2013 (נטיעה 2009 בציר ראשון 2012) אומר גיא: "סמיון, כמו ריזלינג, יכול להיות עשר שנים במקרר יין ולא יאכזב". בטעימה השוואתית מול סמיון 2024, מצאנו את ה-2013 הרבה יותר מעניין ויותר עשיר בטעמים. "נשאר לנו מלאי גדול במקרר כי לא רצו לקנות את היין. בעקבות הטעימה הערב, כנראה נוציא את היין למכירה ושווה יהיה ליהנות ממנו", כך גיא.
טעמנו את הפט-נאט (Pétillant Naturel) של דלתון – יין מבעבע טבעי מתסיסה ספונטנית, אותה הוא מסיים בתוך הבקבוק, עשוי מענבי סמיון מכרם אלקוש ומוסקט מכרם קדרון. "את הפט-נאט הראשון עשינו ב-2017 בכמויות קטנות. היום אנחנו מייצרים 19,000 בקבוקים בשנה".
בסך הכול מייצר יקב דלתון כ-1.3 מיליון בקבוקים בשנה. "עדיין יש לי מקום להשפיע וליהנות עם יינות שנכנסים ויוצאים מהיקב", אומר גיא. "כך נולדה סדרת 'אסופה', שלכל יין בה יש סיפור של סקרנות ועניין", כשהסדרה נקראת ביקב "מגרש המשחקים של היינן". היום יש בה שמונה יינות, כשלכול יין תווית ייחודית מעוצבת על ידי אומן ישראלי. אחד מהם, פרדיסיה (Paradisia), טעמנו באיש הענבים. "זהו יין מוסקט אלכסנדרוני לבן, שמייצרים אותו בכל אזור הים התיכון. שמו פרדיסיה כשם הזן בחלק מהארצות", אומר גיא. "יש גם גרסה מתוקה שלו. שלנו תסס ונשאר על הקליפות 4 חודשים. יין לבן ארומטי כייפי וקליל, 12% אלכוהול, 5,000 בקבוקים יוצרו ממנו, הולך חזק במסעדות".
עברנו ליינות אדומים של גיא ויקב דלתון. 'מג׳סטיק קריניאן 2024' – הענבים מכרם לא מגודר בכפר תבור שבגליל תחתון. שיחי גפנים ללא הדליה, בציר ידני בסוף אוגוסט. תסיסה קרבונית (כמו בוז'ולה נובו) במיכלי בטון. מבוקבק יחסית צעיר, ויכול להתפתח בבקבוק מספר שנים. יין טעים מאוד.
בין הטעימות עוברים לנושא החביות. "נפח החביות משפיע על רעננות היין", כך גיא. "תחילה השתמשנו בחביות 225 ליטר וקצת 500 ליטר. היום רוב החביות בנפח 300 ליטר, ובמקביל 500 ו-2000 ליטר (בטון). עברנו לכלי קיבול גדולים יותר כדי לייצר יינות רעננים יותר. כל הזנים הלבנים הארומטיים, ובאדומים סירה, קריניאן וגרנאש, מתבגרים בפורמטים גדולים וזה עובד. יש לנו גם אמפורות בנפח 1200 ליטר, בהן משתמשים לתסיסה ולאחסון – פחות מחמצנת מאשר חבית. אנחנו מאוד מרוצים מהכנסת הבטון והאמפורות ליקב".
מכאן עברנו לטעימת יינות מהזן ממנו כמות הענבים הגדולה ביותר ביקב דלתון – קברנה סוביניון, עם 'קברנה סוביניון פאמילי קולקשן' (לשעבר הרזרב) – היין עם היחמור הפרסי על התווית, מהשנים 2016, 2018, 2020, 2022. "אנחנו מייצרים 40,000 בקבוקים בשנה של יין זה, ויכולים לגדול מול הביקוש", אומר גיא אשל. הענבים ליין מכרמים ברמת דלתון וכפר שמאי. הגישה הייננית: איפוק – "אני לא מחפש בשלות יתר. אלה הם יינות עם יותר רעננות, וקו שנמשך בין היינות והשנים, עם יכולת התפתחות לאורך הזמן. זהו קברנה סוביניון גליל עליון פר-אקסלנס. אין לנו ענבי קברנה סוביניון מאזור גידול אחר בארץ – רק הגליל העליון, שיש לו אופי מובהק. בגולן יש לענבים אופי של פרי בשל, בגליל העליון נותנת אדמת הלס ליין רעננות וברק".
ואמירה יפה של גיא, כזאת ששווה לזכור: "כשעובדים הרבה שנים עם אותו כרם, יודעים למה אפשר לצפות – כמו ביקור של חבר טוב, כמו זיכרונות שטועמים".
סיפורו של 'גלילו 2019' (קברנה סוביניון, שיראז, גרנאש) 2019, מתחיל ב'מתתיה', יין הדגל של יקב דלתון אותו החלו לייצר ב-2006 כיין מיוחד לכבוד יום הולדתו ה-70 של מתתיה הרוני, מייסד היקב, ומאז יין זה מיוצר רק בשנות בציר מצטיינות כהוקרה לו; קברנה סוביניון עם קצת מרלו, 100% עץ חדש – סגנון קליפורני.
ב-2017 רצו ביקב יין דגל אחר, שכל שנה יבטא את הטרואר. כך נולד 'גלילו' – בלנד מכרמי הגליל העליון במושבים אלקוש, זרעית ואבן מנחם. "יש חוט מגשר בין הכרמים הנבחרים שלנו בגליל העליון, שעל יינות מהם קיבלנו תגובות טובות לאורך שנים. ב-2017 רציתי ליצור יין טרוארי גדול מענבי קברנה סוביניון ושיראז מאלקוש (מהם עושים יינות כרם יחידני- SV), להם הוספנו 10% גרנאש נואר – בהשראת יינות דרום ספרד ושאטונף דו פאפ". גלילו 2019 עשוי מ-45% ענבי קברנה סוביניון, 40% שיראז ו-15% גרנאש, יוצרו ממנו 7,000 בקבוקים ומגנומים. אחריו, לקראת סוף הערב טעמנו את יין '20 שנה 2013' – בלנד בן 12 שנים של קברנה סוביניון, שיראז ומורבדר – חוויה.
כאילו לא די במצעד יינות הערב, סיימנו עם פיתוח עתידי של יקב דלתון: מזקקה הנבנית מול היקב, ותיכנס לשוק בשנה-שנתיים הקרובות, "קראפט ספיריטס – דלתון ספיריטואלס", שייוצרו בה תזקיקי בוטיק – חלום של אלכס הרוני (לא, גיא אשל לא יהיה המזקק). תזקיק ראשון יוצר לפני מספר שנים – ג'ין ארומטי ויבש על פי מתכון ורמוט שגיא יצר בעקבות מסע ליקוט צמחיית תבלינים: ערער, שיבא מקומי שנותן מרירות וארומטיות, קליפות פרי הדר מיובשות וסוג של תימין גלילי.
תזקיק שני נמזג לנו בסיום הערב: ערק מענבי מוסקט, מתובל בכוכב אניס. חלק ונעים, טעים מאוד. 100% ענבים ו-100% תבלינים, בלי תמציות טעם וריח, ובלי סוכר. ערק דלתון ייצא לשוק בקיץ, כשבהמשך צפויים ברנדי ראשון מיושן, וגם ויסקי שמתיישן כבר ארבע שנים במחסני היקב – סינגל מאלט בחביות ברבן, ובהמשך גם בחביות יין. הרבה דברים קורים בממלכת יקב דלתון בגליל העליון.
יקב דלתון – פארק תעשיה דלתון, 04-9527107. הזמנת ביקור כאן. מחירים וחנות היקב כאן
טור אורח – צביקה אמיתי מ'נחמת שותים': היכן נגמרת האיכות ומתחיל המחיר
בין הכרמים ובין המדפים, מקובל להניח שמחיר גבוה מעיד על איכות גבוהה. לעתים זה נכון, אך רק עד גבול מסוים. יין, בסופו של דבר, אינו יודע לקרוא תוויות. הוא אינו מודע לשם היקב, לבציר הנדיר או לציון שקיבל, ואיכותו נבחנת בכוס בלבד. עד רמה מסוימת העלייה במחיר מתורגמת לשיפור מורגש באיזון, בעפיצות ובאיכות הטאנינים, אך מעבר לכך השיפור הופך מתון, ולעתים קשה להצדיק אותו בטעימה עצמה.
טעימה והשוואה בין רמות מחיר שונות משרטטות נקודת רוויה ברורה. המעבר מיינות בטווח של 60–80 שקלים ליינות באזור 100–140 שקלים, מביא בדרך כלל קפיצת איכות ברורה. גם יינות סביב 160–180 שקלים מציגים לעתים עומק ומורכבות נוספים. אולם מעל אזור ה־200 שקלים מתרחשת תפנית: יינות במחירים של 300, 500 שקלים ואף יותר, אינם מבטיחים חוויה טובה יותר, אלא חוויה שונה – לעיתים מרוכזת יותר, לעתים סגנונית או הצהרתית – אך לא בהכרח מהנה יותר.
הפער הזה נובע מכך שמרכיב הולך וגדל במחירו של יין יקר אינו קשור עוד לאיכות החושית, אלא לגורמים מחוץ לכוס: מוניטין מצטבר, נדירות, דירוגים וסיפור. כל אלה הם חלק לגיטימי מעולם היין, שהוא גם עולם תרבותי, אך הם משפיעים בעיקר על הציפייה שלנו מהיין. כאשר מסירים את התווית, מתברר לא פעם שיינות בטווחי מחיר בינוניים עומדים היטב מול יינות יקרים בהרבה.
הבנה זו אינה נשענת על טעימות עיוורות בלבד, אלא על שילוב של עם טעימות שאינן עיוורות, השוואות חוזרות ודירוג מצטבר של קבוצות גדולות של טועמים לאורך זמן. כאן פועלת חוכמת ההמון במובנה המעשי: לא כהצבעת רוב רגעית, אלא כתהליך מתמשך בו דעות אישיות מתאזנות, הטיות מצטמצמות, ואיכות שחוזרת על עצמה בולטת. כאשר אותם יינות נבחרים שוב ושוב, גם בהקשרים שונים, מתקבלת תמונה יציבה יותר של ערכם האמיתי.
המשמעות עבור חובבי יין אינה להימנע מיינות יקרים, אלא להבין מה בדיוק קונים. יש נקודה בה הכסף מפסיק לקנות איכות ומתחיל לקנות סמל. מעבר לנקודה זו, ההוצאה הנוספת משפרת בעיקר את תחושת היוקרה, ולא בהכרח את חוויית השתייה. מי שמודע לרף הזה יכול לבחור באופן מושכל יותר, וליהנות מיין מצוין בלי לשלם פרמיית מחיר שאינה מתורגמת לכוס.
צביקה אמיתי עוסק למעלה משני עשורים בטעימה והשוואה של יינות, וב־16 השנים האחרונות פועל במסגרת מודל של קבוצת הרכישה 'נחמת שותים' שמבוססת על חוכמת ההמון, טעימות עיוורות וכאלה שאינן עיוורות, ודירוג קבוצתי עקבי. פעילות זו מאפשרת דיאלוג ישיר עם יקבים ותמחור ריאלי.
תגובות
0